אבן שתיה עו

דעדות של שתי שערות לא נקרא מילתא דעבל"ג מטעם דהם אינן מתייראין לומר שקר שאם לא ימצא השערות אח"כ יתנצל שבתוך כן נשרו (אחר כתבי זאת כתב לי רב אחד שראה כעין זה בספר ישועות יעקב ושמחתי שכוונתי לדעתו)

איברא שכל זאת הוא לשיטת שאר פוסקים אמנם דעת הרמב"ן בחידושיו לנדה דבאמת הא דנשים נאמנות על שערות הוא משום דעבידא לאגלויי ע"י נשים אחרות וכן כתב להדיא הריב"ש בסי' קנ"ה ומשמע מדברי הרמב"ן דנשים נאמנות בכל מקום בין לקולא כגון לענין מיאון לומר שקטנה היא וממאנת ובין לחומרא והיינו ע"כ משום סברא זו דהוי מילתא דעבידא לאיגלויי וקשה הא זה לא הוי כ"כ עבל"ג דיכולין להתנצל ולומר דאח"כ נשרו וע"כ נראה דבאמת פליגי בזה הסברא גופא ששיטת שאר פוסקים דכל שיש לו דבר לתרץ נפשי' שלא יתפוס בשקרן לא נק' עבידא לגלויי אבל דעת הרמב"ן דאף היכא דיש לו התנצלות אח"כ מ"מ נק' עבידא לאיגלויי והשתא דאתינן להכי שיש בזה פלוגתא בן הראשונים הילכך מאחר שהסכימו כמעט כל הפוסקים שחשש של עגל הנשחט בתוך שמנה הוא רק איסור דרבנן א"כ שוב יכולין לסמוך על שיטת הרמב"ן ושאר פוסקים דזה נקרא על"ג וגם נכרי נאמן

ולאחר החיפוש מצאתי בתשובת רע"א בסי' צ"ב לענין הכרת אחי המת ביבמה ומביא מהא דקי"ל בעגונה דעד מפי עד נאמן ולא חילקו חכמים דמשמע דבכל מקום נאמן השני אף שבשעה שאומר לפנינו משם העד כבר מת העד הראשון מ"מ מהני. וכן בהא דמצא כתוב פלוני מת דפליגי בזה בירושלמי ואית דאמר אפילו בשטר שאינו מקויים נמי מתירין את אשתו אף שאינו יכולין להכחישו אלמא דמ"מ נקרא מילתא דעבל"ג מיהו יש דוחין ראי' זו משום דדוקא בעיגונה הקילו דהתם שייך נמי הסברא של אשה דייקא ומנסבא משא"כ בשאר דוכתא אפשר דכה"ג לא נקרא עבל"ג אמנם לדעת כמה פוסקים בשיטת הרמב"ם שסובר דנפשטא האיבעי ביבמות דטעמא דעד אחד נאמן בעיגונא הוא נמי משום דהוי מילתא דעבל"ג ולא משום דדייקא ומנסבא כמו שהאריך בזה הכ"מ בהלכות גירושין. וכן מפרש המהרי"ט בסי' מ"א כן בדעת הרמב"ם ע"ש נמצא לפי זה הא בעיגונא נמי הא דעד אחד נאמן התם אינו אלא משום מילתא דעבל"ג ואפילו הכי קי"ל דאפילו עד מפי עד נאמן אף שכבר מת העד הראשון ואיני מתירא שמא יכחישנו ואפילו הכי נקראת זאת עבל"ג והיינו כמו שכתב שם הטעם רבינו ע"א שחכמים אמדוהו הטבע של בני אדם שאין רצונם לומר דבר שיתברר אח"כ היפוך דבריהם אף שיהי' להם התנצלות על דבריהם כגון בעד המעיד מפי עד שמת פלוני והעד הראשון כבר מת שמשיאין את אשתו אף שאם יבא בעלה יכול לומר אני איני חייב בדבר רק פלוני אמר לי כן מ"מ אין רצונו של אדם שיתבטלו דבריו דאף דאינו שקרן ממש מ"מ מחזי כשקר וכל כה"ג אין אדם רוצה ואמרינן בודאי קושטא קאמר והוי זאת בגדר חזקה כמו כל חזקות הנאמרים בש"ס והמעיין היטב במהרי"ו סי' פ"ח יראה שכוונתו גם כן אלא שקיצר שם מאד

