אבן שתיה צט

יכולה לחזור הא כבר אמרה שהוא רק גט לזיקתה וא"כ כבר שוי' אנפשי' ח"ד ושוב לא מצי לחזור בה. ומזה הוכיח שדעת הנמ"י שבאיסור דרבנן לית בי' משום שויא חד"א ע"ש אמנם גם ראי' זו יש לדחות דהא קי"ל בכל מקום דמשוי חד"א מ"מ מהני אמתלא לחזור בו כדאיתא בכתובות ד' כ"ג וא"כ יש לפרש שכוונת הנמ"י הוא שהיבם אומר אני יודע בודאי שזה הגט אשר ת"י הוא גט גמור רק שהיא אוסרת נפשה עלי במה שהיא אומרת שהוא גט לזיקתה ובודאי יש לה איזה אמתלא על מה שהיא אומרת כן ואם לא אתן לה חליצה אזי ע"כ תהי' מוכרחת להוציא האמתלא מפיה ותהי' מותרת לי הילכך אינני רוצה בחליצה לאוסרה עלי. וכן ראיתי בספר ק"נ בפי"ג דיבמות שכתב כעין זה ע"ש נמצא לפי זה אין שום ראי' מדברי הנמ"י שבאיסור דרבנן לא שייך זאת ובאמת הוא לפלא על הגאון הזה האיך בנה יסוד על ראי' כזה. וקצת יש ליישב דבריו עפ"י ד' הב"ש בסי' י"ט ושאר פוסקים דאמתלא לא מהני אלא דוקא בתוך שלשים יום אבל לאחר כן לא מהני אמתלא והתם בהסוגיא דאמרינן סתם אחר שלשים יום מבקשים ממנו משמע דמיירי בכל ענין אפילו לאחר כמה ימים ע"ש דף קי"ב ובזה הא לא מהני אמתלא הילכך שפיר הוכיח מהנמ"י דבאיסורא דרבנן לא משוי עלי' דנפשיה חד"א כן יש ליישב קצת אבל מ"מ עדיין אינו מספיק דהא דעת הרמ"א בתשו' סי' ב' שאף לאחר שלשים יום נמי מהני אמתלא וא"כ הא יכול להיות שגם דעת הנמ"י כן. ועוד לפי מה שהסכימו הפוסקים שאם האמתלא הוא בענין שצריכה להאריך שלשים יום או יותר אז מועיל האמתלא אף לאחר זמן כפי הצורך וא"כ הא אפשר לומר דכאן מיירי נמי שהבעל יודע ג"כ מזה ובטוח הוא שאחר זמן תודה לדבריו ונמשוך האמתלא יותר משלשים יום ובסמוך נביא ראי' שע"כ מוכרחין אנו לומר שאין מדברי הנמק"י ראי' לדין זה

ולי נראה אדרבא כי לכאורה מוכח מהגמ' שאף באיסור דרבנן נמי שייך חד"א והוא מקידושין ד' ס"ה בסוגיא דקדשתי אותך דמביא התם דהא דהוא נאסר בקרובותי' הוא משום דשוי' עליו ח"ד כדאיתא בכתובות ד' ט' ואפילו הכי אמרינן שם בהוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהוא מותר בקרובת האם והבת. והבת מותרת ג"כ בקרוביו דהא לא שויא עלי' חד"א משום דהא הבת אינו אומרת שהוא קידשה ופריך הגמ' הא תו למה לי הא בבא זו יש ללמוד ג"כ מהרישא ומשני איצטריך הד"א מדאוריי' הימני' רחמנא לאב על בתו שקידשה הלכך מדרבנן הימנוה נמי לדידה ותאסר בתה בדיבורה קמ"ל ע"כ בגמ' והשתא אי נאמר דכל דהוא רק איסור דרבנן לא שייך בזה חד"א הא הדרא קושיית הגמ' לדוכתא הא תו למה לי ואי לאשמועינן שאין הבת נאסרת ע"י אמירת האם שקידשה הא דין זה אף עכשיו נמי לא ידעינן זאת ממשנתינו דהא יש לומר באמת בעלמא אם באו עדים ואמרו שהאם קידשה את בתה הרי היא מקודשת מדרבנן והכא שאני כיון שאנו באין לאוסרה עפ"י דיבורה מחמת דשויא עלי' חד"א בזה הא לא גרע מכל איסור דרבנן דלא אמרינן בו דנאסר משום חד"א וכיון דהאם חוזרת בו ומכחשת את עצמה נאמנת ויכולה לחזור ואף להתוס' י"ט שם שמפרש דהאי בת בנערה או בגדולה מיירי מ"מ הא כבר ביארו דבריו הפנ"י והמקנה דע"כ דדוקא על סיפא דמתניתין כתב כן אבל בהא דלעיל מיני' באומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי מיירי בבת קטנה דוקא ע"ש והא קדושי קטנה הוא רק מדרבנן וא"כ הא אפשר לומר שבאמת אם האם היתה מביאה עדים שהיא קיבלה קידושין בעד בתה אף שאין עדים יודעים שזה היתה ברצון הבת מ"מ היא נאמנת שנעשה ברצונה כמו שהאב נאמן משא"כ היכא דליכא עדים רק אנן משום חד"א אתינן עלה הא זאת לא מהני אף בשאר איסורא דרבנן אלא ע"כ מוכח מסיגי' זו דאף באיסור דרבנן נמי שייך חד"א והשתא שפיר קאמר הגמ' מהו דתימא דמדרבנן יהי' נאמן האם שקידשה לבתה קטנה ותהא אסורה עפ"י דיבורה משום חד"א

