אבן שתיה עט

דאף להאלפס שהיא אינה נאמנת אלא בסימן מובהק דוקא מ"מ אינה אסורה להנשא אלא מדרבנן וא"כ ניחא משום דהא צריכין אנו להבין בסוגי' לגירסת הרי"ף דגריס אלא בנקב בצד אות פלונית מי מכריח זאת להתרצן הא עיקר הקושיא לא הי' אלא לפי מה דס"ד דהיא לא יהבה הסימן של החוט אלא רק במה שהוא חיור או סומק וע"ז פריך דילמא בהדי דנקיט חזאי וע"ז היה לו לתרץ דמיירי שאמרה סימן אחר שאי אפשר לה לראות בהדי דנקיט כגון נקב קטן בשיטה פלוני או כה"ג בדבר שאי אפשר לראות אותו דבזה לחוד די היה לו לתרץ קושיית המקשה ולמה לו להזכיר הסימן היותר מובהק שהוא מהני אפילו אי סימנין דרבנן כיון דהמקשה לא נחית כאן אי סימנין הן מן התורה או מדרבנן ונראה לתרץ עפ"י דברי הש"מ שם שהקשה עוד קושיא בסוגי' זו ע"ש בד"ה אילימא ומחמת כן מפרש דהגמרא פריך פירכא דאיכא בה חידוש ומשני ג"כ שינויא דאית בו חידוש והיינו משום דאצלינו לא נפשטא האיבעי אי סימנין דאורייתא שאז מהני אפילו סימן שאינו מובהק לגמרי אי סימנין דרבנן ובעינן סימנין מובהקין לגמרי דוקא והשתא בין המקשה ובין המתרץ רוצים לפרש דבריהם אליבא דכולי עלמא נמצא דכוונת המקשה הוא כן דאפילו את"ל סימנין הוא מן התורה ולא בעינן סימן מובהק מ"מ חיורא וסומקא לא מהני כלל והתרצן רוצה ג"כ להמציא לו תירוץ שיהי' אליבא דכ"ע דהיינו נקב יש בצד אות פלונית דזה מהני אפילו אי סימנין דרבנן משום דכיון דצריך לתרץ הקושיא של דילמא בהדי דנקיט חזאי מתרץ לו באופן היותר מועיל חדא משום דבזה מתורץ הקושיא שהקשה ועוד שהוא ענין דמהני ג"כ אליבא דכ"ע ע"ש בש"מ מה שמפרש בשם הראשונים והשתא אף אנו נאמר כן עפ"י שיטת הרי"ף משום דבדבר זה אם באיסור דרבנן שמקור האיסור הוא מן התורה אם מהני בזה סימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק נחלקו בזה הפוסקים והפנ"י בגיטין שם הביא כמה ראיות מן הגמ' שדי בסימן בינוני ורע"א בסי' ק"ז כתב שדבר זה אי אפשר לפשוט מהגמ' ומביא ראשונים שדעתם דבעינן דוקא סימן מובהק ע"ש וא"כ אפשר לומר ג"כ עפ"י סברת הש"מ שבזה נמי מסתפקא לבעל הסוגיא בגמ' וכל אחד רוצה לומר אליבא דכ"ע לכך פריך המקשה מה סימנא קאמרה בהחוט אלימא דחיורא וסומקא ונאמר באמת דבכל איסור דרבנן אפילו שיש לו עיקר בדאורייתא מהני אפילו סימן אמצעי ומה דצריכא סימנא אינו אלא חומרא בעלמא משום דהיא נאמנת מכת החזקה שאינה יכולה להעיז ודי אפילו בחיורא וסומקא הא זה אינו דזה אינו כלום משום דילמא בהדי דנקיט חזאי ולא הוי סימנא כלל והמתרץ השיב דמיירי בנקב בצד אות פלוני היינו חדא דרוצה לתרץ גוף הקושיא של המקשה וגם בזה הוא מסתפק ג"כ אולי כיון דאין מסייע לה אלא הגט לחוד יכולה להעיז ואף אם הוא איסור דרבנן מ"מ כיון שיש לו עיקר מן התורה בעינן סימן מובהק הילכך מוקי לה בנקב בצד אות פלונית דזה מהני לכולי עלמא וכיון דלפי גירסא זו גם לבעל הגמ' מסתפק אי די בסימן אמצעי או בעינן דוקא סימן מובהק לכן פוסק הרי"ף דבעינן דוקא סימן מובהק ולכן נמי קאמר סתמא דגמ' לעיל דחיורא וסומקא לאו כלום הוא אפילו במקום דלא שייך בהדי דנקיט לי' חזאי משום דהתם מיירי באיסור גמור

והשתא בנ"ד נמי לענין העגלים כיון שכבר הוכחתי שיש כאן כמה התירים להתיר ואינו אלא חומרא בעלמא בודאי יש לצרף כאן הסימן של חיורא וסומקא שאמר הנכרי

