אבן שתיה צו

מילתא דלאו ריעותא הוי ולא התחיל בה מעשה האוסר הלכך במקום הפסד"מ יש לצדד להתיר. הארכתי בזה לפי שראיתי בספרי הבודקים המחמירים בזה עיי' בש"ך סי' ל"ט ס"ק ס"ג וס"ד והנלע"ד כתבתי

סימן לח

ע"ד סירכא דבוקה מתוך צימוק במקצת שעברה ע"י מיעוך קל ואח"כ ע"י משמוש ומירוס של הבודקים חזרה הצימוק למראה הריאה ממש רק שע"י כן נקרע הקרום במקום הצימוק סמוך להסירכא ומחמת הקרע אי אפשר להבחין היטב אם מבצבץ תחת הסירכא או לא וידוע הוא שנעשה הקרע ע"י הבודקים. הנה מה שרוצה לאסור זאת מטעם דמעיקרא הרי היא בחזקת טריפה מכח הסירכא והצימוק ואח"כ הרי היא נקובה לפנינו ומדמה זאת להממנ"פ שהביא הש"ך בריש סי' ל"ו לדעתי לא שייך זאת כאן משום דאף בצמקה כולה דצריכה בדיקה מדיני דגמרא מ"מ כל שבדק אותה בהבדיקה שלה וחזרה לקדמותה לא משגיחינן על נקב כלל חדא דהא לרוב המחברים לא מחזיקינן בטריפות מאיסור לאיסור ואף לשיטת רש"י בביצה כ"ה ובשאר דוכתא דמחזקינן מאיסור לאיסור היינו דוקא מאיסור אבר מן החי משום דהתם בעינן מעשה המתיר היינו השחיטה ומי יאמר דנשחטה כראוי כמו שביאר בזה הרשב"א ביבמות ד' ל' משא"כ בטריפות ואף באותו אבר עצמו ג"כ לא מחזיקינן ועיי' בספר ע"א ת' יו"ד שמביא מבכורות ד' מ"ב דהלכה הוא דחיישינן שמא נתהפך זכרותו לנקבותו והיינו דבאותו אבר דאיתרע חיישינן ובאמת כבר קדמו בראי' זו בשו"ת ב"א סי' מ"ב אמנם גם מזה אין ראיה כמו שכתב בספר ד"ח סי' ט' דהתם הא אתילד הריעותא מבטן אמו ולא היה מעולם שום חזקה ועיי' בב"א כללי דיני רובא וחזקה סי' כ"ב ואין להאריך לפי"ז הכא נמי אפשר מאיסור צמקה שהוא מחשש שאינו מניף על הלב לאיסור נקב לא מחזקינן ועוד דהא לא הוזכרו לא בגמרא ולא בפוסקים דאחר הנחת הריאה בפושרין יצטרכו לנפחה אם מבצבצה או לא וגם דע"כ מוכח כן דאינה צריכה בדיקה כלל דלעיל דף מ"ו בריאה דאוושא דמייתינן מיא ומותבינן בה אמרינן דבקרירי לא משום דמטרשי לה ומפרש הר"ן דאף אם היה שם נקב סותם אותו ולא מחלק שם בגמרא בין בקייטא ובין בסיתוא ולענין צמקה אמרינן שם ד' נ"ה דבקייטא מותבינן לה במים קרים והאיך מהני בזה מים קרים אולי יש שם איזה נקב והמים הקרים סותמים אותה ועיי' בת"ש סי' ל"ו ובשאר מחברים שכתבו שאם הניחו אותה בפושרים לא מהני שוב הבדיקה מטעם דהפושרין מרככין אותה וע"י בדיקה כזו אולי לא יצאתה עדיין מחזקת צמקה ע"ש ולא חששו כלל שמא יסתם הנקב אף דמים חמים לכולי עלמא סותמין הנקב וכיון דאיתרע כ"כ אמאי לא חששו לזה אלא ע"כ דלא איכפת לן בזה רק כל דאזלה לה הצימוק ע"י השריה אף דמבצבצה מ"מ כשירה לפי"ז ה"ה בצמקה אונא שלימה ומכש"כ צמקה מקצתה למאן דמחמיר אף דבזה לא הוזכרה הבדיקה של הנחת פושרין מעל"ע רק מניחין אותה במים או יתן מים לתוך הקנה וממשמש בה עד שתחזור לברייתה כדאיתא שם מ"מ בודאי לא חמיר בזה צמקה מקצתה מצמקה כולה וכן כתב השמ"ח שם ס"ק פ"א דמסתברא דבצמקה אונה לא מחמרינן כ"כ בבדיקתה כמו בצמקה כולה ע"ש ומכש"כ דמבואר כן להב"ח שם שמפרש כל הסוגיא דחרותה דמיירי בין בכולה ובין במקצתה והא דאמר רבא יבשה מקצתה טריפה, לא בעי לאפוקי צמקה דבעינן בה דוקא כולה רק מפני שבהאדימה מחלק רבא בין מקצתה לכילה קמ"ל דביבשה אין חילוק אבל ה"ה בצמקה נמי אין חילוק בין כולה למקצתה ואף על צמקה מקצתה נמי נאמרה הבדיקה של פושרין מעל"ע ע"ש לפי"ז בוודאי שוין הן לגמרי דכל שעברה הצימוק אף שנעשה אח"כ ע"י השריה איזה נקב לא איכפת לן בזה לפי"ז לא גרע נידן דידן מדין סירכא על גבי אטום ועברה ע"י מו"מ ואח"כ קרעו סמוך ממש למקום האטום ונכנס שם רוח ובצבץ בענין דע"י כן