אבן שתיה צד

בספר בית יצחק סי' ל"ו שמביא ג"כ ראי' שכל דבר שעומדת להתברר ממילא שלא ע"י מעשה בזה לא אמרינן ג"כ ספיקא דרבנן לקולא מהא דקדושין דף מ"ה דאמרינן התם בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ואח"כ הלך אביה למדנה"י ועמדה ונשאת שאינה אוכלת בתרומה משום דחיישינן שמא יבא אביה וימחה על הנישואין ואז לא תהי' רק ארוסה וארוסה זרה אינו אוכלת בתרומה ואף דקי"ל דמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה והא דאינה אוכלת הוא רק גזירה מדרבנן בעלמא כדאיתא בגמ' ואפילו הכי לא אמרינן דהוי רק ספיקא דרבנן ולקולא משום דאולי כשיבא אביה יתרצה על הנשואין אלא ע"כ כיון שיש כאן החשש שיתברר ממילא דעבדי איסורא לא סמכינן על ספיקא דרבנן שהוא לקולא אמנם לפי החילוק שכתבתי גם משם אין ראי' לנ"ד משום דהתם שאני שהחשש הוא על להבא משום שמא ישתנה דעתו ויבא וימחה אבל כל היכא שהחשש הוא מדבר העבר התם סמכינן על החזקה ואמרינן ג"כ ספיקא דרבנן לקולא מיהו כ"ז במקום הפס"מ דוקא אבל בלאו הכי אין להקל משום כי סעד גדול מצאתי לדברי הב"א בחידושי הרשב"א בחולין דף ט' שהקשה שם למה בדקינן אחר טריפות הריאה ולא סמכינן על הרוב בהמות שהן כשירות ומביא התם בשם רבו הוא רבינו יונה דהטעם הוא כיון דהסירכא ניכרת היא מיד יכולין לבוא לידי מכשול כי שמא איש אחר יכיר אח"כ הסירכא כשיהי' בתערובות ויהי' גנאי משא"כ בשאר טריפות של נקבים שהם דקים אי אפשר להתברר כ"כ האיסור הילכך לא חששו להם ע"ש הרי חזינן דסברת רבותיו של הרשב"א הוא דכל דבר שיש חשש שמא יתברר הדבר שאכל דבר איסור והבירור יהי' ממילא שלא ע"י מעשה אדם חשו לה חז"ל ולא סמכינן כאן על רובא אף דגם התם הא יש כמה ספיקות על הבירור כי אולי לא היתה שם כלל סירכא ואף אם היתה אולי לא יתברר הדבר מעולם מ"מ חששו הילכך ה"נ דכוותא אבל במקום הפסד"מ אין צריכין להמתין כנלע"ד אח"כ מצאתי בשו"מ ח"א ע"ט שנוטה ג"כ להתיר רק שלא הביא שום ראי' לדבריו לפי"ז בודאי יש לצדד להקל בזה

סימן לז

נשאלתי בסירכא שלא כסדרן שסמוך אצלה ממש נחתכה הריאה ע"י סכין שלא במתכוין וגוף הסירכא עברה ע"י מו"מ רק שנסתפקו אולי הסירכא היתה ג"כ על מקום החתך כי אין ביניהם הרחק כלל ומקצת מהבודקים רצו להכשיר משום ס"ס דאולי לא הגיע שם הסירכא בלל ואף אם הגיע אולי היה עוברת ע"י מו"מ כמו שעברה כל הסירכא דגם זאת ס"ס נקרא כידוע ועדיף זאת יותר מספק גב וספק חיתוך המבואר בסוף סי' ל"ט דאמרינן נשחטה הותרה ולא דמי לנמצא מים בכוליא ולא הספיקו לבודקה אם הגיע למקום חריץ דטריפה כדאיתא בפי' מ"ד דהתם אם היה מים זו בחריץ היה טריפה ממש וכל דאין ספק רק על גמר המעשה לא אמרינן נשחטה הותרה משא"כ הכא אף אם נימא דסירכא בזו היתה ג"כ על מקום החתך נמי כשר דהא עברה ע"י מו"מ וגם דבר דחוק הוא לחוש שכל עיקר הסירכא יהי' דוקא על שטח קטן כזו של מקום החתך ותלינן במצוי ע"כ ת"ד