עוד נראה לי לתרץ הקושיא של כת"ר וגם הקושיא של הד"ת שהקשה על הנב"י שחידש דכל היכא דליכא דמכחיש אזי אפילו באיסור שיש בו מיתות ב"ד נמי סמכינן על סימנין מובהקים. והקשו ע"ז משיטת הרי"ף בב"מ ד' כ"ח דהתם מוכח דהרי"ף סובר דאפילו היכא דאיכא דמכחיש נמי מהני סימן מובהק כמו שהבאתי לעיל אבל עפ"י גירסת הרא"ש ופירושו שסובר שאם היא אומרת סימני החוט לא בעינן סימן מובהק ניחא כי האו"ת בסי' ס"ה ס"ק י"ב כתב דהיכא דליכא כנגד האומר הסימן האמצעי רובא המנגד אותו אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דדוקא באבידה שכל העולם נכנסין ג"כ בספק שמא מהם נפל וכן הא דלא קטלינן ע"י סימן היינו נמי מהאי טעמא משום שיש רוב אנשים שנכנסין בספק זה שמא הם היו הרוצחין וברובא דעלמא מצוי שיהיה בהם כמו כן סימן כזה משא"כ היכא דליכא הכחשה אלא בין שני אנשים לחוד אז סימן אמצעי דינו כמו סימן מובהק משום דזה אינו מצוי שהסימן יהיה שוה אצל שניהם יחד ע"ש שהאריך בזה לכך הכא נמי בב"מ בהוא אומר סימני החוט והיא אומרת ג"כ סימניו כיון שאין כאן הכחשה אלא בין האשה ובין בעלה הילכך עלה על דעת המקשה שאף סימן גרוע נמי מהני משום דהכא כיון דליכא רובא המנגד מעלינן לי' חד דרגא ומסימן גרוע נעשה סימן אמצעי כמו לסברת האו"ת שבזה מסימן אמצעי נעשה סימן מובהק לכך פריך שאף אם נימא כן מ"מ דילמא בהדי דנקיט חזיתי' ולאו כלום הוא ואף סימן גרוע נמי לא הוי ומשני אלא במדת ארכו וכו' ובזה מתורץ נמי הקושיא של הד"ח על הנב"י משום דהתם כיון דאין הכחשה אלא בין האשה לבעלה מהני סימן מובהק להרי"ף אף אם הוא בדיני נפשות (וצ"ע דלכאורה ד' האו"ת הללו הם נגד הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע אה"ע סי' קנ"ב דהא לשיטת הרי"ף בהא דסימני החוט בעינן דוקא סימן מובהק אף דליכא רובא דעלמא המנגדת לזה ואף לדעת הרא"ש שסובר דמהני אפילו סימן אמצעי מ"מ זהו הכל היכא דאיכא נמי הסברא של החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל לולי זאת לא מהני סימן אמצעי והא להאו"ת מהני כיון דליכא רובא המנגד וצ"ע) ועיי' בסמ"ע בח"מ סי' רס"ז ס"ק ט' שכתב שבראשונה קודם שנתרבו הרמאים היו מחזירין אבידה בסימנים של חיורא וסומקא ע"ש הרי להדיא שזה נחשב לסימן מן התורה אפילו להחזיר ע"י אבידה א"כ גם כאן יש לצרפו לענין העגלים לסמוך ע"ז כמו שכתבתי לעיל

עוד הבאתי לעיל ד' הפנים יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת על נדתה תיפוק לי' דאי אפשר בלאו הכי וכל שאי אפשר בלא"ה אז עד א' נאמן כמו דאמרינן בקידושין שלשה נאמנים על הבכור חיה וכו' וע"ז תמהתי דהיכן מצינו בש"ס סברא זו שיהי' עד א' נאמן מן התורה משום הסברא דאי אפשר בלאו הכי וע"ז הביא כת"ר דברי הש"מ בכתובות דף ע"ב שכתב שלפיכך נדה נאמנת על טבילתה משום דאי אפשר בלא"ה דמנין להבעל לידע ימי וסתה ע"כ ותמהתי על דברי ידידי כי דבר זה לא היה צריך להביא ממרחק הלא דבר זאת מבואר הוא בחידושי הריטב"א בגיטין ד' ב' ובקידושין פ' האומר וכן הוא בנ"י בפ' האשה רבה אבל כ"ז אינו מספיק לתרץ הקושיא כי התם הכוונה הוא רק דרך דחי' שאם אנו באין ללמוד שיהי' עד אחד נאמן באיסורין מנדה אמרינן שאני נדה דאי אפשר בלאו הכי אבל אי לא גילה לנו מן התורה שעד אחד נאמן אז מסברא לא הוי ידעינן דנאמן אפילו במקום דאי אפשר בלאו הכי והא דחיה נאמנת על הבכור הא כתבתי בשם הר"ן שהוא רק מדרבנן הן אמת שראיתי בתשו' הרא"ש כלל נ"ב שכתב הא דאמרינן בקידושין ד' ע"ד שלשה נאמנין על הבכור חיה התם משום דגלי לן קרא יכיר יכירנו לאחרים שהאב נאמן עליו אף שהוא קרוב ויחיד וע"כ דהיינו טעמא משום שאין כאן אחר להעיד אלא הוא ילפינן מיני' דה"ה התי' או אמו נמי נאמנות הואיל כיון דאין אחר יכול להכירן ע"כ ע"ש א"כ משמע דחיה נאמנת מן התורה מ"מ נראה ברור דאין זה אלא מדרבנן תדע דאם נאמר דסברא זו מהני אפילו מן התורה א"כ הא מהאי קרא דיכיר ילפינן מינה נמי שהאב נאמן לומר על בנו שהוא ממזר ואפילו הכי קי"ל דאמו אינה נאמנת ולא דרשינן כלל בזה טעמא דקרא