ובזה קשה לי נמי על דברי הגאון רע"א שם שהביא שדעת הפנ"י הוא שבאיסור דרבנן לא שייך חד"א הלא מדברי הפנ"י כאן מבואר להדיא שסובר שגם בא' דרבנן שייך ח"ד ועיינתי שם בפ"י כתובות ד' ט' וראיתי שכתב זאת לענין בעל שאמר שראה בה דבר מכוער או שמצא פ"פ בזה כתב שכל שנאמר שהוא דרבנן לא שייך ח"ד ע"ש וזה ממש כעין סברת הרא"ה אבל כבר כתבתי שאין מזה ראי' לשאר איסור דרבנן דהתם שאני כיון דהאי גברא שבא לאסור לדידי' נמי ספק הוא הילכך בין להטעם שחד"א הוא משום נדר או משום הודאת בע"ד הכל לא שייך זאת כאן דהטעם משום נדר דמי, ממש להרתיע לאחוריו המבואר בנזיר דף ל"ב דלא חל עליו לא נדר ולא נזירות כיון שהספק זה לא יוכל להתברר מעולם ועיי' בנדרים ד' י"ח בר"ן ע"ב ד"ה ספק וכו' וגם מחמת הודאת בע"ד נמי אין כאן כיון שהוא עצמו מסתפק בדבר כדאיתא סברא זו בפוסקים משא"כ היכא דהאיסור הוא ברור כמו בקידושי קטנה אז אף שהוא מדרבנן מ"מ נמי שייך חד"א לדעתו כמו שמבואר מדבריו כאן ד' ס"ה וברור הוא

ובזה תרצתי ד' הר"ן סוף נדרים שהקשה שם ג"כ קושיית הראשונים הא כיון שאמרה טמאה אני לך שויא נפשה ח"ד והאיך אמרו חכמים במשנה אחרונה שאינה נאמנת ותירץ אחרי שראו חכמים שרוב נשים אומרות כן בשביל שנתנו עיניהם באחר הפקיעו רבנן לקידושין מינה ונמצא בעת שנבעלה פנוי' היתה ואינה נאסרת ע"י זה לבעלה ולפיכך צ"ל באומרת טמאה אני לך ומכשר נבעלתי דאם נבעלה לנתין או לממזר הא בזה אפילו אם היא פנוי' נמי נאסרת ע"כ והקשו האחרונים ע"ז דהא לקמן מייתי הגמ' תרי עובדא דאתא לקמי' דר"נ והתיר התם הא לפי הגדתה היא נאנסה מפסול לכהונה ושם באשת כהן מיירי ואפילו הכי התירה רב נחמן והתם הא לא שייך הפקעת קידושין ע"ש מה שתירצו אבל לפי דברינו ניחא דהא התם היא מסתפקת שמא בעלה בא עליה ואף שעתה אומר הבעל שהוא לא בא עליה וא"כ ע"כ אחר בא עליה מ"מ הרי עדיין היא בספק שמא הוא אינו אומר אמת וכל שהוא ספק אצל הנאסר לא שייך בזה לא נדר ולא הודאת בע"ד ומצאתי אח"כ שגם הח"ס אה"ע סי' צ"ח מביא תירוץ זה בשם הגאון ר' מרדכי טאסק ושמחתי רק מה שדוחה שם תירוץ זה דא"כ למה אמר ר"נ בכל הני עובדא דאשתו מותרת משום עיניה נתנה באחר תיפוק לי' דבלאו הכי הא כאן כיון שהיא אינה יודעת מהאיסור רק ע"י הגדת הבעל שהוא לא בא עליה ממילא אין כאן חד"א כלל ע"ש שכתב שעתה קמה וגם נצבה הקושיא הזה על מקומה ולדעתי אין כאן אפילו התחלת קושיא דהא אפילו במקום דלא שייך כלל שויא אנפשי' חד"א ונאמן לחזור בו בלא אמתלא אבל עכ"פ חזרה בעינן אבל כל זמן שעומד בדיבורו ואומר שהוא יודע שזה אסור אז אפילו דל מכאן הסברא דשוי' אנפשי' חד"א וגם אפילו אם היה מוסר מודעה קודם ע"ד שכתב הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה והיה שואל מב"ד כדת מה לעשות היה ג"כ ב"ד מורין לו שאם אתה יודע שזה אסור הרי אסור לך וגם אפילו אם ב"ד היו מתירין לו נמי אינו מותר כל שהוא יודע שהוא אסור ועיי' בכריתות דף י"ב ועיי' ברמב"ם פי"א משגגות הלכה ח' הילכך הכא אחרי שהבעל יודע בעצמו שלא בא עליה בעת ההיא והיא טוענת שאיש אחד בא עליה והיא עדיין עומדת בדיבורה שאחד בא עליה הלכך אם היא היתה נאמנת היתה אסורה לבעלה אפילו בלא הסברא דחד"א דהא לא גרע מאשתו שזינתה בעד א' כל דהוא מהימן אסורה עליו וה"נ הא מתוך דברי שניהם יש כאן איסור ברור וא"כ היא היתה אסורה על בעלה ולכך שפיר אמר רב נחמן דהיא אינה נאמנת משום הטעם דעיניה נתנה באחר ואז ממילא אין הבעל מחוייב להאמינה ואמרינן שהיא משקרת והילכך לא דמי לאשתו שזינתה בעד א' רק שאם הי' כאן הסברא של חד"א בזה לא הי' מהני מה שהיא משקרת דהא היא נאמנת אפילו כנגד עדים