והשבתי. כי לכאורה הא חזינן דאף לדידן דלא קי"ל כר"מ דחושש למיעוטא מ"מ כל היכא דאתילד ריעותא הרי אנו מחמירין אף יותר מר' מאיר דהא איכא פלוגתא בגמרא ובפוסקים בישב לו קוץ בושט אי חיישינן שמא נתרפא הנקב ואינו ניכר ורוב הפוסקים וגם המחבר מכללם חוששין לזה כדאיתא בסי' ל"ג וכמה פוסקים סוברים דלאו דוקא בושט דהוי כמו ספק בשחיטה חיישינן אלא ה"ה בשאר איברים אי לאו משום דב דבשאר איברים איכא הוכחה דלא נתרפא דא"כ היה נשאר במקומי צלקת כמו שכתב הרשב"א בתה"א שער שני ושאר הראשונים הובא ג"כ בת"ש שם ועיי' ביש"ש פא"ט סי' ס"א וגם זאת מבואר הוא דאף ר"מ דחושש למיעוטא מ"מ לשמא נתרפא אינו חושש והכי מוכח מתוס' חולין ד' כ"ח שהקשו לשיטה זו דלענין נקב יש לושט בדיקה אף מבחוץ אם כן מה פריך ור"מ היכא אכיל בישרא דילמא ע"י בדיקה מבחוץ ע"ש ומה זה קושיא הא התם בסתם בהמות מיירי הילכך לר"מ דחייש למיעוטא הא יש לחוש נמי שמא מזמן רב ניקב ונתרפא ואינו ניכר דהא לכמה פוסקים אף בלא מחט נמי חיישינן לשמא נתרפא אלא ע"כ מוכח דאף אם חושש ר"מ שמא במקום נקב שחט מ"מ לשמא נתרפא אינו חושש ואפילו הכי היכא דאתילד ריעותא חוששין אנו לשמא נתרפא ואינו ניכר לפי"ז מכש"כ שמא במקום חתך נקב היתה דאי לאו הסברא משום דאי אפשר היה ר"מ חושש לזה אף דבדקינן כל האיברים והם שלימים מ"מ היה חושש שמא בזה החלק המועט שכנגד הסכין שם אתרמי הנקב כדאיתא בחולין דף י"א לפי"ז מכש"כ היכא דאתילד ריעותא בודאי צריכין אנו לחוש שמא במקום החתך נקב היתה

והנה הרא"ש בפא"ט סי' ג' הקשה כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין דרוסה רק מבפנים היכא מכשירינן ע"י בדיקה מבפנים דילמא אי הוי מצי למיבדקיה מבחוץ היינו מוציאין הארס וסופו לחלחל אף מבפנים ותירץ דהקילו בספק דרוסה הואיל ואי אפשר בענין אחר ע"ש ותמהו ע"ז דמה תירוץ הוא זה הא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא. עיין בפר"ח סי' ל"ג. ובת"ש שם תירץ כיון דאמרינן בחולין ד' נ"ג דסימנים קשים הם אצל דרוסה הילכך בספיקא תלינן לקולא ע"ש. והסכימו כולם לתירוץ זה לפי"ז ע"כ מוכח דהא דכתבו התוס' ביבמות ד' ל"א ובחולין מ"ג דלכך חששו לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה משום דדרוסה שכיחא הילכך חששו ע"ש ע"כ לא קאי רק אשאר איברים לא על הסימנים דבסימנים הא גם דרוסה לא שכיח דהא בספיקא תלינן בהו לקולא וא"כ יש להבין אמאי בבהמה שנדרסה אין לה תקנה בבדיקה מטעם דחוששין שמא נדרסה ג"כ בסימנים ולהושט אין לו בדיקה מבחוץ וחוששין שמא במקום חתך של הסכין דרסה כדאיתא בגמרא וביו"ד סי' נ"ז ואמאי חוששין הא כל חשש של דרוסה הוא רק ספק דהא אפילו ודאי דרוסה נמי מהני בדיקה מה"ט וכיון שבדקו כל המקומות ונמצא שלם למה לנו למיחש לחשש רחוק כזה לומר שהארי כיון ודרס דוקא במקום חתך של הסכין הא דרוסה בסימנים מילתא דלא שכיחא הוא ולמה לנו למיחש למציאות רחוקה כזו ומה גם כי כאן איכא נמי ס"ס כמו בנידן דידן לפי מה שהכריעו המחברים דס"ס כי האי דשמא לא היה כאן אפילו ספק איסור ואף אם היה כאן איזה ספק שמא היתר הוא עיי' בבא"י ח' אה"ע סי' ח' שהאריך שם בפרט זה והכא נמי שמא לא נגע כלל התם ואף אם נגע שמא לא הטיל ארס ודמיא בזה ממש לנידן דידן שמא לא הגיע שם הסירכא ואף אם הגיע שמא לא ניקב ואפילו הכי אסרינן התם וע"כ דהיינו טעמא דכל דאיתרע צריכין אנו לידע בבירור המקום שכלתה הריעותא וכל דלא ידענו חוששין אנו למקום חתך אף שהוא מיעוטא דמיעוטא נגד ערך של כל הבע"ח כמו דחוששין בארי דדא ודא אחת היא והכל הוא הטעם כמו שכתב הרשב"א והמה רשד"ם סי' ל"ת דכל היכא שקרה מקרה היינו איזה ריעותא וצריכין לדקדק אחריה איך הוא ומה הוא ולא הספיקו לבדוק בזה לא מהני חזקת היתר של הבהמה דהרי ראינו ריעותא ויצאתה מחזקת סתם בהמה דאין בהם מקרה כזו וכיון דבהמה זו יצאת מכלל בריאות צריכה בדיקה והואיל דלא נבדקה טריפה ע"ש ולא דמי להיכא דלא בדק רק עור הפנימי של הושט אף דלא בדק החיצון מ"מ כשר סובר הרא"ש דהתם שאני דאמרינן סתמא דמילתא שאם היה הארס שולט בעור החיצון מסתמא היתה מתפשט ג"כ קצת בעור הפנימי משא"כ הכא חוששין שמא באותו מקום היתה עיקר הסירכא כמו שכתב הט"ז בסי' ל"ט ס"ק יוד: