אבן שתיה פט

קי"ל כרב יוסף דריש מסכת ע"ז שסובר דכיון שלא קיימו את השבע מצות עמד והתירן הילכך כיון שעכשיו אין מצווין הן על מצוה זאת משום הכי אין בהכשלן משום לפני עור מדאורייתא משום דכיון דעתה הא אפילו אם עושין הם אינן מצווין עליהם אין זה מכשול ממש דעיקר האיסור של ל"ע קאי דוקא אמי שמצווה במצוה זו אז ע"ז גם אנחנו מצוין שלא להכשילו ע"ש שהאריך בזה ולשיטתו ע"כ צריכין לומר דהא דר' נתן שסובר שהמושיט אבר מן החי לב"נ עובר מן התורה בל"ע ע"כ צ"ל שהוא סובר כאינך אמוראי בפ' שור שנגח ד' וה' דפליגי על רב יוסף וסברי דלא התירם כלל ודרשי לקרא למילתא אחריתא. ולפי סברא זו היה מקום לתרץ קושיית המראה פנים בירושלמי פ"ג דדמאי הלכה א' שהקשה שם על הרמב"ם שהשמיט לגמרי הדין של ר"נ שאסור להושיט אמ"ה לב"נ ע"ש שנשאר בקושיא וראיתי בהגהות הגאון בעל יפה עינים במסכת ע"ז שהביא ג"כ קושיא זו ותירץ ששיטת הרמב"ם היא דלא כרש"י הנ"ל רק שגם עכשיו ב"נ מצווה על שבע מצות הילכך כיון שכן הוא הא מילתא דפשיטא הוא שיש כאן משום לפני עור ומשום הכי לא הביא הרמב"ם זאת בספרו משום דפשוט הוא ע"ש אבל דבר זה אין לו שחר כלל כי הלא ר' נתן אף שע"כ גם הוא סובר שלא התירן השבע מצות כמו שכתבנו בסמוך ואפילו הכי לא סמיך נפשו ע"ז ואמר לן ג"כ הדין שעוברין בב"נ על ל"ע ולא סמך עצמו על שהוא מילתא דפשיטא והאיך נאמר שהרמב"ם יסמוך ע"ז במה שר"נ לא סמיך ועוד דאין זה מילתא דפשיטא דכבר הקשה הת"ש בפסחים דף כ"ב דלמה לו לר' נתן למיתני תרתי המושיט כוס לנזיר ואבר מן החי לב"נ ולא די ליה בחדא מהנך ותירץ דס"ד אמינא שכיון שעל ב"נ אין אתה מצווה במ"ע של הוכח תוכיח ה"א שאתה מותר למוסרו ג"כ דבר האסור ע"ש שיש ע"ז קרא בפ"ע אלמא דאין זה כ"כ פשיטא דהוי אמינא שאעפ"י שהוא מצווה ע"ז מ"מ אתה מותר ליתנו משום כי לא אסרה התורה ליתן לחבירו דבר איסור אלא דוקא היכא שאתה מצווה להפרישו מאיסורא אבל היכא דאין עליך מוטל המצוה של הוכחה אתה רשאי להושיט לו ג"כ אמנם לפי השו"ת פנ"י ניחא דהא באמת גוף הדין ממש שהמכשיל לחבירו עובר משום ל"ע מן התורה ונחשב זאת בכלל ל"ע שבתורה זה הדין הא הביא אותו הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות רוצח ע"ש. ומה שלא הביא הדין של ב"נ היינו משום שסובר ג"כ כשיטת רש"י שאצלינו אין בזה איסור מן התורה רק איסור מדרבנן לבד ודין זה הא הביא אותו הרמב"ם כמה פעמים בספרו שם וכן בפ' י"ב מהלכות רוצח כתב שאסור למכור להם דברים האסורים להם והוא מהסוגיא דפ"ק דע"ז וזה הא אדרבא רבותא יותר דאפילו מכירה שיכול להשיג זאת במקום אחר ואפילו הכי אסור ומכש"כ נתינה והיינו משום לפני עור אבל מ"מ לדידן הוא רק איסור דרבנן לחוד וכן בפ"א מהלכות כלאים כתב הרמב"ם שאסור להניח לב"נ להרכיב לו אילנות של כלאים ומפרש המל"מ שהוא משום ל"ע שב"נ מצווה על הרכבת אילן ואפילו הכי לא כתב שעובר ע"ז משום ל"ת והיינו נמי מטעמא הנ"ל כי לדידן ליכא בו לאו רק איסור דרבנן בעלמא ואף שבפ"ט ופ"י מהלכות מלכים מביא כל המצות שב"נ חייב עליהם היינו משום דמעונש לא פטרן רק מקבלת שכר כמו דאיתא התם בגמ' אבל מ"מ לפני עור ליכא בהו כמו שביאר שם הפנ"י באריכות

