אבן שתיה צג

שקרע הנכרי בדקו בפושרים ולא ביצבץ והנה בגוף השאלה עלה בידינו להכשיר רק שאחרים היו מהנדזזים בזה מחמת כי באותו מעמד היה גם שו"ב אחר שראה זאת בעת שבדק השו"ב מתחילה רק שכעת הלך לו ואמרו כי אולי האחר ראה שהסירכא היתה בחוד ממש וכשיבא יתברר שאכלו דבר איסור וצריכין להמתין עליו ומדמין זאת להא דמבואר בבינת אדם שער הקבוע בסי' נ"ד לענין בהמה הצולעת שאף שיש ס"ס לענין הבשר מ"מ אסור לאכול החלב אפילו לדעת הפוסקים בסוף סי' ק"י דבמקום שיש ס"ס אין צריכין לברר מ"מ כ"ז לא נאמר אלא אם הבדיקה צריכה להיות בידים דוקא ואינו עומד להתברר ממילא כגון בנשמט הגף בסוף סי' ק"י אבל במקום שאפשר שיתברר הדבר ממילא לאיסור כגון הכא כשישחט הבהמה ויראה שטריפה היא בזה אסור לכ"ע ומביא ראי' מהא דאסרו בסוף נדה בזבה שבדקה בשביעי שאסור לבא עליה שמא תראה ותסתור אף שמן התורה היא טהורה והיינו משום דכל דבר שיכול להיות שיתברר שעשה איסור למפרע בזה לא מהני ס"ס ע"ש וכה"ג כתב השבו"י ח"ב סי' ס"ט במי ששלח לחבירו בשר על שבת ואינו יודע אם מלוח הוא או לא דלא סמכינן על הסברא שהוא ספק איסור דרבנן כיון שאפשר שיתברר ממילא שאכל דבר איסור וה"נ אולי יתברר ע"י האחר שראה ג"כ שהיתה הסירכא מחוד ואז אגלאי מילתא למפרע שאכלו דבר איסור זה הוא ת"ד. ועיי' מס' ב"מ ד' ל"ח דחיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה על מקום אחר וקשה אמאי לא מוקמינן הטבל על חזקתן אבל לסברת הב"א ניחא דהתם נמי חיישינן שמא ממילא יתברר הדבר להיפוך ע"י הבעלי' ובזה לא סמכינן על חזקה אמנם לדינא נראה כי אם ימתין על השני יהיה חשש הפסד שיתקלקל הבשר אינן צריכין להמתין ובזה אף הב"א מודה משום דהא הביאו עוד ראי' לזה מדברי הש"ך בסי' ק"י ס"ק ל"ה שהקשה מהא דאמרינן בזבחים דף ע"ד בספק טריפה שנתערבה בתוך הזבחים שירעו עד שיסתאבו ומוקי לה הגמ' בספק דרוסה שנתערבה שאז אי אפשר להכירה ולא אמרינן שיהי' מותר כל אחד מהם משום ס"ס שמא בהמה זו שאני נוטל לאו מספק דרוסה היא ואף אם נימא שהיא מהספק שמא באמת לא נדרסה כלל ותירץ דכיון דכתב שם רש"י דהיכא דאיתחזק ספק טריפה אין מכניסין אותה לעזרה משום הקריבהו נא לפחתך וכו' הילכך חיישינן אנו שמא ממילא לאחר שחיטה ימצא ריעותא ויהיה בזיון למזבח ע"כ ומזה הוכיחו שכל שיש חשש שמא יתברר האיסור ממילא שלא ע"י מעשה התם לא סמכינן לא על ס"ס ולא על חזקה ואסור ע"ש

ויש להבין דהא בקידושין ד' נ"ה אמרינן בהמה שנמצאת מירושלים עד מגדל עדר זכרים הם עולות ונקיבות ה זבחי שלמים ופריך הגמ' זכרים הם עולות וכו' דילמא חטאת ואשם הם ע"ש והקשה הפנ"י ושארי מפרשים מה זה קושיא הא קי"ל בכל התורה דאזלינן בחר רובא והכא נמי הא איכא רובא להתירא משום דהא יש בהמות שהם עולות ושלמים וגם איכא מיעוט בהמות שהם רק חולין וסמכינן מיעוט הבהמות חולין למחצה עולות ושלמים והוי חטאות ואשמות מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן ותירצו דהכא חוששין שמא הבעלים בעל הבהמה שנאבדה יבאו ויתנו סימן בבהמה שלהם ויאמרו שהפרישו אותה דוקא לחטאת או לאשם ובזיא מילתא ואיכא גנאי למזבח הקריבו דבר פסול למזבח ע"ש וזה הוא לכאורה ממש כמו סברת הש"ך שהבאתי שכל היכא שיש חשש שמא ממילא יתברר הדבר שעשינו איסור לא סמכינן על רובא וחזקה אלא שיש להבין דהא בירושלמי בקידושין שם פריך התם ג"כ קושיית הגמ' דקידושין ואמאי זכרים עולות ונקיבות זבחי שלמים שמא חטאת ואשם הם ומתרץ ר' יוחנן דלא חיישינן לזה משום דאזלינן בתר רובא שרוב בהמות הם אינן לא חטאת ולא אשמות והיינו ממש כמו סברת הפנ"י והמפרשים שהבאתי ולא הביא שם בירושלמי התירוץ הנאמר בקידושין בתלמודא דידן נמצא לפי זה הא ע"כ ר' יוחנן בירושלמי שם