אבן שתיה פא

בדבר שבערוה ילפינן מממון דלא מהני גילוי מילתא ואם נאמר כשיטת הפוסקים דמיאון לאו דבר שבערוה מ"מ יש לומר דסברי כשיטה שהביא הב"ש דשתי שערות לא נקרא מלתא דעבל"ג וניחא הכל

(ב) עוד הקשה כת"ר דאף אם נאמר דזה הוה מילתא דעבל"ג מ"מ הא הנכרי נוגע בדבר כדי שיקנה ממנו העגל ובמידי דאית לי' נוגע אז לא מהני עבל"ג כמו שכתב הרי"ף בפ' החולץ גבי אישתמדענהו דאחוה דמיתנא הוא דעד אחד אינו נאמן לומר שהוא אחיו של מח אלא א"כ אין כאן חשש נוגע וחשד אבל אי לאו הכי אינו נאמן ע"ש והא התם הא ג"כ עבידא לאיגלוי אם הוא אחיו או לא ואפ"ה כל שהוא נוגע אינו נאמן ובוודאי אין חילוק בין איסור דאורייתא או דרבנן וא"כ אפילו אי נימא דעגלים הוא איסור דרבנן מ"מ כל שהוא נוגע לא מהני עבל"ג ע"כ ת"ד

ותמה אני על חכם כמותו האיך כתב כן בפשיטות מסברא דנפשיה היפוך המבואר בהפוסקים עיין באה"ע סי' ק"כ בב"ש ס"ק ה' לענין הא דאמרינן בגמרא שאין כותבין גט אלא א"כ מכירין האיש והאשה שאם שליח שהביא הגט אומר שהוא מכיר אותן אף שהוא נוגע בדבר שאם לא יתנו הגט אזי יפסיד שכר השליחות מ"מ כיון שהוא מלתא דעבל"ג נאמן אף שהוא נוגע וכן הסכימו לדבריו כל הבאים אחריו ע"ש הא להדי' היפוך מדברי כת"ר שיחי' ואנכי הקשיתי להיפוך על הב"ש והפוסקים דהא בסי' קל"ב לענין שליח שנאבד ממנו הגט דאמרינן בגמ' ובש"ע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בט"ע ואם השליח אינו צורבא מרבנן לא מהדרינן ליה בט"ע וכתב שם הרשב"א והר"ן בגיטין פ"ג דהיינו טעמא דחיישינן שמא בשביל שלא יפסיד שכרו יאמר שמכיר הגט אף שאינו מכירו ומפרש שם הב"ח והב"ש בס"ק י"ב דאין הכונה דחושדין שישקר במזיד בשביל הפסד שכרו זה אינו כי לזה לא חיישינן רק שהכונה הוא דאנן חיישינן שמא בשביל שהוא נוגע בדבר והוא יודע שאבד גט כזה מורה היתר לנפשו שזה הגט בוודאי זה הוא שאבד ומה"ט באמת אם עדים מעידים שלא חתמו אלא על גט אחד שיש בו שם זה הנמצא בגט ושם יש בו החתימות של אותן אנשים והוא יודע שהעדים הללו לא חתמו על הגט שהביא הוא רק שעל גט שלו חתמו עדים אחרים בשמות הללו הרי ע"כ זה הגט שנמצא אינו של השליח דהא העדים הנמצאים על הגט לא חתמו כ"א על גט אחד שיש בו שמות הללו ואז צריכין אנו לומר שהשליח אומר במזיד דבר שקר בלא הוראת היתר לזה לא חשדינן לי' אף שהוא נוגע בדבר מ"מ לזה אינו חשוד אינש ע"ש והא התם לא הוי גילוי מילתא כלל משום דדבר זה אי אפשר להתברר דהא לא ידעינן אם הוא זה שאבד וגם התם יש חשש איסור דאורייתא ואפ"ה לא חיישינן שישקר בשביל הפסד שכרו וא"כ למה צריכין כאן להטעים דהוי מילתא דעבל"ג וע"כ צריכין לחלק כפי מה שביארתי בתשובה אחרת דלהחזיר הגט שנאבד לא הוי בכלל דבר שבערוה רק זה דמי לשאר איסורין והבאתי ראי' דהא קיי"ל אם עדים אמרו פלוני דהאי סימנא גירש את אשתו לא מהני כמו שכתבו התוס' בחולין ד' צ"ו ואלו בגט שנמצא מחזירין ע"י סימנין כמו דאמרינן בגיטין אלא ע"כ דזה דמי לשאר איסורין וע"ש שהארכתי בפרט זה ובשאר איסורין באמת קיי"ל דנוגע כשר להעיד בעניני איסור והיתר הלכך התם נמי השליח נאמן אף דלא הוי עבל"ג משא"כ לענין הכרת האיש והאשה אף דהוא דרבנן מ"מ דמי לדבר ערוה ובזה כל שהוא נוגע אינו כשר אלא משום דהוי עבל"ג ולא כמש"כ כת"ר דנוגע פסול אפילו הוא ישראל ואפילו בשאר איסורין דהא חזינן הכא דכשר ויותר מזה מצינו בבכורות ד' ל"ו דאף במי שהוא חשוד על הדבר מ"מ במלתא דעבל"ג נאמן אף שהוא נוגע בדבר כדאיתא התם שנאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שיש בו מום ואוכלין על פיו ואין לך נוגע יותר מזה ואף דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דקדשים בחוץ לא הוי אכל מ"מ אין זה עיקר הטעם דאף בלאו האי טעמא שרי עיי' בסימן שי"ד בט"ז ס"ק ה' והא דכתב הרי"ף בהכרח אחי המת שאם יש חשדא בדבר אינו נאמן הכוונה שאם חזינן איזה ריעותא שיש כאן חשש טעות כמו שהביא שם הראי' מהאי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אשה ע"ש ותראה שכן הוא ומה"ט לא הביאו זאת לא בטור ולא בש"ע באה"ע סי' קס"ט והיינו משום שזה פשוט דלא מהני ועוד הא כבר כתב התו"ג בסי' כ' ס"ק י"ב דבהכרת אחוה דמיתנא שהוא מן האב זה לא נקרא מלתא דעבל"ג כ"כ משום דמי יכול לברר זאת ולהכחישו ע"ש וגם התם הוא דבר ערוה הלכך אין ראי' כלל מזה לנידן דידן

