אבן שתיה צ

מע"ש ורוצה לעבור במזיד א"כ מה לפני עור איכא הכא הא אם היה רוצה יכול לקנות אצל אחר ולא הוי בתרי עברי נהרא ובזה ליכא משום ל"ע כדאיתא בפ"ק דע"ז ע"ש: וראיתי במקנה שתירץ שרש"י סובר דדוקא באבר מן החי או בכוס יין לנזיר דהתם כיון דלא הוי בתרי עברי דנהרא ויכול הנזיר ליקח בעצמו ולא צריך לאחרינא כלל הילכך אין על המושיט משום ל"ע אבל במקום שאין יכול ליקח בעצמו רק שיש אחר שרצה להושיט לו הכוס וקדם זה והושיט אז אמרינן כיון דסוף סוף אינו יכול ליקח בעצמו רק שצריך לבוא לאחרינא בזה אמרינן דלא פקע מיני' דידי' עדיין הלאו דלפני עור ע"ש והנה באמת סברא זו מוזכרת היא במל"מ פ"ד מהלכות מלוה ע"ש אבל מ"מ לכאורה עדיין אין זה מספיק דהא מוכח מתוס' חגיגה דף י"ג דמשום האי סברא שיכול להשיג זה הדבר מנכרי אז בכל ענין אין בו משום ל"ע אפילו היכא דאינו יכול ליקח בעצמו וא"כ ה"נ הא יכול ליקח הבהמה מן הנכרי ואין לומר דרש"י יסבור דאף בכה"ג איתא משום ל"ע א"כ הדרא קושיית התוס' שם לדוכתא דלמה לן קרא לאסור ללמוד תורה לב"נ תיפוק משום לפני עור וע"ז תירצו שיכול ללמוד מב"נ אחר דאז ליכא בו משום ל"ע אבל לרש"י דגם זה אסור קשה: אבל לפי דברינו ניחא משום דלרש"י בלא"ה לא קשה קושיית התוס' דהא סברי לן דליכא ל"ע אלא היכא דמכשיל לו בדבר דאי לא היה מכשילו היה מקבל שכר ע"ז אבל אם מכשילו בדבר שאינו מקבל עליו שכר אף שמכניסו לעונש בזה אינו עובר על ל"ע הילכך צריך קרא לאסור ומתורץ דברי רש"י ומיהו בלא"ה לא קשה כלל קושיית התוס' בקידושין שם על רש"י כי רש"י סובר כשיטת שאר פוסקים דאף בלא חרי עברי דנהרא מ"מ אסור מדרבנן משום ל"ע והילכך קנסתן לי' דעבר על ל"ע מדרבנן ופשוט הוא

