אבן שתיה צא

ר"ה וז"ל. צוונו להוכיח החוטא וכו' אבל אנחנו מצווים שלא נעזוב זולתינו מאומתינו לחטא וכו' ע"ש ואין לך מחטיא יותר מזה שנותן לו דבר איסור לאכול הילכך בודאי עובר על העשה של הוכח תוכיח ואין עשה דוחה עשה ובזה נדחה נמי מה שראיתי בספר ב"י סי' כ"ט שתירץ קושיית התוס' בשבת דף ג' ד"ה בבא דרישא וכו' שהקשו שם למה דפשט העני ונטל מתוך ידו של בעה"ב פטור ומותר הא קעבר משום לפני עור ותירץ עפ"י דברי הברטנורא בפ"ק דשבת שכתב שקמ"ל שאף שבעה"ב מקיים מצות צדקה מ"מ חייב ע"ש והשתא ניחא דכיון דהבע"ב מקיים בזה מצות צדקה אזי דוחה לל"ת של ל"מ אבל באמת זה אינו דגם התם בל"ע איכא עשה ול"ת כמו שכתבתי הילכך נראה עיקר דסברת הב"ח הוא ג"כ כפי שיטה זו ובזה אמרתי ג"כ טעם הרא"ש בנדרים פ' השותפין והובא בב"י ח"מ סי' קנ"ו דחיישינן טפי למכשול חבירו באיסור ממכשול דנפשו באיסור והיינו משום דיותר ראוי לקנוס הנותן מכשול לחבירו ממביא עצמו לידי מכשול משום דהמכשיל לחבירו אית בי' לעולם עשה ול"ת. ועל כרחך היינו טעמא התם באו"ת משום דבנט"י כל שאינו נוטל את ידיו עושה תיכף האיסור ע"י נתינתו דומיא דמוסר כוס לנזיר משא"כ בברהמ"ז דבעת הנתינה אין עושה לו שום איסור כי אז עדיין אינו מוטל עליו החיוב של ברהמ"ז עד אחר שאכל ונשתנה הדבר הנתון מקדמותו והשינוי היה ע"י המקבל אזי אין בזה משום ל"ע לפי זה מכש"כ דאם מוכר לנכרי דבר שעכשיו הוא היתר גמור לו רק שאח"כ ע"י שישתנה הדבר ברשות הנכרי יהי' אז האיסור בזה לא שייך ל"ע ולא דמי להא דאסור לוכתר לכותי שדה בחול שמא יעשה בה מלאכה ביו"ט אף שעדיין לא הגיע יו"ט לא דמי דהא התם לא נעשה שום שינוי בגוף הדבר הנמכר רק הזמן ושמשא ממילא קא ערבא כי מחוסר זמן לא מחוסר מעשה הוא כדאמרינן בכמה דוכתא משא"כ היכא השתא לית בי שום איסור רק ע"י שישתנה הדבר הניתן או ע"י שישתנה דעת הנותן ומעיקרא קודם השינוי לית בי' שום איסור אין בזה משום ל"ע ומהאי טעמא נמי לא דמי להא דאמרינן בפ"ק דע"ז דאסור למכור לחשודים דבר איסור אף שהם אינם חשודים לאכול רק שהם חשודים למכור משום חשש שמא ימכור לאחרים ויעבור על ל"ע אף דעכשיו אין בו שום איסור התם נמי כיון דבלא שום שינוי בגוף החפץ הנמכר וגם בלאו שום שינוי בבעלים יהי' חל עליו האיסור אח"כ הילכך גם עכשיו אסרו למוכרו לחשוד דהא על חפץ זה מונח עליו גם עכשיו האיסור של ל"ע. ונראה עוד שהריטב"א והב"ת אזלי נמי לשיטתם דבסוף א"נ ד' ע"ג אמרינן דרב יהודא אמר רב סובר שאסור להלות מעות בלא עדים משום שמא יכפור ויעבור על ל"ע ור"ל אמר דהטעם משום דגורם קללה לעצמו והתוי"ט בפלפולא חריפתא שלו הוכיח שם שהריטב"א אינו פוסק כרב יהודא שיש בזה משום ל"ע. וזה קשה דהוא היפוך הגמ' הנ"ל וגם על הב"ת קשה שהוא מביא בח"מ סי' ע' דבת"ח הלוה מעות אין חשש משום ל"ע משום שהוא בודאי לא יכפור וזה הוא היפוך דברי הרמב"ם והש"ע שמבואר שם שגם בת"ח איכא החשש של ל"ע אבל לפי מה שביארתי ניחא משום דפליגי המפרשים בפשט הגמ' שם שדעת הלח"מ ברמב"ם פ"ב מהלכות מלוה שאין הכוונה הא דאסור ללות בלא עדים שמא יכפור במזיד דא"כ גם אם מלוה בעדים מאי מהני דהא עדיין אם ירצה יכול לטעון פרעתי דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא הכוונה הוא שמא ישכח הדבר שלוה ויהי' גרם שיכפור משא"כ אם ילוה בעדים הא העדים יזכירו אותו ע"ש. אמנם שארי מפרשים פירשו כפשוטו שיכפור ממש רק שאם יהיו עדים על הלואה לא יהי' לו כל כך העזה לומר פרעתי עיין באו"ת סי' ע' ונראה שבזה פליגי כי הריטב"א מפרש כהלח"מ שהחשש הוא שמא ישתכח דוקא אבל לכפירה לא חישינן וכיון שכן הוא הא אין האיסור בעת הלואה רק אח"כ והא שיטת הריטב"א הוא דכל שאין האיסור של ל"ע נעשה מיד לית בי' משום ל"ע כדמוכח מדבריו בסוף פ"ק דע"ז ולפיכך סובר שבאמת ר"ל ורבינא שם דאסרי משום גורם קללה לנפשו לא סברי כרב יהודא רק שכה"ג אין בזה משום ל"ע אבל הב"ח מפרש כשאר המפרשים שהכוונה הוא שמא יכפור תיכף שבזה שייך ל"ע אבל משום חשש שכחה כיון שאין העבירה בשעת מעשה הא לשיטתו ג"כ אין בזה משום ל"ע והילכך הי' קשה לו דתינח שאר אינשי אבל צורבא מרבנן מה איכא למימר הא בי' ליכא חשש כלל של כפירה ולכן לשיטתו מוכרח לומר באמת שבת"ת אין בזה אלא החשש של גורם קללה וכו' אבל ל"ע לית בי'

