אבן שתיה ק

כדאיתא ביו"ד בעובדא דההוא טבח שעשה סימן בראש הכבש שהיא טריפה דלא מהני מה שעדים מכחישין איתו משום שהוא נאמן על עצמו יותר מעדים מ"מ הא ע"ז מהני מאחר שהיא ג"כ אינה יודעת מהאיסור רק ע"י הגדת הבעל בזה לא שייך חד"א ותמה אני על הגאון הזה מה ראה על ככה להקשות זאת וזכורני שראיתי בספרו שהוא כתב ג"כ זאת בפשיטות שכל זמן שהוא אינו חוזר בו אסור אף בלא הסברא דחד"א ושכחתי כעת המקום. ובזה תמה אנכי ג"כ על השו"מ מהד"ח סי' ט"ו שחקר שם ג"כ בענין זה ומביא ג"כ ראי' מדברי הר"ן נדרים ד' ט"ו שכתב שהנאת תשמישך שהוא אסור הוא משום שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו והא הנאת תשמישך שהוא אסור בה הוא רק דרבנן דהוי דבר שאין בו ממש כמו שכתב שם הר"ן והא, דאמרינן שויא חד"א כתבו הפוסקים שהוא ג"כ מהאי טעמא שאין מאכילין לו דבר האסור הרי מוכח דאפילו באיסור דרבנן שייך חד"א ע"ש אבל לא קרב זא"ז כלל דהא התם היא נדר ממש ויש לו התרה עפ"י שלשה וכן לא מהני אמתלא וגם התם באשה מהני הפרת הבעל משא"כ חד"א אפילו לדעת הפוסקים שהוא משום נדר מ"מ הא לא מהני בה התרת נדר ולא הפרת הבעל רק דוקא חזרה עם אמתלא בעינן והחילוק הא מבואר הוא בספרי הפוסקים ואין להאריך בזה ועיי' בח"ס חלק אה"ע סי' ק' ותמה אני וכי לא ידענו שבנדרים יש בל יחל מדרבנן כדאיתא התם בסוגיא אבל באמת הם ענינים נפרדים לגמרי ואין להאריך בזה כי החילוק שחלקתי דבראה בה דבר מכוער שאני משום שע"י הגדת שניהם נאסרת עליו ברור הוא

ויותר מזה מבואר הוא בדברי הריטב"א ביבמות ד' קי"ב וכן הוא שיטת כמה ראשונים שם ביבמה שאמרה אחר שלשים יום שהיא לא נבעלה עדיין וגט יוצא מת"י והיא אומרת שזה הגט נתנה לה לזיקתה והיבם אומר שכבר בא עליה וזה הגט הוא גט גמור מ"מ צריכה היא עוד גט וחליצה והקשה הריטב"א ועוד ראשונים אמאי היא אינה מותרת לעלמא בחליצה לחוד בלא גט דהא הן לדברי היבם שאומר שזה הגט הוא גט גמיר לביאתו והן לדבריה שהיא אומרת שהוא לא בא עליה הא היא מותרת בלא גט וא"כ גט זה מה טיבו ותירצו שכיון שהוא אחר שלשים יום שאז היא בחזקת שבא עליה הילכך מצטרפין אנו טענתו שהיא אומר שבא עליה ואז ממילא היא צריכה גט ולדבריה שהיא אומרת שזה הגט הוא רק גט יבמין ושויא עלי' חד"א אינה מותרת לעלמא בלא גט ע"ש בחידושי הריטב"א והנה זה פשוט שאם אמרה שעדיין לא בא עליה ואח"כ חזרה בה ונותנת אמתלא מספקת לדבריה בודאי יכולה לחזור בה דהא מה דנאסרת לשוק בלא חליצה הוא משום דשויא אנפשי' חד"א כמו שפי' שם רש"י ובכל שוי' חד"א היכא דלא עבדה מעשה אזי מהני אמתלא וכן מוכת שם מהסוגיא דדוקא אם חוזר בו סתם ואמר לא בעלתי לא מהני מאחר שכבר הודה שבעל אבל אם היה נותן אמתלא היה מהני עכ"פ מוכח מסוגיא זו שאף שעפ"י אחד מהם לחוד אין שום איסור רק האיסור נעשה ע"י הגדת והודאת של שניהם מ"מ ג"כ נעשה עי"ז איסור גמור ואסורה בלא אמתלא הילכך ה"נ כיון דע"י הגדת הבעל והאשה ע"י שניהם יש בזה איסור לבא עליה כיון שאינה חוזרת עדיין מדבריה משום הכי שפיר צריך ר"נ לומר דאמרינן עיניה נתנה באחר ולא סמכינן על דבריה כלל והילכך היא מותרת לבעלה. ועוד בלאו הכי אין ראי' מדברי הפנ"י כלל דהא הוא כתב זאת לענין אם ראה הבעל בה דבר מכוער ובזה הא קי"ל דאף אם יש עדים על דבר מכוער כל דליכא קלא דלא פסק אז אפילו מדרבנן נמי אינה אסורה עליו רק מצוה לגרשה כדי להוציא הרשעה מתוך ביתו שמא על להבא תזנה עליו ג"כ ודינה כמאכילתו שאינו מעושר כמו שכתבו הפוסקים וכמבואר בש"ע סי' ו' סעי' ט"ז והוא מהרמב"ם שאם הוציאוה מבעלה בעידי דבר מכוער ומת קודם שגירשה מותרת אף לכהן לכתחילה ואם היה בזה איזה חשש זנות האיך היא מותרת לכהן לכתחילה ועיי' בתשו' רע"א סי' ק"א שהאריך בפרט זה והביא כמה ראיות שאין בזה שום איסור לקיימה כל שהוא בלא קלא דלא פסיק והמעיין שם בפנ"י יראה להדיא שהוא מיירי בדבר מכוער לחוד בלי קדל"פ שכתב וז"ל דהא אם ראה הבעל בעצמו הדבר מכוער לא מיתסרא כמש"כ כל הפוסקים ע"כ אי נימא דמיירי באיכא ג"כ קלא דלא פסיק הא שיטת הר"מ והגהות מיימוני בהלכות אישות סי' כ"ה וכן הובא שיטה זו ברא"ש בפ"ב דיבמות שהיא נאסרת ע"י ראיית הבעל דבר מכוער עם קדל"פ אלא ע"כ שהוא מיירי בלא קלא דלא פסיק והילכך כיון שאינו אלא מצוה בעלמא לגרשה ואין בזה איסור לקיימה ממילא אין שייך כאן כלל חד"א ופשוט הוא

