אבן שהם נז

אמלא שהקב"ה ימלא אוצרותיהם וק"ל. נמצא היוצא מדברינו אלה מה שראה ראינו שהצדיקי' מצטמקי' ורע להם בעה"ז הוא מחמת שמונעין א"ע להוכיח את בני דורן ונתפסין בעון הדור כנ"ל משא"כ מי שקורא בגרון וכשופר מרים את קולו ומוכיח בשבט פיו בתוכחות מוסר בוודאי את נפשו הוא מציל מכל מיני צרות הראוי' לבא עליו מחמת עון הדור ובזה אנו נבא לביאור המאמר הקודם דהנה ידוע דמי שמשים אל לבו לעזוב מעשיו המכוערי' ולשוב אל ה' בלב ונפש כי יראה מיד יסורין באין עליו ואשר דעה חסר יקוץ ויאמר האם זו שכר תשובה כי טרם שובי שלו הייתי ובהיחלי לשוב ייצר לי אך זה דרכו ית' כאשר הרופא לא יצוה לתת הקזות וריקות המרות לחולה עד אשר יחפץ הרופא לרפא לנכו' חלאת גופו להחלימו כן הוא ית' לא ימרק חלאת חולי הנפש עד יתחיל לשוב עיין באלשיך בפי' התורה בפ' כי תבא ע"ש מזה הענין באריכות

והנה איתא במדרש ע"פ ומקנה רב היה לבני גד וכו' למה נקרא שמן נכסים שמכוסי' מזה ונגלים לזה כלומר כי לא יתרומם זה עד אשר יצא המשפט שזה ראוי להשפיל כמש"ה כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים ועיין בע"א באריכות מה שפירש על מאמר הנ"ל והא"ש המאמר הנ"ל ששאל לו מ"ט עיזי מסגי ברישא ר"ל הרשעים שהם עזים כמש"ה והכלבים עזי נפש וגו' הם מסגי ברישא בריש עדרא כלומר כל זמן שהם הרשעים ודומין לכלבים שהן עזין הוא רשע וטוב לו ומתנשאים לכל לראש ומתגאים לאמר כי ידו רמה והולכין בקומה זקופה. וכי הדר ר"ל כשחוזר בתשובה הוא בגדר אמרי שהוא נרדף מן הכל כשה ורודפין אחריו כל מיני יסורין כמש"ה כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו' וכן אמר הכתוב נחשבנו כצאן טבחה וגו' וז"ש והדר אמרי כשהדר ממעשיו הרעים הוא נכנס בגדר אמרי כנ"ל והשיב כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא כך ברישא כאשר הרשע הולך חשיכה אז אין נוגה לי ולא ימרק הש"י חלאת חולי הנפש וכשהדר וחוזר בתשובה אז הקב"ה מאיר לו נר ה' נשמת אדם וימרק חלאת חולי הנפש ויסיר ממנו כל סיגי' וק"ל או י"ל דה"פ דהנה ידוע שהכבשים הוא כינוי אל הצדיקי' והענוים כמש"ה ורעו כבשים כדברם ופירש"י צדיקים הנמשלים כעדר הרחלים כדברם כמנהגם ביושר כו' והעזים הוא כינוי אל הרשעי' כידוע וכן הוא באלשיך בפ' בא ע"פ מן הכבשים ומן העזים תקחו ופי' הוא ז"ל שלא בלבד תכשיר עצמך אלא אף לאחרים ולא בלבד לרשעים אלא אף מן הענוים שדומים לכבשים ואחריהם מן העזים הם הרשעים עזי פנים עזי נפש ע"ש והנה ידוע רובא דרובא הוא שבנערותו הולך האדם אחר תאות עה"ז ונמשלו לכלבים כמש"ה והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה כך לא ישבע עיני האדם מתאות עה"ז ובזקנותו עוזב כל מעשה נערות ואוחז בדרכי הענוה והולך ביושר וז"ש למה עיזי מסגי ברישא ר"ל שברישא האדם נכנס בגדר עיזים שהם עזי פנים עזי נפש והדר נכנס בגדר אמרי בדרך צדיקים בדרכי הענוה והיושר וזה שפירש"י סתם עיזים שחורות הן ע"ד שאמר הכתוב שחורה אני וגו' ופירש"י שחורה אני במעשה עגל כלומר שהעונות נקראו בשם שחורות. וסתם אמרי לבנות הן ע"ד ש"ה בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' והשיב לו כברייתא של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא כך ברישא הולך חשיכי' והדר נוגה לו ע"י תשובה וק"ל. והנה ראה ראינו שיש צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו ונ"ל לתת טעם לדבר הזה הצדיק שמוכיח לבני דורו ואינו נתפס בעון הדור אז לאותו צדיק וטוב לו משא"כ מי שמונע א"ע מלהוכיח את בני דורו ונתפס בעון הדור אז לאותו צדיק ורע לו ונלע"ד לפרש עפ"ז הסמיכות הפ' סוף פ' בראשית להתחלת פ' נח דמסי' פ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה' ומתחילין פ' נח אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח ואית' במ"ר ע"פ ונח מצא חן בעיני ה' אפי' נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן בעיני ה'. וקשה ממ"נ אי הוי ראוי לשאר למה לו החן ואי לא הוי כדאי לשאר קשה מ"מ מצא חן וכי משא פנים ויש בדבר לז"א אלה תולדות נח ר"ל תא חזי מעשיו של נח ובזה יתורץ הקושי' הנ"ל דאית' במ"ר נח נח נייחא לעילא נייחא לתתא ניחא לשמים וניחא לבריות והנה כבר הקדמנו דרשות רז"ל ע"פ והתוית תי"ו על מצחות אנשים רשעי' שמשום שהצדיקים מנעו א"ע מלהוכיח לבני דורן עבר עליהם ג"כ הכוס התרעלה למות. היוצא ממאמר רז"ל הנ"ל שלפי מדה"ד אפי' צדיק שלא הוכיח לבני דורו ראוי הוא ליענש וידוע מ"ש רז"ל האי צורבא מרבנן דמרחמי לי' בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכחא להו במילי דשמיא וז"ש הפסוק ונח שאף הוא היה ראוי למות לפי מדות הדין אלא שמצא חן בעיני ה' דהיינו בעיני מדות הרחמים וקשה הממ"נ הנ"ל לז"א אלה תולדות נח ר"ל ראה מעשיו נח נח שהיה ניחא לשמים וניחא לבריות ומפרש ואזיל היה ניחא לשמים לז"א איש צדיק