אבן שתיה פח

זה חטאת גדולה דהיינו קרוב לשנה וזה מתחלף שפיר בבת שתיים לכן הוצרך לתרץ דבת שתיים הוא לאו דוקא ע"כ נראה כוונתו דסתם שנה הנאמר בקדשים הם שלשים יום וא"כ ברישא שפיר קאמרינן דאשתכח בת שנתה ר"ל שנה של קרבן שהם שלשים יום וכיון דאשם הוא דוקא שחי שנים שהם שנה וחודש א"כ יש הפרש שנה ביניהם וזה יכולין להכיר משא"כ בסיפא דאם נאמר דמה דאמרינן ואשתכח בת שתי שנים היינו סתם שנים של קרבן שהם שנה וחודש א"כ חיישינן שמא חטאת היא והפרישו אותו קרוב לשנה ואין הפרש ביניהם אלא ערך חודש וזה אי אפשר להכיר וא"כ ע"כ צריכין לפרש דהני שתי שנים לא מיירי בשנים של קרבן והם לאו דוקא וא"כ שוב אמרינן דהוא לאו דוקא והכוונה כל זמן שהקרבן כשר היינו כבן שלש או ארבע כן נראה כונת הגאון הזה דאל"כ אין ביאור לדבריו כלל כמובן אמנם לדעתי זה אינו מספיק לתרץ הקושיא דהא כבר הוכחתי ממנחות ד' ג' שאי אפשר לחלק כן דאל"כ ליפרך אשם בן שתי שנים שלימות ששחטו לשם פסח ירצה כמו שהקשיתי לעיל ואין להקשות דסוף סוף גם על תירוץ התוס' נמי קשה דהיה להגמרא להקשות אליבא דר"ש ג"כ אלא מעתה הקריב אשם בן שלש שנים לשם פסת דזה ניכר שהוא אינו פסח דהא יש הבדל רב ביניהם ירצה זה אינו קושיא דהא מצינן למימר דר"ש כחכמים ס"ל דכל יותר משתי שנים פסול או סבר דאשם שעבר שנתו פסול הוא כחטאת והתוס' הא אזלי ע"כ אליבא דר"מ דאית לי' בפ"ק דפרה דגם בן חמש כשר אבל זה בוודאי קשה מסתמא דגמרא דקאמר התם במנחות מסברא דנפשי' שיש בן שתיים דמיחזי כבן שלש הלכך מיחליף האשם בפסח הא משכחת לה דלא מיחלף כגון אם הוא בן שתי שנים שלימות אלא ע"כ דגם זה מיחלף ועוד קשה לכוון כן בדברי התוס' דא"כ למה להם לעקור הגמרא דקידושין מפשטא לגמרי ולומר דשתי שנים הוא לאו דווקא אלא הכוונה שלש או ארבע הלא יותר טוב היה לפרש דהני שתי שנים מיירי בסוף שתיים שיש הבדל שנה ביניהם שזה יכולין להכיר שפיר לשיטתי' אלא ע"כ שדעת התוס' דאף בהבדל שנה ג"כ אין יכולין כ"כ להכיר

ועל קושיתו שהקשה מה נעשה ברישא בנמצא בן שנה דילמא בן שתיים הוא נראה משום דבירושלמי שקלים פ"ד אמרינן דתנאי ב"ד הוא דכל הקדש שהוא ספק אם הוא אשם או עולה אז לאחר שהומם מקריבין בדמיה עולה ור' זעירא בירושלמי באמת מתרץ בזה הקושיא שמקשינן בקידושין דלמא אשם הוא ולא מתרצינן שם כלל כמו שתירץ הגמרא דידן שנמצא בן שנה רק שכיון, שהוא ספק השקול אם הוא עולה או לא אז תנאי ב"ד הוא שמקריבין אותו עולה וא"כ סברי התוס' דאף לתלמודא דידן דסברי להו היכא דאיכא ספק השקול אין מקריבין עולה ולא סמכינן על תנאי ב"ד מ"מ היכא דנראה לנו ע"י הכרתינו שהיא עולה לזה בוודאי מהני תנאי ב"ד להקריבו עולה הלכך לא קשה להו כלל מהרישא משא"כ בסיפא בנמצא נקבה שמקריבין אותה שלמים ובזה לא היה תנאי ב"ד כלל לכך הקשו שפיר הא איכא בן שנה הנראה כבן שתיים אחרי כתבי זאת מצאתי בשו"ת של אדמו"ר בעל התניא סי' י"א שכתב ג"כ קצח כן ושמחתי שכונתי לדבריו