ונראה לי להביא עוד ראי' לדין זה מהא דאמרינן בפ"ק דע"ז הנשאל לחכם ואסר לו לא ישאל לחכם ויתיר ומפרש הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיו שם והובא בר"ן שם דלא משום כבודו של חכם האוסר אמרו כן אלא הוא מצד הדין שזה החכם שאסרו שויא לזה חתיכה דאיסורא והילכך אפילו אם הוא בעצמו נזכר שטעה בזה בשקול הדעת אינו יכול להתיר מה שאסר משום ח"ד ע"ש ויש להבין מה טעם הוא זה והאיך יכול החכם בפיו לחוד לעשות חד"א על אחרים ובפרט היכא שהוא עצמו מודה שטעה בשיקול הדעת וע"ש בדבריהם שלשיטתם הוא אסור מצד הדין ולא משום חומרא בעלמא. ונראה שסברתם הוא עפ"י ד' הרא"ש בפ' הנזקין סימן י"א שכתב שאם מוסר דבר לחבירו לשומרו אזי אף במקום שאין להשומר מגו מ"מ נאמן עליו לאוסרו מחמת כיון שמסרו בידו וסמך עליו נעשה הוא ממש כמו הבעלים גופא ובידו לאסור והפנ"י בגיטין ד' ע"ז ביאר סברא זו שיש לומר שאפילו אם הבעלים יכחישו נמי אסור וכתב הטעם שכיון שמסר הטהרות לידו וסמך עליו א"כ מעיקרא האמינו וסמיך עליו שאם יאמר שהוא אסור שיהי' נעשה איסור כדאשכחן בבעל שאומר לפקדון מסרו לידו הגט והנפקד אומר לגירושין דהנפקד נאמן לרב חסדא ואף שהוא דבר שבערוה ובעינן שנים והיינו משום דהימני' וכמו שכתב שם התוס' שסמך עליו וגמר ומקני שיהי' כמו שאומר כיון שמסרו לידו ועשו אותו לבעלים וסברא זו היא מן התורה דהא ילפינן זאת מכה"ג ביוה"כ שאין שם אדם ונאמן לומר שהוא פיגול ולאסור על הכל והיינו כיון שסמכו עליו וזה ממש הטעם של שיטת הראשונים בחכם שאסר שכיון שסמך עליו על כל מה שיאמר אז דמי לנפקד שאומר לגירושין שהבעלים נתרצו לזה שאז יהי' לגירושין אף אם לא נתן כלל לגירושין והכא נמי סמך על הדיין שיהי' כפי מה שאומר ופיו של הדיין יהי' ממש כפיו של הבעלים עצמן הילכך כל שאומר שזה דבר אסור הוא דמי כמו שהבעלים אמרו שהוא אסור ונעשה חד"א עליו ונאסר מצד הדין כן הוא סברת של הגדולים הללו וברור הוא וכן מצאתי שכתב כן המהרש"ך בחידושיו לנדה ד' כ' ושמחתי שכוונתי לדעתו ודרך אגב ראיתי שם שהקשה לסברת המפרשים על הא דסוף נדרים באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ולא אמרינן דשויא עלי' חד"א משום דמשועבדת לבעלה א"כ קשה מאי פריך הש"ס בנדה מחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר די"ל דשאני התם דמיירי בבעלים בשלהם ולכן שייך לומר כיון דבאין לשאול לחכם זה וסמכו עליו הרי חלה הוראתו ושוי' אנפשי' חד"א אבל בנדה דהאשה באה לשאול בזה לא שייך לומר שוי' אנפשי' חד"א כיון דמשועבדת לבעלה והרי הבעל לא נשאל לפניו א"כ בזה לא חל ההוראה על הבעל ולא נאסר עפ"י דיבורו ע"ש. וזה אינו קושיא כלל דהא כבר כתבו המחברים דבאשה שאמרה שהיא נדה בזה לא שייך כלל שהיא משועבדת דהא בעת נדתה היא אינה משועבדת לבעלה ולענין זה היא כבעלים ממש לקבל עליה האיסור כפי הגדת החכם ואז ממילא נאסר בה הבעל ופשוט הוא עיי' בפ"י בכתובות ד' ט' נמצא לפי זה בודאי לא עדיפי חד"א מה שהדיין אוסר עליו מחד"א שהוא מקבל עליו על עצמו וא"כ מאחר דהתם הא קי"ל שאפילו באיסור דרבנן נמי אין חבירו רשאי להתיר כדאיתא בפוסקים