אבן שהם לב

כשית וגו' הם מצניעים תחתיהם כמו עכברא דשכיב אדינרי ואמינא להו אית לי חולקא מינייכו לעלמא דאתי ר"ל דיכול להיות דיש לי חלקיכם בעה"ב כי אני רואה בכם שאין לכם חלק לעה"ב וא"כ חלקיכם צריך ליקח אחר כמש"ה יכין וצדיק ילבש וא"כ אפשר להיות שיגיע לי חלקיכם ואמר להם זאת להוכיח. אותם על פניהם שאין להם עה"ב ע"י מה שמעלי' עיניהם מן הצדקה ומחזיקים טיבותא לנפשייהו חדא דלי' לי אטמא פירש"י ירך לרמז שהוא בעצמו צורבא מרבנן כי התורה נמשלה לירך כנ"ל וחדא דליא לי גדפא לרמז על התפילות והתחינו' דהיינו גדפ' דשכינתא ובזה הוא יוצא מלהחזיק ידי ת"ח כד אתי לפני ר"א אמר עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין עליהם דייקא היינו על ת"ח עניים שאינם מחזיקים אותם עתידין ליתן הדין כי התירץ אינו אלא תירץ אויב כי אף שלמד ושמר ועשה אם היה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק ה"ז בכלל ארור כנ"ל וק"ל. ונלע"ד דז"פ המסורה הולך ט' הנה אנכי הולך למות. ושמרני בדרך אשר אנכי הולך. הולך על ארבע. הולך על כפיו. ואנכי הולך ערירי. הולך על גחון, הולך וחזק מאוד. ויתר אף אלהים כי הולך הוא. הנני הולך לעמי. כי הנה ידוע מהבכי' שבכה ריב"ז ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחד לג"ע ואחד לגיהנם והנה הדרך שיש לגיהנם כתבו המקובלים שהוא מהלך ג' ימים והוא חושך ואפל ושם נחשים ועקרבים כל מיני קליפות ר"ל וז"ש הנה אנכי הולך למות ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך והשמירה היא אם הולך על ארבע סמיכות היינו אם למד ד' חלקי תורה פשט רמז דרוש סוד או אלו ד' חלקי תורה מקרא משנה גמרא אגדה. וגם מרומז בהולך על ארבע היינו צדקה שהיא בד' מדרגות כמו שפי' הרב האלשיך על ד' טבעות שהיו בארון והם הם הגדולים שבשמונה מדריגות שמנה הרמב"ם א' לתת דרך הלואה. ב' הנותן אינו יודע מי הוא המקבל אך המקבל יודע מי הוא א תקו מאנה ג' בהפך זה שהנותן יודע מי הוא המקבל אך המקבל אינו יודע מי הוא הנותן. ע"ש באריכות. והנה אמרנו לעיל דעיקר הצדקה אם היא מיגיע כפיו וזהו הולך על כפין אבל ואנכי הולך ערירי משום שהי' הולך על גחון ר"ל שכל עמלו קי' למלא את בטנו וכל זה הוא כדי שיהי' הולך. וחזק מאוד שיהא גבור ובעל כח בעניני עה"ז אז ויחר אף אלקי' כי הולך הוא והנה זה האיש צריך לחזור בגלגול כידוע מהמקובלי' וזהו הנני הולך לעמי וק"ל

ומענין לענין באותו ענין אמרתי לפרש מזמור בתהלים וכי הוא זה הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם קרבם בתימו לעולם משכנותם לדור ודור קראו, בשמותם עלי אדמות. והנה יש לדקדק במקראי קודש אלה הרבה והוא מבואר למבין מתוך הביאור שלנו דהנה הנביא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו כ"א בזאת יתהלל המתהלל השכל ויודע אותי ופירשו המפרשים דיש כמה מיני חכמות וגבורות ועשירות והנה מי שהוא כילי ורע עין בממונו ואינו מפזר לצדקה אזי העשירות שיש לו אינו עשירות של הקב"ה רק שלו הם וזהו עשיר בעשרו דייקא רק יהיה העשירות של הקב"ה ואז מותר לו להתהלל. והנה בענין הצדקה דיעות מדיעות שונות יש שעושין לשם שמים ויש שעושין לאיזה פניה שיש לו דהיינו כדי שיחיה או כדי שיחיו בניו או כדי שיזכה לחיי עה"ב וזהו אסור כמאמר חז"ל, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כו' ומה שאמרו רז"ל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני או בשביל שאזכה לחיי עה"ב ה"ז צדיק גמור היינו אם עושה כך בתמידות כמו שפירש"י ה"ז צדיק גמור אם רגיל בכך ואינו תוהה על הראשונות בזה האופן הוא דאיקרי צדיק גמור משא"כ אם לפעמים עושה ולפעמים אינו עושה בוודאי לא נקרא צדיק עיין בגמרא דר"ה ובפירש"י ותוס' ותמצא כדברינו יעויין משם. ונפלע"ד דז"פ הפסוק טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט פירש"י מנהיג חפיציו כי לעולם לא ימוט לזכר עולם יהי' צדיק והנה לכאורה אין לפסוק הזה חיבור וקישור ונלע"ד לבאר ע"פ הנ"ל וזה שיעור הכתוב טוב איש חונן ומלוה ר"ל שעושה צדקה היינו חונ' וגם ג"ח היינו ומלוה ויכלכל דבריו במשפט ר"ל אף שמנהג עצמו לעשות צדקה וחסד במשפט ר"ל בשביל משפט היינו דינין ויסורי' הראוים לבא עליו מחמת עונותיו לפרק את עצמו בצדקה וחסד כמש"ה וחטאיך בצדקה פרוק. וקאמר אימתי הוא טוב הצדקה הנ"ל בכוונה הנ"ל כי לעולם לא ימוט מהתנהגות הנ"ל ועושה תמיד צדקה וחסד כמו שהבאתי בשם רש"י אם רגיל בכך וכו' אז לזכר עולם יהיה צדיק כמאמר הגמ' ה"ז צדיק גמור וק"ל ואפשר דזהו פי' העסוקי' הנ"ל הבוטחי' על חילם שעיקר בטחונם הוא על עשרם והבטחון הזה מביא אותם שברוב