היוצא לנו מדברינו דלפי הנראה שיטת רש"י והרמב"ם דאצלינו ליכא בב"נ איסור של ל"ע מן התורה. אמנם מהסמ"ק בל"ת סי' רס"ז משמע שהוא סובר שגם אצלינו יש בב"נ הל"ת של ל"ע. וכמו שהביא שם המראה פנים בירושלמי פ"ג דדמאי וכן נראה דעת הריטב"א בע"ז דף ו' והנה ראיתי במחברים שהביאו בשם שו"ת אמונת שמואל שיש לומר שכל שעכשיו אין בו איסור של ל"ע רק שאח"כ יולד האיסור אפשר לומר שאין בזה משום ל"ע כיון שעכשיו בעת הנתינה אין בו איסור ואנכי לא ראיתי הספר הזה ועל איזה ענין כתב זאת ולדעתי נראה להוכיח שגם הריטב"א סובר כן והוא בחידושיו בסוף פ"ק דע"ז דאמרינן התם שאסור למכור שדהו לכותי משום שהכותי עושה בה מלאכה בחוה"מ והיא נקראת על שמו ופריך הגמ' דמאי אריא דנקראת על שמו תיפוק לי' משום ל"ע ומשני חדא ועוד קאמר והקשה הריטב"א האיך שבק הגמ' הטעם של ל"ע שהוא מן התורה ונקטו אידך הטעם שנקראת על שמו שהוא רק חשש דרבנן בעלמא משום מראית העין לחוד. ותירץ וז"ל משום דרוב כותים צייתי וזהירי במלאכת של חוה"מ וכו' אלא שיש מיעוט דלא צייתא ואנן מעיקרא כי אמרינן כותי לא ציית קס"ד דכל כותי לא ציית ולהכי פרכינן תיפק לי' משום ל"ע דבשלמא לדידי כותי נמי ציית ומהדרינן חדא ועוד קאמר חדא דל"ע למיעוט כותים דלא צייתי לא חיישינן דלכותי דציית ליכא משום ל"ע ומעיקרא כי חכרנו לו השדה סמכנו על הרוב דצייתי וכי לא צייתי לבסוף אמרינן דלבו אנסו ומיהו איכא משום שנקראת על שמו עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים כי הדרא קושיא לדוכתא דאם נימא דניזל בתר רוב כותים צייתי וזהירי א"כ שוב ליכא בזה נמי החשש דנקראת על שמו והכותי עושה בה מלאכה ביו"ט מאחר דהכותי ציית א"כ שוב לא יעשה בה בחוה"מ. ונראה לי ביאור דבריו עפ"י דברי האמונת שמואל הנ"ל והוא דקי"ל בכל התורה כולו דאזלינן בתר רובא ואיסור בטל ברוב מ"מ היכא דהוכר האיסור אח"כ אזי אף אם עבר נתבטל מ"מ חוזר לאיסור והוא מירושלמי פ"ב דערלה והובא ג"כ ביו"ד סי' צ"ח והנה דעת הר"ן בפ"ק דסיכה דכה"ג אף מדאורייתא אינו בטל ואף למאן דאית לי' דהיכא דנתבטל האיסור ברובא אז גם האיסור חוזר להיתר כידוע שיטת הרא"ש בזה ושא"פ מ"מ כל שהוכר האיסור חוזר ונאסר מן התורה וגם קי"ל היכא שאתה יכול להכיר האיסור אז ג"כ אפילו קודם הכרה נמי אינו בטל כדאיתא שם לענין חלב שנפל לתוך התבשיל ונתבטל שצריכין ליתן מים צוננים כדי להקפיא החלב והיינו כיון שיכולין לברר האיסור צריכין אנו לברר וכדאמרינן פ"ק דפסחים לענין בדיקת חמץ לשאלי' וכו' וכן הוא בדוכתא טובא מיהו כל זמן דלא הוכר האיסור מה דאמרינן שאינו מתבטל אז וגם דלא אזלינן בתר רובא זה הוא רק מדרבנן מאחר דעדיין לא הוכר האיסור כדאי' בפוסקים ומהאי טעמא גם בהא דחלב אם הוא באופן שאם ירצה להקפיא החלב יתקלקל התבשיל אזי אינו מחוייב להקפיא והיינו כיון דמדאוריי' כבר הותרו אף שאפשר להכיר האיסור זה רק מדרבנן אסור הילכך במקום פסידא לא גזרו עיי' בכו"פ שם וזה הוא כוונת הריטב"א דכותים רוב נזהרין הם במלאכת חוה"מ הילכך מדאורייתא אזלינן בתר רוב הנזהרין ומותר לחוכרו רק דרבנן חששו בשביל שיש מיעוט שאינן נזהרין ואולי באמת יתברר הדבר שכותי זה הוא אינו נזהר ואז יהיה הוכר האיסור שכותי זה הוא אינו מן הרוב וכל שהוכר האיסור הא לא אזלינן בתר רובא אמנם כל זאת הא לא שייכי אלא דוקא באם שאח"כ כשהוכר האיסור אז יהי' אסור הילכך בזה חששו חכמים מעיקרא ואמרי דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא אבל במקום דאף כשהוכר האיסור שנתערב לא יהי' בו שום איסור כגון שאז יהי' התערובות נטל"פ או כה"ג מותר תיכף ולא חיישינן מה שיתברר אח"כ כמו שמבואר הכל בפוסקים ועיין במל"מ הלכות חמץ ומצה במה שמתרץ שם ד' הרמב"ם לענין כותח הבבלי הילכך ה"נ לענין החשש שנקראת על שמו חששו חכמים שמא יתברר הדבר שכותי זה אינו מן הנזהרין והוא יעשה בה מלאכה ואז הישראל יעבור על האיסור של מראית העין הילכך גם מעיקרא חששו חכמים ולא אזלי בחר רובא כיון דאפשר להכיר האיסור משא"כ לענין חשש של ל"ע שאף כשיתברר האיסור והכותי יעשה בה מלאכה מ"מ הישראל לא יעבר על ל"ע כי עיקר האיסור של ל"ע הוא דוקא שבעת הנתינה היה בו איסור ברור משא"כ כאן שבעת הנתינה אין בו שום איסור מן התורה משום דמן התורה הא אזלינן בתר רובא ואמרינן שהוא מן הרוב הנזהרין וכיון דאז אין בו איסור הילכך אף שאח"כ נודע האיסור אמרינן דעכשיו לבו אנסו אבל מעיקרא היה מן הרוב ודמי כמו שנולד איסור מחדש ואף שזה האיסור גרם המוכר במכירתו הא באיסור של ל"ע לא קפדינן ע"ז כל דבעת הנתינה לא היה בו איסור ברור והילכך גם חכמים לא חששו לזה כיון דאח"כ כשהוכר האיסור לא עביד איסורא משא"כ החשש של שנקראת על שמו שזה האיסור על המוכר הוא לעולם אף לאחר שיצא מרשותו הילכך כיון שאפשר שיתברר ויהי' ניכר האיסור לא אזלי בה חכמים בתר רובא וחששו למיעוטא כמו בכל דוכתא דלא אזלינן בזה בחר רובא כן הוא לדעתי כוונת הריטב"א וזה ברור למעיין היטב בדבריו וזה ראי' גדולה לסברת הא"ש שהאיסור של ל"ע הוא דוקא אם הוא בעת הנחינה

ובזה יש לתרץ ג"כ דברי הב"ה באו"ח סי' קס"ב הובא במ"א שם שמחלק בין הא דאין נותנין פח לאחד אלא א"כ יודעין בו שנטל ידיו אבל בלאו הכי אין נותנין לו ובין אם יודעין בו שאינו מברך ברהמ"ז דרשאי ליתן לו ולכאורה אין טעם מספיק לחלק וכמו שהקשה שם המ"א ואף שרבינו יונה כתב התם הטעם משום מצות צדקה מ"מ בודאי טעם זה לחוד אינו מספיק כי לא שייך בזה לומר שיבא העשה של צדקה וידחה הל"ת של ל"ע. עיין בפ"מ בסי' קס"ט שהעיר בזה. כי לפי דעתי לא ש שייך כלל לומר כן משום דאף דבצדקה איכא נמי הל"ת של לא תקפוץ ידך וכו' כמש"כ התוס' מ"מ כאן איכא נמי מ"ע של הוכח תוכיח כמש"כ במנין המצות להרמב"ן מצוה