אבן שתיה פו

לכתחילה ואף שהוא ספיקא דרבנן דקי"ל דאזלינן לקולא מ"מ זה הוא דוקא לענין דיעבד אבל להכניס נפשו לכתחילה בספיקא אף שהוא רק מדרבנן ג"כ אסור ע"ש וא"כ ה"נ דהא יש בזה פלוגתא בהראשונים במאי דאמרינן בב"ק שם שמסל"ת נאמן בדרבנן אם הוא דוקא בקטן ובאשה או אפילו בעכו"ם נמי וכיון שאין זה ברור כ"כ הלכה כמאן הלכך בדיעבד בדבר שכבר נעשה התם אמרינן כיון שהוא דרבנן אז אפילו אם הוא ספיקא הלכה כמאן מ"מ הא קי"ל ספיקא דרבנן בפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא ומזה הטעם נמי מתיר הרמ"א בסי' ס"ט כי התם הא כבר נעשה המעשה והוא בדיעבד משא"כ בסי' קכ"ב כיון שהוא בא לקנות לכתחילה מן הנכרי לא עבדינן ספיקא דרבנן לכתחלה וזה הוא הברת הרמ"א שהחמיר בסי' קכ"ב כיון שהוא רוצה לקנות לכתחילה נמצא לפי"ז בנידן דידן נמי לכתחילה אין לקנות מן הנכרי אמנם אם לא ידע מזה וכבר קנה ומכש"כ אם שחטו כדאי הוא החו"י לסמוך עליו להתיר בדיעבד ע"י אומדנא ומסל"ת אמנם כ"ז דווקא אם הנכרי הביא לשוק אבל לקנות מהכפר אסור כמו שכתבתי לעיל כנלע"ד

סימן לג

שאלה לענין עגל אשר אין לו כלל מהסימנין הבודקים כמבואר בספרים וגם אינו גדול כ"כ רק שרוב בקיאים בזה אומרים שמראהו ותמונתו נראה כמו בן שלשים יום אי יותר ועתה יודיענו אם לסמוך בזה על הבקיאים בי אף המבואר בספר ביה אפרים שאם הוא בקי בטבע גידול העגלים של מדינה זו וברור לי' דלא שכיח שיהי' פחות מבן שמונה ימים גדול ב"ב יש לסמוך עליו ע"ש מ"מ משמע שזה דווקא בצירוף סימנין אבל כאן דליכא סימנין אם יש לסמוך ע"ו לחוד ע"כ תוכן השאלה

תשובה לדעתי נראה שיש לצדד בזה להיתר כי הגם דבמנחות קאמר סתמא דגמרא שיש בן שנה הנראה כשתיים מ"מ להלכתא אינו כן דהתוס' בזבחים ד' ע"ה הקשו ע"ז ממס' קידושין ד' נ"ה דאמרינן התם בהמה הנמצאת בין ירושלים למגדל עדר אם היא נקבה תקריב שלמים ופריך הגמרא דלמא חטאת היא שהיא נמי נקבה ומשני חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים ע"כ בגמרא הרי מבואר הוא שיש להכיר בין שנה אחת לשתי שנים ותירצו דשתי שנים הנאמר במס' קדושין הוא לאו דווקא אלא ר"ל שנמצא בן שלש או בן ארבע שזה וודאי ניכר בין בן שנה לבן חמש ע"כ

אמנם הרמב"ם פ"ו מהלכות פסולי המוקדשין העתיק סתם שאם נמצאת נקיבה בת שתי שנים מקריבה שלמים ולא חיישינן שמא חטאת היא דחטאת בת שנתה ומה שמצא היא בת שתיים הרי מבואר להדי' דגם בין שנה לבן שחי שנים נמי יכולים להכיר ועוד דע"כ להרמב"ם אי אפשר לפרש שנמצא לאחר שתי שנים היינו בת שלש או ארבע כמו שפירשו התוס' דהא הדין זה שנמצא בהמה בכאן מיירי שהיא בהמה דקה דהא פריך דילמא אשם הוא, ואשם אינו בא אלא מן הצאן דווקא ועוד דהא התם בחטאת יחיד מיירי שבאה מן הנקבה וחטאת יחיד ג"כ אינה באה אלא מן הצאן כדאיתא בפסוק וברמב"ם פ"א מהלכות מעה"ק שם והרי הרמב"ם פסק שם הלכה י"ב כחכמים דמס' פרה פ"א דקרבנות של צאן אינן כשרין אלא עד שתי שנים אבל אחרי כן פסולין להקרבה משום שנקראין זקן ע"ש. וא"כ להרמב"ם אי אפשר לפרש כלל דהא דאמרינן דנמצאת בת שתי שנים מיירי בת שלש דזה פסול הוא לזבחי שלמים אלא ע"כ דשתי שנים הנאמרים שם הם שתי שנים ממש הרי מבואר דהרמב"ם סובר שיכולין להכיר בין בן שנה לבן שתי שנים וזה דלא כהגאון הנ"ל שכתב סתם שאין יכולין להכיר בין בן שנה לבן שתיים