ואנכי עשיתי סמוכין לדין זה מהא דנדה דף ס"ח דאית לי' לר' עקיבא דזבה שבדקה עצמה יום ראשון ושביעי ושאר ימים בנתיים לא בדקה דאין לה אלא יום שביעי לחוד ותמנה עוד ששה ימים ומבואר הטעם בפוסקים שסברת ר"ע הוא דסובר שנדה או זבה כיון שנעשה פעם אחת נדה או זבה מדאורייתא היא בחזקת טמאה עד שתספור הנקיים לפנינו ואף שכתבו התוס' בריש גיטין דנדה לא נקראת חזקת טומאה זה הוא הכל שלא אליבי' דר"ע כי הוא סובר דנדה נקראת חזקת טימאה ע"ש בנדה בפי' הרמב"ם על המשנה ובאלי' רבה שם להגר"א ובנב"י סי' מ"א ובבית מאיר שם עיי' היטב בדבריהם ותמצא שכן הוא נמצא לפי זה לשיטת ר"ע האיך יפרשו אליבי' הא דאיתא במשנה נדה י"ג החרשת והשוטה אם יש להם נשים פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה הא לר"ע אחר שהוחזקו בטומאה האיך אשה נאמנת ע"ז ואף שדעת כמה ראשונים שאף היכא דאתחזק איסורא נמי עד אחד נאמן מ"מ אם נאמר שגם ר"ע סובר כן א"כ קשה על רוב הראשונים דסברי שבמקום חזקה אין עד אחד נאמן מנ"ל להו זאת הא כיון דמוכח מר"ע שסובר שעד אחד נאמן אפילו כנגד החזק ובש"ס אין מבואר מי שחולק עליו היה לן לפסוק ג"כ כוותי ואף דכתיב בנדה וספרה לה שאשה נאמנת לענין נדה זהו הכל היא לעצמה לענין תרומה וקדשים או אפילו לבעלה אבל אשה לחברתה ע"ז לא נאמרה וספרה כדאיתא בפוסקים ואין לומר כיון דאי אפשר בענין אחר שאני זה אינו דכל בדאורייתא לא סמכינן על סברת של אי אפשר ומזה קשה לי נמי על הפני יפות פ' מצורע שהקשה למה לן הקרא של וספרה שאשה נאמנת לענין נדה תיפוק לי' משום דאי אפשר בלאו הכי ודמי להא דאמרינן בקידושין דף ע"ג נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון לענין בכור אף שבדיני נחלות בעינן שנים וע"כ היינו משום דאי אפשר בלאו הכי ע"ש ודבריו אינם מובנים לי דהא להדיא כתב שם הר"ן דנאמנת החיה הוא רק מדרבנן משום שאי אפשר בלאו הכי. והב"ש בסי' ד' ס"ק ט' הקשה דלמה לו להר"ן טעם זה תיפוק לי' דכל היכא דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר אז עד אחד נאמן בכל מקום ע"ש מה שתירץ שיש חילוק בין עדות איש לעדות של אשה שאשה אינה נאמנת אף היכא דליכא חזקה כנגדה אלא משום האי סברא דאי אפשר והפנ"י שם תירץ דכוונת הר"ן הוא דהן אמת שכל מקום דליכא חזקה המנגדת עד אחד נאמן מ"מ הכא כיון דבכלל יוחסין הוא לומר זה כהן וזה לוי הוא וקי"ל דעשו מעלה ביוחסין כדאיתא בפ"ק דכתובות לענין כמה דברים וא"כ הכא נמי היה להו לתקן שלא נאמין לאשה אחת ע"ז תירץ הר"ן דכאן לא עשו מעלה משום דאי אפשר נמצא דלכל הפירושים בר"ן מבואר דלא סמכינן על הסברא של אי אפשר אלא במקום דהעד אינו מנגד להחזקה או בדבר דרבנן אבל בדאורייתא וגם היכא דאיכא חזקה כנגדה לא סמכינן כלל על סברא זו דאי אפשר וכן מבואר בכמה פוסקים שעל סברא זו שאי אפשר בלאו הכי לא סמכינן בדאורייתא אלא דוקא בצירוף עוד טעמים עיי' בריב"ש סי' קנ"ה ובמרדכי פ' מצות חליצה סי' מ"ח שלא סמכו על בדיקת נשים בשערות משום האי סברא לחוד שאי אפשר ע"י אנשים כמו בבדיקות נדה בשוטה וחרשת רק בצירוף משום דהוא נמי מילתא דעבל"ג ע"י נשים אחרות. גם בלאו הכי הא שם בנדה דף י"ג דמתקנין את החרשת ע"י פקחות לאכול בתרומה זה נקרא אפשר דהא אפשר בחולין כדאיתא בגמ' אלא ע"כ היינו טעמא דנשים נאמנות כאן הוא ג"כ משום דעבידא לגלויי ע"י אחרים שיבדקו אותה עוד כמו בעובדא דריב"ש שם וא"כ יש להבין הא הכא יש להם התנצלות טובה שלא יתבדו כגון אם יאמרו שמצאו דם והיא טמאה ואח"כ ימצא שהיא טהורה יכולין לומר שאח"כ נתקנת וכן להיפוך יכולין לומר השתא חזאי ואפילו הכי סמכינן על נשים לבדוק החרשות הן לקולא הן לחומרא אלא ע"כ אפילו במקום שלא יתבדו מ"מ נקרא עבל"ג משום דאין טבע של אדם להעיד דבר שיהיה נראה בעיני בני אדם שהוא שקר כמו שכתב המהרי"ו ורע"א הנ"ל ולענין איסור דרבנן בודאי נקרא זה עבל"ג ותדע דהא לענין הכרח שם האיש ושם האשה בגט סמכינן על כתב שנמצא כתוב שכן הוא שמם אפילו אם הוא אינו מקויים כדאיתא באה"ע סי' ק"כ והתם שלא במקום עיגון מיירי דהא במקום עיגון כותבין אפילו אם אינן מכירין והא כתב שאינו מקויים בודאי אינן יכולין להכחישו דהא אין יודעין מי כתבו ואפילו הכי כיון שהכרת האיש והאשה אינו אלא דרבנן סמכינן אף ע"ז ואמרינן כיון דהוא מילתא דעבל"ג לא משקרי הילכך בנ"ד נמי כיון שהוא אינו איסור דאורייתא נראה דיש לסמוך בזה ולומר שהנכרי נאמן. מיהו לשיטת הריטב"א בגיטין דף ב' ובקידושין פ' האומר ולשיטת הנ"י בפ'