אינו חושש לזה שמא יתברר ממילא אח"כ שעשינו איסור אלא כל שיש רובא להתירא שרינן. רק שלפי זה קשה האיך באמת יתרץ ר' יוחנן הסוגיא דזבחים ד' ע"ד שם דאמאי אסרינן התם בזבחים שנתערבו הא איכא ס"ס להתירא כמו שהקשה הש"ך והשתא הא לא שייך כלל התירוץ של הש"ך משום דחוששין אנו שמא יתברר אח"כ שהיא טריפה ויהי' גנאי לקדשים דהא ר' יוחנן אינו חושש לזה כדמוכח בירושלמי שהבאתי וע"כ אם אנו רוצין להשוות סברת הש"ך שיהי' ג"כ אליבא דר' יוחנן צריכין אנו לחלק ולומר שיש נפק"מ בדבר דהיכא שאין אנו צריכין לברר רק ספק אחד לחוד ותיכף כשיתברר זה הספק אז יודע דעבדי איסורא בזה לא אזלינן לא בתר רובא ולא בתר חזקה וגם לא בתר ס"ס כגון בזבה שכל שתראה היום הרי איגלאי מילתא למפרע דעביד איסורא שבא על זבה או בבהמה ספק דרוסה שנתערבה בין הזבחים שאז ג"כ אם נמצאת טריפה הרי תיכף נתברר שהביא דבר פסול לעזרה או בעובדא דבעל ב"א בזה אמרינן כיון דבדבר זה עומדת להתברר ממילא לא סמכינן שוב על רובא וס"ס אבל כל היכא דע"י צד אחד עדיין לא יתברר הדבר לאיסורא בזה כיון דעכשיו הוא היתר גמור דהא איכא רובא או ס"ס רק דאנו חוששין אולי ממילא יתברר ההיפוך בזה אמרינן כיון דגם על הבירור להיפוך איכא ג"כ כמה ספיקות שלא יתברר הדבר להיפוך הילכך מוקמינן אדינא ואין אנו חוששין לזה ומשו"ה התם נמי בירושלמי בהמה הנמצאת קאמר שפיר ר' יוחנן דאין אנו חוששין שמא הוא חטאת או אשם משום דהתם הא איכא נמי כמה ספיקות על גוף הבירור דשמא לא יבואו הבעלים כלל ואף אם יבואו שמא באמת יאמרו שהוא שלמים או עולות או שמא יאמרו שהוא רק חולין הילכך בכה"ג כיון דאיכא כמה ספיקא אם יתברר הרי ממילא הא קרוב הדבר שלא יבוא מעולם לידי בירור משום הכי כל כה"ג לא חשו חכמים כלל להמתין כיון דרחוק הדבר שיתברר ומשו"ה בנ"ד נמי כיון דיש ג"כ שני ספיקות על גוף הבירור כי אולי גם השו"ב לא ראה יותר מאתנו ואף אם ראה אולי גם בעיניו היה הסירכא מחיתוך האונה באופן שכשירה וכיון שג"כ רחוק הדבר שיתברר אין אנו צריכין ג"כ להמתין עד שיתברר ואף שבתלמודא דידן בקידושין לא תירצו כר' יוחנן בירושלמי שם יש לומר דהגמ' דידן רוצה לאוקמי אליבא דכ"ע אף למאן דחושש למיעוטא ובר מן דין כי גם בעיקר הראי' שהביאו שם מזבה שאסורה לבוא עליה בשביעי לספירתה משום שמא תראה היום אף שהיא בחזקת טהורה מ"מ כיון שהאיסור יכול הוא להתברר ממילא חיישינן לא הבנתי דהא אמרינן בנדה ד' ט"ו דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הן ומותר לבוא עליה בין אם היא ערה או ישינה ע"ש ואמאי אין אנו חוששין נמי שמא כשתהי' נעורה תאמר לו שהיא טמאה והא דבר זה עומד להתברר תיכף וגם ממילא אלא ע"כ מוכח מזה דכל שיש לפנינו היתר ברור מכת חזקה או רובא שוב לא חיישינן שמא יתברר להיפך ואף בדבר שעומדת להתברר ממילא והא דחוששין מהאי טעמא בזבה בשביעי שלה אף שהתם ג"כ יש חזקת היתר יש לחלק זאת עפ"י ד' הגמ' והתוס' בפ"ב דיבמות ובשאר דוכתא שכתבו שאף דקי"ל דלשמא מת לא חיישינן מ"מ לשמא ימות חיישינן והחילוק בזה הוא משום דהא דלא חיישינן שמא מת הטעם הוא משום דקיימינן הדבר על חזקתו הראשונה שהי' חי הילכך אם נאמר שמת הרי עקרינן אנן לחזקה קמייתא וזה לא אמרינן משא"כ לשמא ימות הא בזה לא עקרינן אנן תיכף החזקה דמעיקרא רק שאנו חוששין אולי אח"כ יהי' נעשה איזה דבר הסותרת החזקה בזה אנו חוששין ע"ש בדבריהם והילכך הכא נמי לענין זבה בשביעי שלה שהתם הוא החשש שמא תראה אח"כ ואז תסתר ספירתה מעיקרא ואיגלאי מילתא שבא מעיקרא על זבה וכיון דהחשש הוא על להבא דמיא ממש לשמא ימות דחוששין משא"כ בנדה ד' ט"ו דהתם עיקר החשש הוא שמא כבר ראתה זה דמי ממש לשמא מת דלא חיישינן ובסברא זו יש לדחות נמי מה שראיתי