אבן שתיה פז

היה כאן הכוונה בקידושין לחשוב השתי שנים של הקרבן לא כמו דחשבינן בכל דוכתא היה הגמרא מרמז לנו זאת ולא לכתוב סתמא אלא ע"כ דהגמרא סומכת שכאן הוא ג"כ כמו כל השנים של כל הקרבנות שהם שלשים יום הרי מוכח מכאן שאף אם אין כאן רק הפרש שלשים יום בין זה לזה יכולין להכיר ג"כ. ומדברי הרמב"ם בוודאי מוכח כן כי הרמב"ם סובר בפ"ק מהלכות מעה"ק דשלמים שהם יותר משתי שנים דקיי"ל שהם פסולים אז אם נכנסת מעט בשנה השלישית היא ג"כ פסולה כמו שכתב שם הלכה י"ג וא"כ לפ"ז הא יש להבין בגמרא דקאמר שנמצאת הבהמה בת שתי שנים מנ"ל שהיא שתי שנים הא נמצאת אתמר ולא ידעינן יום הולדה ומנין לן שהיא שתי שנים אלא ע"כ שאנו רואין אותה ולפי דעתינו נראת כבת שתי שנים והשתא אם נאמר דמיירי שנמצאת בסוף שנה שנייה אכתי תקשה דלמא נכנסת מעט בשלישית ואז היא פסולה משום שעבר שנתה וא"כ היאך מקריבין אותה שלמים ואם נמצאת בתחילת שנה שנייה שמא חטאת היא שהיה לו שנה שלימה וא"כ מה גבול נתנו חכמים בזה להכיר אלא ע"כ דסמכינן על סתם שנים הנאמרים בכל מקום שהם שלשים יום שבזה יש הבדל גדול להכיר ועיי' ברמב"ם פ"א מהלכות מעשה"ק שבכל מקום שמיירי בשנים שלימות מזכיר בפירוש שלימות והכא קאמר סתם שנים והיינו משום דמיירי כאן באמת בסתם שנים הנאמרים בכל מקום לענין קרבנות

היוצא לנו מזה דלענין דינא לא קיי"ל כהא שאי אפשר להכיר בין בן שנה אחת לבן שחיים ולענין קושית התוס' מזבחים לקידושין לשיטת הרמב"ם הנה לכאורה היה אפשר לומר שדעת הרמב"ם הוא משום כיון דבזבחים ד' ע"ה יש שם נמי תירץ אחר ואפשר לומר דהרמב"ם יתרץ כאותו תירוץ אבל זה דוחק כיון דבמסקנא אמרינן תירוץ זה שיש בן שנה הנראה כשתיים וגם הזכירו עוד כן במנחות בודאי גם אנן צריכין לפסוק כן הלכך נראה עיקר בזה כי כבר הקשו הפ"י ושאר מחברים בסוגיא דקידושין דמאי פריך הגמרא שניחוש דלמא חטאת הוא או אשם הוא הא קיי"ל בכל התורה כולה דאזלינן בתר רובא ורוב בהמות חולין הם ואף אם נמצא בין ירושלים למגדל עדר ששם הקביעות של בהמת קדשים מ"מ ניזיל בתר רובא דעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וגם רוב בהמות הנמצאים שם הם של שלמים ולמה לן לחוש שמא חטאת או אשם הוא ועיקר התירוץ הוא כמו שכתב הפנ"י שם שהוא הכל מדרבנן משום דחיישינן אולי יתברר אח"כ ע"י בעלים שאבדו שזה הבהמה היתה חטאת ואז יהי' גנאי למזבח שהקריבו עליו קדשים פסולים ובשביל זה חששו חכמים ע"ש נמצא לפ"ז ניחא הכל דהתם במנחות פריך שאשם ששחטו לשם פסח נסמך על הכרתינו שזה אינו פסח ואז השחיטה היה כשירה ונקריבו ע"ג המזבח לשם אשם ע"ז מתרץ שפיר כיון שזה איסור דאורייתא להקריב פסולין על המזבח הלכך בזה לא סמכינן על הכרה שלנו משום דאיכא בן שנה הנראה כשתיים ובשביל הכרה שלנו לא הותרו לעבור על איסור דאורייתא וכן בזבחים דקאמר שם שכל הקדשים יכולין להתערב חוץ מחטאת ואשם שזה זכר וזה נקבה ופריך והא עולה עם אשם נמי אין יכולין להתערב שזה בן שנה וזה בן שתיים וא"כ אמאי לא חשיב במתניתין נמי זאת וע"ז תירץ שפיר שזה יכול להתערב דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתיים וא"כ נפק"מ כגון בתערובות חד בחד שאז אם נתערב חטאת באשם יכולין להכיר אבל חטאת בעולה אין סומכין על הכרה כיון שאז יש איסור דאורייתא דהא תערובות חד בחד הוא מן התורה והמשנה מילתא פסיקתא נקט דחטאת באשם לעולם אין יכולין להתערב משא"כ חטאת בעולה אף שאם נתערב בענין שמן התורה היה בטל אפשר שאז יכולין לסמוך על הכרה שלנו אבל מ"מ התנא לא יכול למינקט נמי עולה וחטאת דהא פעמים יכולין הן להתערב משא"כ בקידושין כיון שהוא הכל רק חשש מדרבנן בעלמא הוא שפיר סמכינן על הכרה שלט נמצא בנ"ד נמי דהא דעת התוס' בנדה וביבמות דהא דאין שוחטין עגל עד יום שמיני הוא הכל דרבנן דמן התורה אזלינן בתר רוב יולדות שאין מפילות רק דרבנן החמירו למיעוט המפילות ובדרבנן סמכינן על הכרה שלנו וא"כ כיון שנראה לנו שהוא גדול כמו עגל של ד' או חמשה שבועות אף שאין בו שום סימן מהסימנים שנתנו המחברים מ"מ יש לצדד להקל בזה