עוד נראה מוכח מהרמב"ם דאפילו אם אחד הוא בן שנה שלימה והשני הוא בן שנה ושלשים יום נמי אפשר להכיר דהא קיי"ל שנה הנאמר בקרבן היא שלשים יום מיום שנולד נחשב לשנה ואם הוא שנה שלימה עם שלשים יום הוא נחשב לשתי שנים כדאיתא במס' פרה ובשאר דוכתא וא"כ הרמב"ם נמי שכתב שאם נמצאת בת שתי שנים מקריבה שלמים ולא חיישינן שמא חטאת היא מסתמא מיירי נמי כדין שתי שנים הנאמרים בשלמים שהם שנה ושלשים יום שזה נחשב נמי לשתי שנים דהא סתמא קאמר משמע דמיירי בכל גוונא של שתי שנים הנאמרים בשלמים הן אם הם שתי שנים שלימות והן אם הם שנה ושלשים יום וא"כ קשה האיך מקריבין אותו שלמים דלמא מה שנמצא הוא חטאת שנאבדה והיה שנה שלימה וא"כ אין הפרש אלא בשלשים יום וזה הא אי אפשר להכיר אלא ע"כ דגם אם אין הבדל ביניהם אלא בשלשים יום נמי יכולין להכיר. ואין לדחוק ולומר דהגמרא בקידושין שאמרה דאשתכח בת שתי שנים היינו דווקא שתי שנים שלימות שאז כיון שיש הפרש שנה תמימה יכולין נו להכיר אבל אם אין הפרש ביניהן אלא בשלשים יום זה אין יכולין להכיר ואף דבגמרא סתמא קאמר שתי שנים דמשמע השנים הנאמרים בקרבן שהם שלשים יום מ"מ הכא שאני דהא חזינן שהתוס' מפרשים ביותר דוחק דהאי שחי שנים הוא לאו דווקא אלא שלש וארבע א"כ אף אנן נאמר לשיטת הרמב"ם דמיירי בשתי שנים שלימות שזה אינו כ"כ דוחק זה אינו דבשלמא התוס' מוכרחים לפרש כן משום הקושיא שהקשו מזבחים ד' ע"ה שהתם מבואר שבין שנה לשתי שנים אי אפשר, להכיר וא"כ יש הכרת לפרש דהאי שתי שנים הוא לאו דווקא ואמרינן דסוגיא דקידושין סומך נפשי על הסוגיא דזבחים שע"י זה ההכרח לנו לפרש דהאי שתי שנים הוא לאו דווקא אלא הכוונה יותר משתי שנים וא"כ סתירת הסוגיות מרמז לנו חילוק זה כמו שהוא בכל דוכתא בש"ס אבל לחלק הני שתי שנים דמיירי הגמרא בקידושין הם שתי שנים שלימות והסוגיא דזבחים דאמרינן שיש בן שנה שנראה כשתיים מיירי בשנים של, קרבן שהם רק שלשים יום כ"ז היה להגמרא לפרש כיון שאין לנו מכריח לחלק בזה ואין לומר שבזה נתרץ באמת ג"כ קושיית התוס' ונאמר דבזבחים דאמרינן דאי אפשר להכיר מיידי בשתי שנים הנאמר אצל קרבן שהוא שלשים יום ושתי שנים הנאמרים בקידושין היא שחי שנים שלימות וא"כ מתורץ בזה ג"כ שפיר הסתירה של הסוגיא ודמי ממש לדברי התוס' שמפרשים דבקידושין דאמרינן שתי שנים הוא לאו דווקא זה אינו משום דהא אף בחילוק זה מ"מ עדיין אינו מתורץ קושיית התוס' משום דבמנחות ד' ב' אמרינן על ר"ש שסובר דכל מנחות שנקמצו שלא לשמה כשירות ואמרינן דהיינו טעמא של ר"ש משום דסובר דמחשבה שלא לשמה אינה פוסל אלא דווקא אם אינה ניכר שמכזב כגון בשוחט או זורק חטאת לשום שלמים שהתם הוא זריקה אחת ושחיטה אחת לשתיהן משא"כ במנחה אם מקריב מנחה בלולה לשם חריבה שזה היא בלולה וזו חריבה א"כ ניכר שהוא מכזב אינו פוסל ופריך הגמרא אלא מעתה לר"ש אם שחט אשם לשם פסת נמי לא יפסול ומשני איכא בן שנה דמחזי כבן שתיים ע"כ בגמרא ואם איתא שיש חילוק דבשתי שנים שלימות יש להכיר א"כ הדרא קושיא לדוכתא שאם הקריב אשם בן שתי שנים שלימות לשם פסח לא איפסל שניכר שבזה ניכרים הדברים שהוא מכזב אלא ע"כ שגם זה אי אפשר להכיר

ונראה שזה דחקו להתוס' בזבחים שם לאוקמי דשתי שנים הנאמרים בקידושין הוא לאו דווקא אף דזה דוחק גדול לומר דשתי שנים הוא לאו דווקא ולא תירצו כמו שתירצו ע"פ הרמב"ם משום דתירוץ זה אינו מספיק על הקושיא ממנחות ואף שלא הביאו שם בדבריהם הגמרא דמנחות מכ"מ דרך אגב רלו לתרץ שלא יקשה ג"כ ממנחות נמצא דחילוק זה של התוס' מוכרת הוא לחלק כן אבל כל זמן שאין לנו הכרח לזה בוודאי הכוונה של הגמרא דשנה ושתי שנה הנאמרים שם הוא כדרך כל השנים של קרבנות שהוא בכ"מ שלשים יום ואם