יצא מחשש אטום קי"ל דלא אמרינן בזה הממנ"פ של הש"ך מטעם דאמרינן דאחר דעברה הסירכא ע"י מו"מ הותרה האיסור של הסירכא ואח"כ כשקרעו ויצא הרוח איגלאי מילתא למפרע דלאו אטום הוא עיי' בת"ש סי' ל"ו סעי' כ"ב ובלב"ש ובפ"מ הכא נמי כיון דאזלא הצימוק הרי איגלאי מילתא למפרע דלאו צמקה היא ואף דנעשה ע"י זה נקב לא גרע מאטום ומכש"כ לפי מה שביאר הגהות נקה"כ וכן הוא בת"ש ס"ק פ"ג בביאור דברי בה"ג דטעמא דידיה דהחמיר בצמקה אונה אחת לחוד אף דבגמרא משמע דבעינן דוקא דצמקה כולה וגם בדיקתו אינה כצמקה כולה ואמאי לא כתב נמי הבדיקה של הגמרא לשהות מעל"ע בפושרין ומנ"ל לו לחדש בדיקה חדשה ע"י שיתנו מים בקנה ותירצו משום דבה"ג לאו מכת צמקה אתי עלה אלא רק מכח חשש של אטום והגמרא מיירי בידוע שאין זה אטום והא דלא מהני ג"כ הכא לקרוע הקרום ולראות אם מבצבץ כמו דמהני באטום משום דס"ל דדוקא כשיש אטום במקום אחד לחוד והריאה כולה יכולה לעשות מלאכתה אז בעינן רק לראות אם יש לה חיות גם במקום הזה וכיון דחזינן דאית בה חיות אפילו אם בחייה היתה נשארת כך מ"מ אין בכך כלום אבל אונה שלימה אטומה אף דרואין בה חיות מה בכך הא בטילה היא ממלאכתה כיון שאינה יכולה לעשות פעולתה הרי היא חסרה הלכך צריכין בדיקה ע"י מים ומירוס אולי יפתחו בה הסמפונות ע"ש היטב ממילא לפי שיטה זו בצמקה רק מקצתה אז בודאי כל שנכנס בה רוח אף שעי"כ נקרע מ"מ לא איכפת לן בזה דהא דמי זאת לאטום לפי"ז לפי מה שהסביר לנו הת"ש וכן הבאים אחריו דהיינו טעמא בריאה שהיתה בה מראה או שאר ריעותא שנמצא בה קודם שנפוחה ואחר שנפוחה הלכה הריעותא ונקרע הקרום במקום הריעותא דטריפה דעיקר הטעם הוא משום דאז יש הוכתה שע"י חולי וריעותא שיש כאן בהריאה נקרע והא סברא זו לא שייכי כלל בצמקה ובפרט בצמקה מקצתה דהתם אין קריעת הקרום ראי' על חולשתה כמו דאמרינן באטום. וראיתי בספר טטו"ד סי' ק"ה שכתב להלכה דצמקה מקצתה וריעותא עליה חמור יותר מצמקה אונה שלימה מטעמא דצמקה מקצתה אף שהוא חסר מ"מ דמי האי מקצת לקמט וסירכא ע"ג קמט דטריפה משא"כ בצמקה אונה שלימה דאם נחשב האי אונה כאילו היא שלימה וקיימת הרי כשרה ואם נחשבת כחסרה הרי ממילא אין כאן אונה וא"כ אין הסירכא על הריאה דהא ליכא כאן אונה ע"ש. אבל במחכ"ת הוא דברים של מה בכך וכי על האונה אנו דנין הרי עיקר אנו דנין על כל הריאה וא"כ אף לפי האי צד דע"י הצמיקה חסר כאן אונה מ"מ הא חסרון שלה מגיע עד גוף הריאה וא"כ הא יש כאן סירכא על חסרון דג"כ הוי תרל"ר ופשוט הוא ועוד דהא עיקר מטעם חשש אטום אתינן עלה כמו דמוכת מלשון בה"ג שם וגם מה שמביא מש"ך סי' ס"ב לא שייך לזה כלל הילכך בודאי צמקה מקצתה קל טפי מאונה שלימה כמו שכתבו המחברים. גם בלאו הכי נראה דכל הממנ"פ של הש"ך לא נאמר אלא דוקא היכא דקודם הנפיחה נראה ריעותא המטריף לגמרי מצד עצמו בלי הצטרפות עוד ריעותא אחריתא כמו מראה וכדומה אבל לא ע"י תל"ר דהא אי אפשר לדמות חוזק הקרומים לאחר מיתתה כמו בחייה כמו שכתב הכרו"פ והת"ש וקרוב הדבר שאם היתה כן נפוחה בחייה היה סרה ג"כ הריעות' והקרומים היו נשארים קיימים כמו שכתבו המחברים וא"כ הוי להו ספק תר"ל דאזלינן בזה לקולא עכ"פ ליכא כאן משום ממנ"פ. ואף דהתם באטום החמירו משום תר"ל דלא מהני מו"מ היינו משום דאטום כ"ז שלא נבדקה טריפה מדיני דגמרא אבל צמקה מקצתה הא דעת הלב"ש סי' ל"ו ס"ק קמ"ד דאף ריעותא כ"ד נמי לא הוי ואינו אסור אלא אם יש עליה סירכא דבוקה ולא מטעם תר"ל אלא משום דאי אפשר לבדוק אי מבצבץ או לא דהא הצמוקה אינה עולה בנפיחה ע"ש והלכך בזה כיון דהסירכא עברה בקל והבצבוץ שנמצא אח"כ