אבן שהם נה

והנה התשובה הצריכה לזה הוא שישפיל דעתו כמאמר רז"ל מאי תקנתי' של מספרי לה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו ר"ל שבת"ח ע"י התורה תשבר רוח גאותו שהתורה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם וע"ה צריך שישפיל דעתו כלומר שצריך להטביע את נפשו במדות הכנעות עד שישפיל דעתו משום דכל אלו באים ממדת הגאוה עיין במהרש"א בח"א בעירוכין. וז"ש ולא מטי לארעא ר"ל שקנה בנפשו המדות הרעות ולא מטי למדריגה שיהיה נמוך עד לארץ כמו שפירש"י ע"פ והארץ לעולם עומדת ופירש"י ומי הם המתקיימים הענוים הנמוכים המגיעין עצמן עד לארץ ע"ש וא"כ מכ"ש השתא שהטביע את עצמו במדות הרעות הוא בן בנו של ק"ו שלא יכניע א"ע עד לארץ וז"ש הא שבע שנין ולא מטי לארעא ר"ל הא כבר קנה בעצמו כל השבע מדות הרעות כו' ולא מטי מקדם להיות מוכנע עד לארץ וא"כ בודאי השתא לא יכניע א"ע. והעיקר התשובה באה ע"ז להיות בעה"ז כאלם לא יפתח פיו וז"ל החסיד בעל ר"ח על מארז"ל סיפר לה"ר אין לו תקנה כי מרוב הרגלו א"א לו לשוב כראוי כי נעשה לו טבע וא"א להזהר ממנו וכלל התשובה הצריכה ללה"ר שיעשה עצמו אלם לדברי העולם כאלו אין לו לשון ולכן אמרו רז"ל כל המספר לה"ר ראוי לסקלו באבן היינו דומם מדה כנגד מדה שלא היה לו מדת דומם לכן מסקלין אות' בדומם. והנה התשובה הזאת קשה היא מאד נגד הרגלו וז"ש ולא מטי לארעא ר"ל שלא הגיע למדריגת דומם שיהיה דומם ואלם בדברי העה"ז ולא משום דנפישי מיא ר"ל לא מ"ה לא מטי לאותו מדריגה משום שצריכין להפיש ולהרבות בתשובה מאד אלא משום דרדיפא מיא ופירש"י חריפא מיא כלומר התשובה הנקרא מיא כנ"ל היא חריפא וחמורה מאד וק"ל

נחזור לענינינו ולמאמר ראשון שהתחלנו בו דכבר הארכנו בדרושינו הנ"ל שעיקר הגלות הוא מחמת פירוד הלבבות וש"ח ולה"ר שיש בינינו ועדיין השטן מרקד בינינו ולא שבנו מטעותינו מפירוד הלבבות וכו' ועי"כ וידל ישראל מאוד וזהו שמצאתי בס' א' שמוני נוטרה את הכרמי' ר"ת שנאה כי בעון ש"ח גרמנו כל זה כביכול נוטרה את הכרמי' וכרמי כרם ה' צבאות בית ישראל לא נטרתי והנה בתבואה איכא ג' מיני קמח הא' סולת והוא מנוקה מכל סיג והיא מעט מן המעט הבאה מסאה תבואה והב' הוא הנקרא קמח והמין הב' הזה הוא מעורב קצת עם סיגי'. והג' הוא סובין והוא מכל וכל סיגי' של תבואה והנה בעינינו אנו רואי' מעשה בכל יום שהסולת אף בלא מים הוא מדובק ומחובר חלקיו א' לא' משא"כ המין הב' אינן מחוברין חלקיו א' לא' אא"כ נותנין בו מעט מים ולשין הקמח עם המים כידוע אבל המין הג' הנקרא סובין ומורסן אף שלשין אותו במים אינו מדובק ומחובר חלקיו אחד לא' בחיבור גמור ומתפרדים קצתם מקצתם כך אנחנו עם ישראל יש בנו ג' כיתות כת הא' הם כמו הסולת והם בני עלי' ומעוטים הם בעולם והם מתדבקים ומחברים בחיבור גמור באהבה ואחוה וריעות עם כל א' וא' ומקדימו' שלום אפי' לנכרי בשוק כת ב' הם שאינם מתחברים ומתדבקים איש עם אחיו רק ע"י תוכחות מוסר המשברים את הלב עד ששופך כמים את לבו נוכח פני ה' וע"י אותן המים מים טהורים מיא דאורייתא הם מתדבקים איש עם אחיו. אבל כת הג' הנמשלים לסובין ולמורסן הם הבעלי מחלוקת אשר חץ שחוט לשונם שוא ידברו איש את רעהו בשפתי חלקות שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו ומתפרדי' בפירוד לבבות כ"א מחבירו כידוע ממנהגם הרע שעדיין מחזיקין בה והנה כל הנ"ל רמזו לנו רז"ל במתק לשונם הטהור במה שעמידו דבריהם השאלות מהסבא דבי אתונא בתוך תורתינו שבע"פ ושיעור דבריהם הוא כך שהסבא דבי אתונא שאלו לריב"ח בזה הלשון אית לן בירא ר"ל שהבאר מים חיים שלכם שהייתם יונקי' ממנו. עכשיו ההוא הבאר הוא בינינו במקום הקליפות ואנו יונקי' ממנו וז"ש אית לן בירא ל"ן דייקא והיכן הוא וז"ש בדברא ר"ל בקליפות כידוע שהמקום ישוב הוא מקום קדוש והמדבר הוא הפקר הוא מקום השראת הקליפות שם ואמרו לריב"ח ראה שתעייל למתא היינו לעיר הקודש עיר ציון וירושלי' שמשם הית' יוצאת השפע לכל העולם כידוע לי"ח וז"ש עיילי למתא והשיב ריב"ח להם איפשלו לי חבלי מפארי ר"ל האפשר לחבר ולדבק באחדות א' הסובין שיהי' בחיבור גמור עד שיהא חבל א' מהסובין הנ"ל דאיתא בספרי ע"פ כי יעקב חבל נחלתו מה חבל החוט המשולש לא במהרה ינתק כך ישראל צריכין להיות חוט המשולש צדיקים בינונים רשעים באגודה אחת. והשיבו לו שאי אפשר זה לעשות שהטבע מתנגד לזה כנודע בחוש הראות וז"ש ומי איכא דמפשלי חבלי מפארי לזה השיב להם לכן הואיל וא"א להפשיל חבלי מפארי לכן לא אפשר ג"כ לאעיילי הבאר למתא כלומר כ"ז שהכת הג' הנמשלים לסובין הם בפירוד לבבות איש מעל אחיו ואינם מתייחדים