(ג) הקשה עוד הא קיי"ל בסי' צ"ח דלא סמכינן בנפל איסור לחוך היתר אלא על נכרי מסל"ת דוקא ואף שהוא מלחא דעבל"ג דהא תיכף אכלינן אנן התבשיל הזה וחיך יטעם אוכל ונראה אם אמת אמר שאין בה טעם של איסור או לאו ואפ"ה לא סמכינן על סברא של מלחא דעבל"ג אלא בצירוף הטעם של מסל"ת אבל משום עבל"ג לחוד לא סמכינן עוד הקשה מהא דיו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ו שיש אומרים התם שאם נכרי אומר דהני ביצים מעוף פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו אף דהוא עבל"ג אלמא דלא סמכינן בנכרי על סברא דעבל"ג לחוד ע"כ ידידי הנה דבר זה לא נעלם ממני בעת כותבי התשובה כי הבאתי שם דברי הרא"ה בבד"ה ד' ק"ו והתם הרי עיקר פלפולא בהא דקפילא דסמכינן עליו וכן הפ"י בסי' ח' שהבאתי ג"כ מפלפל שם בהא דביצי עוף טהור ע"ש אבל באמת נידן דידן ג"כ הוא בכלל מסל"ת כי מה שהנכרי בא אצל הישראל ואמר לו שנולד לו עגל לבן היום אין לך מסל"ת גדול מזה כי כל גדר של מסל"ת הוא שהנכרי אומר שלא ע"י שאלת הישראל וה"נ הלא הנכרי בא בעצמו וסיפר לו שנולד לו עגל כזה הרי זה מסל"ת ממש וראי' לזה ממנחות ד' מ"ג דאיתא התם הלוקח טלית מצוייצת מן הנכרי מן התגר כשירה דאמרינן דלא מרע נפשיה ובוודאי מישראל קנה מן הדיוט פסולה ופירש רש"י ז"ל דשמא הוא בעצמו צבע התכלת ונעשה שלא לשמה ע"כ והקשה השו"ת פנ"י בסי' ח' אמאי לא מפרש רש"י הטעם משום דחיישינן דלאו תכלת הוא אלא קלא אילן כמו שפירש רש"י לעיל ותירץ דהא רש"י כתב לעיל דף מ"ב בהא דתכלת אינו נקחת אלא מן המומחה כתב וז"ל הואיל ואין לה בדיקה אם קלא אילן הוא אינו ניקחת אלא מן המומחה ע"ש משמע דאם הי' לה בדיקה היה ניקחת אפילו שלא מן המומחה משום דמרתת שמא יתברר ע"י בדיקה שזה אינו תכלת והלכך כאן דאזלי הסוגיא אליבא מאן דאית לי' שיש בדיקה לתכלת מפרש רש"י הטעם שאין לוקחין מן נכרי הדיוט משום שמא עשה שלא לשמה אבל משום קלא אילן לא חשש דהא אפשר ע"י בדיקה יע"ש שהוכיח להלכה דכיון שיש בדיקה לקלא אילן קונין מנכרי הדיוט ע"ש וקשה הא אנן קיי"ל בנפל איסור להיתר לא סמכינן על הנכרי שאומר שאין בו טעם אלא בצירוף מסל"ת דוקא אף דהתם שייך נמי הסברא של מרתת כמש"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ח אלא ע"כ דהתם שאני משום דמה שבא הנכרי ואומר לו יש לי טלית שקניתי מישראל קנה ממני זה הוא גופא בכלל מסל"ת לכך נאמן התם טפי וא"כ מכש"כ בעגל שהוא דבר שאין שייך דוקא לישראל בוודאי כיון דהנכרי בא מעצמו ואומר לו שנולד אצלי היום עגל זה הוא מסל"ת ממש ועוד אף אם לא הי' מסל"ת ממש מ"מ במקום דאיכא ג"כ מלתא דעבל"ג אז מהני אפילו מסל"ת כל דהו וראי' מפורשת לזה מהא דקיי"ל דכל עיקר מסל"ת הוא דוקא שהנכרי אומר שלא ע"י שאלה אבל כל שהישראל מתחיל לשאול ממנו לא נקרא מסל"ת כדאיתא בכל פוסקים ראשונים ואחרונים ובש"ע אהע"ז סי' י"ז וא"כ האיך בטעימת איסור דסמכינן על נכרי מסל"ת שנותנין לו לטעום התבשיל אם מרגיש טעם חלב או לא והא זה הוי ע"י שאלה ואף שאין יודע שאיסור והיתר תלוי בזה מ"מ כל שמתחיל הישראל אין נקרא מסל"ת וקושיא זו הקשה הבעל חו"י בסי' ל"ז