ולפי דברינו יש לי לתרץ מה שראיתי בספר אבני מלואים בחגיגה דף י"ג שחקר שם על הא דאמרינן בפסחים ד' כ"ב ובע"ז דף י"א דעיקר האיסור של לפני עור הוא דוקא בחרי עברי דנהרא בענין שאם לא היה נותן לו לא היה יכול ליקח בעצמו אבל אם גם זולתו יכול בעצמו ליקח אין בזה משום ל"ע ומסתפק שם אם יש בזה לכל הפחות איסור דרבנן או אפילו איסור דרבנן נמי ליכא כיון שיכול ליקח בעצמו ופשיט לנפשי' זאת מהא דמבעי להו בפ"ק דע"ז דהא דאסור למכור להם צרכי ע"ז אם הוא משום הרווחה שיש לו הרבה דברים לצורך ע"ז או שהוא משום ל"ע וקאמר הגמרא דנפק"מ הוא היכא דאית לי' לדידי' נמי מהדברים האסורים דאי אמרת משום הרווחה אסור ואי משום ל"ע הא כל היכא דאיכא לדידי' לית בי' משום ל"ע ע"ש בסוגיא. והשתא אי נימא דאף היכי דאיכא לדידי' ויכול ליקח בעצמו מ"מ אם מושיט לו יש בזה איסור דרבנן א"כ הא ליכא שום נפק"מ בין הטעמים דהא מבואר בסוגיא שם דלהטעם של הרווחה אז בו אלא איסור דרבנן ע"ש בגמ' והשתא אי נימא ג"כ דהיכא שיכול בעצמו לעשות האיסור יש בו נמי בהנותן לו איסור דרבנן משום ל"ע ממילא הא שוב אין נפק"מ בין הטעם של הרווחה להטעם של לפני עור אלא ע"כ מוכח מזה דאז אין בו כלל משום ל"ע ואפילו איסור מדרבנן ג"כ לית בי' ע"ש אמנם דעת כמה מחברים שגם בזה מ"מ איסור דרבנן יש בו עיין בר"ן ובשו"ת הרלב"ח סי' קכ"ו שפסקו להדיא כך. אבל לפי מה שכתבנו ניחא ואין ראיה מהתם דהא התם בב"נ איירי דאפילו אם הוא בתרי עברי דנהרא שאינו יכול ליקח בעצמו מ"מ אין בו אלא איסור ל"ע דרבנן לחוד והילכך היכא שיכול ג"כ ליקח בעצמו אזי אמרינן דנחית חד דרגא ואפילו איסורא דרבנן אין בו אבל בישראל דהיכא דהוי בתרי עברי דנהרא אסור בו מן התורה באיסור של ל"ע הילכך אפילו היכא דיכול בעצמו ליטול מ"מ איסורא דרבנן אית בי' (וקצת צ"ע לפי סברא של הגאון הזה להבין שם קושיית הגמ' דפריך וכל היכא דאית לי' לדידי' ליכא איסור והא תניא ר"נ אמר מנין שאסור להושיט כוס יין לנזיר וכו' הא יש לומר דר"נ באמת אינו סובר האי דרשה דרב יוסף דעמד והתירן משא"כ לדידן אינו אסור אלא מדרבנן ויש ליישב)

ובזה ניחא נמי הא דאיתא בסוף פ"ק דע"ז דרשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בה מלאכה בחוה"מ ופריך הגמ' מאי איכא משום דנקראת על שמו תיפוק לי' משום לפני עור דהא כותי אסור במלאכה בחוה"מ והקשה הגאון הנ"ל דמאי פריך לימא דנפק"מ היכא דאית לי' לכותי שדה של עצמו דאז משום ל"ע ליכא ומשום דנקראת על שמו איכא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהמפרשים הביאו בשם ספר מצות חינוך דאף מי שמכשיל חבירו רק באיסור דרבנן שאם חבירו שעבר ע"ז לא עבד אלא איסור דרבנן מ"מ המכשילו עבר על ל"ע מן התורה משום דהא קי"ל דאף מי שנותן עצה שאינה הוגנת לחבירו נמי עובר משום לפני עור מן התורה כדאיתא בת"כ פ' קדשים והובא ברמב"ם שם וא"כ בודאי מי שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן לא עדיף ממי שנותן לחבירו עצה שאינה הוגנת במילי דעלמא שעובר מן התורה על לפני עור א"כ כש"כ מי שנותן לו עצה לעבור על דרבנן שחייבין עליה מיתה בידי שמים בודאי עובר על לפני עור מן התורה ע"ש נמצא לפי זה המכשיל לחבירו באיסור עשיית מלאכה בחוה"מ אף שהעושה גופא אינו עובר אלא על איסור דרבנן מ"מ המכשילו עובר על ל"ת דאוריי' הילכך הני כותאי נמי כיון דכל דינן כישראל והמכשילן אם היו בתרי עברי דנהרא היה בו איסור של ל"ע מן התורה הילכך אפילו היכא דאית שדה לדידהו שאז אינו דמי לתרי עברי דנהרא מ"מ עדיין איסור דרבנן של ל"ע ישנו גבייהו ולפיכך פריך הגמ' שפיר דלמה לו הטעם משום דנקראת על שמו תיפוק לי' משום ל"ע מה אמרת דנפק"מ היכא דאית לי' לכותי שדה אחרינא זה אינו דהא מ"מ איסור דרבנן יש בו בכל גוונא

ולפי הנחה זו היינו יכולין לתרץ בטוב דברי רש"י בקידושין דף נ"ו בדין הלוקח בהמה ממעות מ"ש שרש"י פי' שם דמיירי שהלוקח היה יודע שהמעות הם ממעשר ורוצה לעבור ע"ז במזיד ואפילו הכי קנסינן אנו למוכר שמחוייב לעלות לירושלים ולאוכלן בקדושת מעשר שני משום שעבר על לפני עור שרצה להכשיל להלוקח להאכילו חוץ לירושלים בהמה של מעשר שני והתוס' הקשו על רש"י דכיון שהלוקח יודע שהוא