עוד נראה לי להביא ראי' דמה שנראה גדול מילתא היא וסמכינן על הכרתינו מהא דקידושין ד' ס"ג דאמרינן התם שאם אמר בני זה בן י"ג שנה נאמן לענין נדרים ולקרבן אבל למכות ולעונשין אינו נאמן ומפרש התם רש"י דמיירי דהביא סימנין רק דחיישינן שמא הוא עדיין קודם הזמן ואז אמרינן דהאי סימנין הוא רק שומא בעלמא ע"ש ומבואר שם בסוגיא וכן פירשו המפרשים דשיטת הגמרא היא כאן דאף מדאורייתא נמי חיישינן שמא שומא בעלמא הוא כל דלא ידעינן שהגיע לכלל שנים והלכך אין האב נאמן על השנים וע"ש בפ"י שנתן טעם למה אין האב נאמן מן התורה לענין עונשין כמו שנאמן לענין קרבן עכ"פ חזינן אנן דעל סימנין לחוד לא סמכינן והקשה שם התוס' א"כ האיך סמכינן אנן על הנשים הבאין לפנינו לחלוץ על סימנים לחוד או אם אחד בא על העריות דנהרגין ע"י סימנים אפילו ליכא מי שמעיד על שנותיהן ושמא קטנים הם והסימנין הוא רק שומא בעלמא ותירצו התוס' דמיירי דהם גדולים בקומה אז סמכינן שפיר על הסימנין ע"ש הרי מוכת להדיא דאף דלא מהני לנו הסימנין אפילו מן החור ואפילו אם הגדת האב מסייע ג"כ להסימנים מ"מ כל שנראה לנו ע"י גדלותו שהגיע לכלל י"ג שנים סמכינן ע"ז אפילו בל הגדת האב אף לענין עונשין הרי מבואר מכאן דסמכינן בז על הכרה ולא אמרינן יש בן שנים עשר הנראה כשלשה עשר ואף אם יש סימנים הא הסימנין לא מהני לן מידי בזה אפילו מן התורה וא"כ מכש"כ לענין סברא דרבנן בוודאי יש לסמוך על הכרה שלנו ואף שיש לחלק קצת בין הכרה דאדם להכרה דבהמה משום דאדם ניכר נמי בשכלו אם הוא גדול או קטן וקצת ראי' לזה מגיטין ד' פ"ט דאמרינן התם ההיא דנפק קלא עלה דאיקדשא לקטן הנראה בגופו כגדול אמר רב מרדכי לרב אשי עדיין לא הגיע לפלגות ראובן חקרי לב וזה אף שגופו ארוך הוא מ"מ ניכר ע"י מעשיו שעדיין הוא קטן ע"ש מ"מ הא מדברי התוס' מוכח דעל קומה לחוד סמכינן ועוד דמה סימן הוא להכיר ע"י הבנתו והא איכא קטן חריף או להיפוך ועיין בבא בתרא ד' קנ"ה במעשה דרבא שם שפעם הכירו למבין ופעם היה נראה לו היפוך והתם בגיטין הא מיירי שמכירין אותו שהוא קטן כמ"ש רש"י שם רק מחמת חשש של קול קידושין הואיל והוא נראה כגדול ע"ז אמרינן דאין תשש בקול כי כאשר יבדקו הדבר אז ע"י מעשי' שנראה כמו קטן יאמרו שוודאי עיינו רבנן בי' ונתברר להם שהוא קטן וא"כ דמי לקלא עם אמתלא שאין חוששין לזה אבל בעלמא אין זה סימן כלל ופשוט הוא

היוצא לנו מזה דאם נראה לרוב בני אדם שהוא בן שלשים יום או יותר יש להתיר אפילו בלא סימנים אמנם כ"ז הוא אם הנכרי הביאו לשוק אבל לקנות בביתו יש להחמיר וחילוק זה ראיתי בספר ד"ח חלק יו"ד והוא עפ"י דברי הר"ן בפ"ק דביצה בהא דאמרינן שם שתרנגולת אינה יולדת בלילה כתב דשמעינן דמותר ליקח ביצה מנכרי בליל יו"ט הראשון לפי שרובם של זכרים שאינם יולדים אלא ביום ואזלינן בחר הרוב וכ"ש אם הנכרי הביא להישראל אבל אם אזל הישראל לבית הנכרי הו"ל למקום קביעות ואסור משום כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וה"נ כיון שההיתר הוא רק משום דרוב בהמות ולד מעליא ילדן אבל מ"מ יש מיעוט נמי מפילות הלכך במקום הקביעות קשה להתיר ועיי' במ"א בסי' תקי"ג ובסי' ל"ב ס"ק ס"ו יע"ש כנלע"ד בזה

סימן לד

שאלה בבהמה של ישראל שהיתה בכפר אצל נכרי אחד ונשכה זאב בצוארה וניכר כמו נקב בושט ועדיין היא חיה והבעל הכפר רוצה לקנותה כדי לאכלה אי יש בזה חשש משום דהריאה כמנחא בדיקולא דמי ויש בזה משום אבר מן החי כדאיתא בפוסקים

תשובה אף שבפרט זה כבר דברו בו המחברים הרבה מ"מ גם חלקי אמרה נפשי מה שיש לצדד בזה בכח דהתירא ומתחילה נבאר קצת אם האיסור של מכירת דבר איסור לב"נ אם הוא מן התורה לדידן או הוא רק איסור מדרבנן. כי מסוגיא דפסחים דף כ"ב בפיסקא דר"נ דאמר מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ וכו' ויליף זאת מקרא מוכת להדיא שהוא אסור מן התורה ע"ש אמנם הגאון בעל הפנ"י הראשון בשו"ת שלו חלק יו"ד סי' ג' וחלק אה"ע סי' מ"ג החליט שם להלכה ששיטת רש"י הוא דאנן