אבן שתיה צב

משום ל"ע מן התורה הילכך אף שהוא רק באיסור דרבנן מ"מ בזה אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ויש בזה משום ל"ע דרבנן ואף שעכשיו הוא ג"כ ס"ס שמא יאכל הנכרי בעצמו ואף אם ימכרנו שמא לא ימכרנו לישראל מ"מ הא כתבו הראשונים דאין עושין ס"ס בידים והיטב ביאר דבר זה המהרי"ט בחלק יו"ד סי' ד' דהטעם הוא משום דכל ס"ס הוא מכח רוב משום שאם היה רק ספק השקול אז היה מחצה להיתר ומחצה לאיסור ועכשיו שגם בהמחצה הנוטה לאיסור יש בו ג"כ עוד ספק הרי שלשה חלקים להיתר וחלק אחד לאיסור והוי רובא להיתירא כמו שכתב הרשב"א בתשובה הילכך כמו דאין מבטלין איסור לכתחילה ברוב הכי נמי אין עושין ס"ס לכתחילה דדמיא למבטל איסור לכתחילה ברוב. אמנם כל זאת לא נאמר אלא דוקא במקום שהאיסור נעשה תיכף שיש בזה ל"ע דאוריי' משא"כ היכא דעכשיו בעת המכירה אינו עושה שום איסור רק שהאיסור יהיה אח"כ שאז אין בו משום ל"ע דאוריי' אף דחכמים אסרו גם זה משום ל"ע מ"מ כל שיש ספק אם הוא עובר משום האי ל"ע דרבנן או לא ומכש"כ היכא דאיכא ס"ס אם עובר או לא בודאי דמי זאת לכל ספיקא בדרבנן דקי"ל דהיכא דאיכא למיתלא לקולא תלינן הילכך גם הכא תלינן ואמרינן דלא ימכור לישראל ובזה ניחא נמי הקושיא שהקשה בשו"ת שבו"י ח' ג' סי' כ"ג שנשאל שם על הא דאיתא בש"ע או"ח סי' ש"ז שמותר לקרות באיגרת שהביאו לו בשבת משום שמא יש בהם צורך והקשה השואל שם התינח שהמקבלו מותר לקרות בו מהאי טעמא אבל האיך מותר הכותב לכתוב כיון שהוא יודע שאין בו שום צורך וגם הגיע ליד חבירו בשבח הרי מכשילו ועובר משום ל"ע ותירץ משום שיש כאן ס"ס שמא לא יבוא לידו עד אחר השבת ושמא לא יקראו בו בשבת וראיתי בספר ב"ש שהקשה עליו מ"ש זאת מהא דאין מוכרין אפילו איסור דרבנן לב"נ שמא יחזור וימכור לישראל אף דאיכא נמי ס"ס שמא יאכל בעצמו או שמא ימכור לנכרי אתר ע"ש שנשאר בקושיא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהא זה ממש סברת בעל העיטור לענין מכירת חמץ לנכרי קודם פסח שכיון שעדיין לא הגיע הזמן של איסור אף שאח"כ יאסר לית בי' משום ל"ע מן התורה ואף דהתם לא קי"ל בזה כבעל העיטור מ"מ הכא עדיף טפי כיון שגוף האיסור אף כשהגיע זמן איסורו נמי אינו רק מדרבנן וכיון שיש כאן ס"ס להיתר שרינן

היוצא לנו מכל מה שכתבנו ששיטת רש"י וכן נוטה דעת הרמב"ם דלפי מה דקי"ל כרב יוסף שעמד והתירן לית בי' בב"נ משום ל"ע מן התורה רק איסור דרבנן לחוד יש בי'. אמנם מהסמ"ג ומהריטב"א מוכח דגם עכשיו יש בהם משום ל"ע מן התורה אך דעת הריטב"א הוא כי כל שעכשיו בעת המכירה או הנתינה לית בי' עדיין האיסור רק שהאיסור יהי' אח"כ ע"י מעשה של הכותי עצמו לא איכפת לן בזה והנה מבואר בפוסקים הטעם שנקובת הוושט אסור למכור לב"נ הוא משום דחוששין אנו לשיטת הרמב"ם שסובר שנקובת הוושט הוא נבלה מחיים הילכך דמי כמאן דמנח בדיקולא ויש בו משום איסור אבר מן החי כדאי' בחולין דף ל"ב ועיי' בתב"ש סי' כ"ז אבל להסמ"ג שסובר שנקובת הוושט לא הוי אלא טריפה לחוד ולא נבילה ושחיטתה מטהרתה אז אין איסור במכירת בני מעיים לב"נ לאחר שנשחטה כדאיתא בכל הפוסקים שם והנה זאת מבואר הוא ג"כ דכל זמן שהסימן עדיין מעורה אפילו במקצת לא אמרינן דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ואין להבני מעיים דין של אבר מן החי ובפרט היכא שסימן אחד עדיין קיים לגמרי בזה שיטת הרשב"א הוא דאמרינן הני תרי סימנין ינקי מהדדי. עיי' בח"ס חלק יו"ד סי' י"ח רק כשמתה הבהמה אמרינן מיתה עושה ניפול כדאי' בחולין ד' ע"ג ואז נאסרו הבני מעיים משום אבר מן החי אבל עכשיו כשחיה עדיין היתר הוא נמצא לפי זה כמעט לכל שיטות הראשונים אין כאן האיסור של ל"ע דאוריי' דלשיטת רש"י והרמב"ם דלא מחלקי בהאיסור של ל"ע בין אם הוא תיכף או לאחר זמן הא לדידהו מן התורה בלאו הכי אין בו משום ל"ע דהא סברי דלרב יוסף דעמד והתירן שוב מן התורה אין בהם משום ל"ע ולהריטב"א ושאר פוסקים דלא סברי חילוק זה מ"מ הא מבואר דלדידהו כיון דעכשיו אין בו איסור רק שהאיסור יהי' אח"כ ג"כ אין בו מדאוריי' משום ל"ע ולהסמ"ג הא אין כאן כלל האיסור של אבר מן החי וכיון שכן שוב בחשש איסור דרבנן סמכינן בזה על הסמ"ג ושאר פוסקים דסברי דנקובת הוושט לא הוי אלא טריפה לחוד וממילא הא אין בבני המעיים משום איסור של אבר מן החי ושרי למוכרו