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאפילו היכא דליכא שום שיטי בדבר הנמכר או הניתן להב"נ או להישראל רק שעדיין לא הגיע הזמן של האיסור כגון בחוכר שדהו לכותי בחול שיש בו משום ל"ע שמא יעשה בה מלאכה בחוה"מ מ"מ כיון שעדיין לא הגיע הזמן אין בזה רק איסור דרבנן משום דבעינן דוקא דומיא דכוס יין לנזיר שהאיסור הוא תיכף ומיד בעת הנתינה כדכתיב בקרא לפני עור לא תתן מכשול ולא גרע האי לא תתן דכתיב אצל ל"ע מהאי נתינה דכתיב אצל מזיקין דקי"ל התם דאם הניחו היכא דסוף החמה לבוא, עליו או אם פתת עליו פיתקא דמיא ומת בכח שני אף שבודאי סוף החמה לבוא בכאן מ"מ פטור וכן לנזיקין כדאיתא בסנהדרין דף ע"ז והיינו כיון דכתיב כאשר יתן מום וכו' בעינן שיזיקו בעת מעשה גופא אבל לא במה שיוזק ע"י שאחר כן יבא כאן החמה הכא נמי כיון דכתיב לא תתן אינו עובר אלא א"כ נותן לו תיכף המכשול

ובזה מתורץ קושיית הריטב"א בסוף פ"ק דע"ז הנ"ל שהקשה דלמה שבק הגמ' של ל"ע שהוא מן התורה והזכיר טעם שהוא נקרא על שמו דזאת לא הוי רק איסור דרבנן לחוד. משום דבאמת דגם ל"ע זה שיעשה בה מלאכה בחוה"מ הוא נמי רק מדרבנן כיון שאין האיסור מוכן לפנינו תיכף ובזה ניחא נמי דברי בעל העיטור הובא בטור או"ח סי' תמ"ז דדגן שנטבע בנהר שמתיר למכרו לישראל קודם פסח מעט מעט אף בלא הודעה שנתחמץ משום כיון שמוכר לו רק מעט מעט תלינן שהוא קונה זאת לאכילה ובודאי יאכל זאת קודם פסח והקשו עליו הגדולים מ"ש זאת מביצת נבילה שאינו אסור רק מדרבנן ואפילו הכי אסור למוכרו לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל ולא תלינן שכיון שהוא מועט בודאי לביתו הוא צריך ולא יבוא למוכרו אבל לפי מה שכתבתי ניחא כי ראיתי בסמ"ג במצות ל"ת מצוה קס"ז שכתב שבכלל אזהרה של ל"ת דלפני עור הוא שלא ימכור דבר איסור לנכרי שמא ימכור לישראל ויעבור משום ל"ע ע"ש הרי מבואר להדיא מדבריו שאיסור מכירת דבר איסור לנכרי הוא משום לאו דלפני עור נגע בה. וגם בהקדם הא שכתבו הראשונים והובא ביו"ד סי' ק"ט ובסי' ק"י דבספק איסור דאורייתא שנתערב בששים של היתר רק שהוא מדברים החשובים שאינם מתבטלים לעולם כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד אף דהא דדברים חשובים אינם מתבטלים הוא רק מדרבנן דהא מן התורה אין חילוק בין דברים חשובים או לא מ"מ לא אמרינן כיון דהא דלא נתבטל הוא רק מדרבנן וכיון שיש כאן ספק אם יש בזה איסור כלל או לא הוי להו ספיקא דרבנן ולקולא זה לא אמרינן משום דכיון דעיקר הספק נולד לנו בדאורייתא ואף שע"י גלגול נעשה שוב דרבנן בזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אבל אם יש ספק אם דבר זה שנתערב הוא דבר חשוב או לא כיון דעיקר הספק נולד לן בדבר שהוא דרבנן בזה אמרינן דדינו ככל ספיקא דרבנן דאזלינן בהו לקולא ע"ש וזה הוא סברת בהע"ט לענין חמץ משום שהוא סובר ג"כ דכל שיש לפנינו האיסור של ל"ע שהוא אסור מדאורייתא משום ל"ע כגון שהאיסור הוא מוכן לפנינו תיכף אז אפילו אם גוף האיסור הוא רק מדרבנן כגון ביצת נבילה שאינה אסורה רק מדרבנן מ"מ כיון שהאיסור של ל"ע נעשה תיכף שכל כה"ג אם היה איסור דאורייתא היה עובר