ועוד נראה לי כי אף להתוס' נמי ע"כ מוכרחים אנו לומר ג"כ כמו להרמב"ם דהא יש להבין על תירוצם שמיירי כאן שנמצא בן שלש שנים או ארבע דהא תינח אליבא דרבי מאיר דאית ליה בפ"ק דפרה דפר אפילו בן שלשה שנים או ארבע או יותר נמי כשר אבל לחכמים דאית להו התם דפר אינו כשר אלא עד שלשה שנים א"כ ה"ה כבשים או עזים שהם בני שתיים נמי אינו כשר לאחר שעבר זמנן דהא בפר נמי לא נאמר בקרא להדיא שהוא בן שלש שנים רק שהכל תלוי בלשון בני אדם וכיון שכן מאחר דאיתא במשנה פר בן שלש וכבשים בני שנה ואילים הן בני שתיים ומאחר דפרים שהן לאחר שלש פסולים א"כ ה"ה בכבשים ובאילים דאין נפק"מ בין זה לזה כמו שכתב הפ"מ בהלכות מעה"ק הלכה י"א וא"כ היאך נתרץ המשנה אליבא דרבנן דמצא בהמה שמקריבה שלמים דלמא חטאת היא והכא ליכא לתרץ דנמצא בת שלש דהא לרבנן בני שלש פסולים הם להקרבה ואין לומר דהתוס' מפרשים דחכמים לא פליגי על ר"מ בדיעבד אלא לכתחילה קאמרי דבעינן בני שלש ור"מ לפרושי מילתא דחכמים קאתי כמו שיש מפרשים כן זה אינו דשיטת התוס' ביומא ד' ס"ה ע"ב ד"ה משום דהחכמים פליגי על ר"מ וסברי דפר לאחר שלש פסול ולפיכך פסק הרמב"ם נמי כן משום דהלכה כחכמים לפ"ז היאך יתרצו החכמים המשנה במצא בהמה ואין לומר דחכמים לא סברי כלל המשנה זו דא"כ קשיא הילכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כסתם משנה וגם קיי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים לפ"ז שלמים לאחר שני שנים פסולים וא"כ היאך יקריבו אותן בתוך שתי שנים דלמא חטאת הם הלכך נראה דסברת התוס' הוא דסוגיא דקידושין אזלא אליבא דר"מ והיינו משום דבירושלמי שקלים פריך התם נמי הקושיא שהקשה הגמרא בקידושין וליחוש שמא חטאת הוא ושמא אשם הוא ומשני משום דאזלינן בתר רובא והיה קשה להתוס' דאמאי לא משני ג"כ הגמרא דידן כן וניחא להו משום דלעיל בסוגיא מוקמינן אליבא דר"מ הלכך רוצה הגמרא לאוקמי כל הסוגיא אליבא דר"מ ולר"מ אין זה תירוץ דאזלינן בתר רובא דהא ר"מ חושש הוא למיעוטא ולכך משני דמיירי שנמצאת בת שתי שנים וקצת מזה כתב המקנה ג"כ ע"ש נמצא לפ"ז שפיר כתבו התוס' דהאי שתי שנים הוא לאו דוקא משום דר"מ אזיל לשיטתו במס' פרה דמכשיר אפילו בן ארבע או חמש שנים ע"ש משא"כ לחכמים באמת נתרץ דאין אנו חוששין כלל לחטאת ואשם משום דאזלינן בתר רובא שהן עולות או שלמים או נתרץ כמו שכתבתי לעיל דכיון דהוא אינו אלא חשש דרבנן סמכינן שפיר על הכרה שלנו

וראיתי בספר שעה"מ בהלכות פהמ"ק שם שמביא בשם גדול אחד שהקשה על התוס' זבחים שתירצו דהאי בת שתי שנים הוא לאו דווקא אלא מיירי דהיא בת שלשה דמ"מ קשה עדיין מרישא דמקשינן שם זכרים מקריבין עולות ופריך התם ודילמא אשם הוא ומשני אשם הוא בן שתי שנים ואשתכח בן שנה והא התם נמי קשה דילמא בן שנה הוא דמתחזי כשתיים והתם לא שייך תירוץ התוס' כלל והשע"מ תירץ וז"ל דוודאי מה דאמרינן בגמרא איכא בן שתי שנים דמתחזי כשנה היינו וודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל דבן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן שתי שנים דמחחזי כבן שנה וא"כ איכא למימר דמ"ש דגמרא שם ואשתכח בן שנה היינו בן שנה קטן כגון חודש ימים דמיקרי שפיר בן שנה ולא מיחליף באשם בן שתי שנים אמנם עמ"ש בגמרא חטאת כד שנתה קשיא להו שפיר דדילמא קריבין