סימן לה

בשיעור כאיסר הנאמר לענין טריפות ולענין אתרוג שכתב הרשב"א הובא ביו"ד סי' ל"ד דאנן עכשיו אין אנו בקיאין בשיעורו כמה הוי ועיי' בכו"פ שם שהוא טרח ג"כ לשער כמה הוא ולדעתי יש קצת סמך לבאר השיעור מדברי רש"י חולין ד' נ' ע"א ד"ה באותו חוליא שכתב וז"ל חוליא הוא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל בו כאיסר וכו' עיי"ש. מבואר מד' רש"י דבטבעת אחת אין עוגלת בו כאיסר והשתא נחזי אנן דע"כ אי אפשר לומר שכוונת רש"י הוא משום דהגמ' מסתמא מיירי בכל בע"ח ואף בקטנים ובהם בודאי בטבעת אחת אין עוגלת בהם כאיסר אבל בבהמה בינונית אה"נ דאפשר דעוגלת בה כאיסר הא זה אינו דע"כ הגמ' לא מיירי בכל בע"ח דהא כתב רש"י לעיל ד' מ"ה לענין נקבה כנפה דבעי הגמ' בעופא מאי כתב וז"ל לענין חסרון גרגרת דעוף דליכא למימר בגרגרת דידה כאיסר ע"כ והרא"ש העתיק ד' רש"י דליכא בגרגרת דידי' כאיסור כמה הוי שיעורא ע"ש נמצא לפי זה דע"כ אי אפשר לפרש דהגמ' מיירי בכל בע"ח דא"כ אף אם נפרש דחוליא הוא שלשה טבעות נמי לא נרויח מזה מידי דהא בבע"ח הקטנים כמו עופות וכיוצא בו הרי אפילו בכל הגרגרת אין בו כאיסר כמו שמבואר מרש"י ומהרא"ש ומכש"כ בשלשה טבעות לחוד אלא ע"כ דרש"י מפרש דמסתמא מיירי הגמ' בבע"ח בינונים דבגדולים ממש הא ג"כ אי אפשר לפרש דאל"כ הא בראם גדול בודאי אפשר לאשכוחי שיהי' עוגל בטבעת אחת שלו ג"כ כמו איסר אלא ע"כ דרש"י רוצה לפרש דמיירי הגמ' בבהמות המורגלים אצלינו ופשוט הוא אלא דבטבעת אחת של בהמה בינונית אין עוגל בו כאיסר והתם בדף מ"ה אמרינן אמר רבב"ח ניטלה הימנה רצועה מצטרפת לאיסר ופי' רש"י שאם ניטלה רצועה לארכה ויש בו חסרון אי כד מעגלת הוי כאיסר טריפה וכן הוא הלכה נמצא אם נימא שבחצי טבעת של בהמה בינונית יש בה שיעור כאיסר הכא נמי אם ניטלה ונקדרה ברוחב של טבעת עד קרוב לחצי בענין שאין בו משום נחתך רובא של גרגרת לרחבו נמי מצטרפין עד כאיסר וכש"כ הוא מהתם א"כ מנ"ל לרש"י לומר דחוליא הוא שלשה טבעות דאל"כ בחוליא אחת אינו עוגל בו כאיסר מנ"ל זאת דהא לעולם אימא לך דחוליא אינו רק טבעת אחת רק שמשכחת לה שניקבה לרוחב הגרגרת ומ"מ אין בו רובא אלא ע"כ דאף כה"ג אינו מתעגל בו כשיעור של איסר ואנכי מדדתי זה השיעור בבהמה בינונית ומצאתי שהוא קרוב לשיעור מטבע גריווניק של כסף שלנו

סימן לו

נשאלתי בסירכא שיוצא מבין החיתוך של אונא וראשה השני נסרך אצל אונה שאצלה סמיך לחוד וקודם שראה השו"ב היטב אם הצד השני הוא על החוד ממש או תחת החוד בא הנכרי העוסק בהוצאת הפרש והמעים וקרע הסירכא ממקום ההוא ועתה נפל ספק אצל השו"ב אם הסירכא היתה תחת החוד והוי סירכא כסדרן או היתה על החוד ממש והוי סרכא שלא כסדרן והצד השני הלכה ע"י מיעוך וגם הצד השני