אבן שתיה עג

הוא דאורייתא או דרבנן והילכך בודאי עד א' עדיף שהוא נאמן להר"ן אפילו במקום דבעינן סימן מובהק ממש משא"כ בהני עגלים הא לית בהו סימן מובהק רק סימן אמצעי הילכך העד עדיף ומכחיש הסימנין

ואפילו לשיטת הריטב"א בגיטין דף כ"ז במשנה של המביא גט דסובר דע"י עד אחד אין מחזירין אבידה לבעלים וכן הוא דעת כמה ראשונים מ"מ הא היינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' שלא נתנה התורה נאמנות לעד א' לממון אלא לענין שבועה לחוד אבל לא משום גריעותא דעד אחד והילכך באמת לענין איסור והיתר שהתורה האמינתו יכול להיות שהוא נאמן יותר מסימנים. דהא דאינו נאמן לענין ממון ע"כ לאו משום גריעותא דעד הוא תדע דהא לענין אבידה קי"ל דמחזירין אבידה לצורבא מרבנן בטביעות עין אם אומר שהוא שלו ואם הוא אומר שהאבידה הוא של אחר אזי אפילו אם הוא מכיר בטביעות עין נמי אינו נאמן וז"ל הריטב"א שם על הא דנאמן צורבא מרבנן בטביעות עין אומר רבינו נר"י דדוקא בדבר שהוא שלו אבל דשמעינן דאומר דבר זה של פלוני הוא ואית לי' טביעות עין בזה אינו נאמן משום דזה עדות הוא כיון שמעיד לאחרינא ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה ע"ש וקשה מה זה סברא וכי לאחרינא מיגרע גרע ולאו ק"ו הוא לעצמו נאמן לומר שהוא שלו ולא חשדינן לי' למשקר מכש"כ שצריך להיות נאמן על אחרים אלא ע"כ דגזירת הכתוב הוא דעד א' אינו נאמן לענין ממון אבל לא משום גריעותא דעד ובאמת באיסור והיתר דהתם עד א' נאמן אז גם הפוסקים הללו אפשר שמודים ג"כ לסברת הר"ן דעד א' עדיפי מסימנים ואפושי פלוגתא לא מפשינן

וכן מבואר חילוק זה מד' הב"ש בסי' קל"ב כי בשליח המביא גט ואבד ממנו ומצא אחר קי"ל לדידן דלא מחזירין לו אלא בסימנים מובהקים דוקא כדאיתא התם בגמ' דף כ"ז למאי נפק"מ לאהדורי גט אשה בסימנין דאם סימנין אינן מן התורה לא מהדרינן בלא סימנים מובהקים ואפילו הכי פסק הב"ש שם בס"ק י"ג דדוקא להשליח לא מהדרינן אלא בסימן מובהק משום דלאו עד הוא דנוגע בעדות הוא בשביל שכרו או בשביל קפידות של הבעל אבל אם אינש אחרינא אומר שהוא מכיר את הגט אז מהדרינן להשליח אפילו בלא סימנין מובהקים ע"ש הרי מוכח להדיא דעד א' דינו כסימנין מובהקין דהא לענין חזרת הגט לא מחזירינן אלא ע"י סימנין מובהקין ואפ"ה ע"י עד אחד מחזירין אפי' בלא סימנים כלל הן אמת שראיתי בספר ב"מ שם ובתורת גיטין שהקשו על הב"ש בזה דהא בריש גיטין פריך הגמ' במביא גט ממדנה"י דנאמן השליח לחוד לומר בפני נכתב וכו' ואמאי לא בעינן שני עדים ורש"י פי' התם שיש לחוש שמא לא שלחו הבעל בגט זה רק הוא בעצמו לקח גט זה מאיש אחר ששמו כשם הנכתב בגט זה ומשני הגמ' כיון דאמר מר דהשליח צריך ליתן הגט בפני שנים או בפני שלשה מעיקרא מידק דייק ולא אתי לארועי נפשי' ע"ש בגמ' והא התם דחשש זה שמא לקח מאחר ששמו כשמו הוא חשש רחוק ואפילו הכי לא הימני' רבנן אלא לשליח דוקא משום דמעיקרא מידק דייק אבל לאינש אחרינא דלאו שליח דלא שייך אצלו מידק דייק לא הימני' מכש"כ הכא דאיכא חשש גדול שמא זה הגט שנמצא הוא של איש אחר שאבד כמו כן גט כזה בודאי כל שאינו שליח אינו נאמן כמו בחזרת אבידה שאין עד א' נאמן ע"כ ת"ד אבל באמת לא על הב"ש לחוד קשה זאת כי הלא גם הרמב"ן בחידושיו שם כתב כהב"ש בזה ע"ש אבל באמת ניחא הכל כי מה שהקשו הלא גם באבידה עד א' אינו נאמן זה בודאי לאו קושיא היא כי לבד מה שאפשר לומר שדעת הב"ש הוא בזה כהר"ן שסובר שעד א' באבידה נאמן הוא אלא אפילו אם נימא שעד א' באבידה אינו נאמן מ"מ הא לפי מה שחלקתי בין ממון לאיסור והיתר ג"כ ניחא דהא זה דמי לאו"ה ששם עדיפא עד אחד מסימנים מטעם שכתבתי ומה שהקשו עוד הלא ילפינן דבר דבר מממון זה לא קשה כלל כי דוקא לענין תחילת הנתינה מיד הבעל ליד השליח או מיד השליח ליד האשה שכיון שע"י זאת נגמרה עיקר הגירושין בזה דוקא בעינן שני עדים דומיא דממון אבל לענין חשש שמא נתחלף גט זה באחר זה לא שייך כלל לגוף הנתינה של הגירושין ובזה שוה גט לשאר איסורין שעד א' נאמן וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ב דקידושין סי' ז' שאין צריכין עדות במינוי שליחות של קידושין וכתב ע"ז דלא דמי להא דאמרינן דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן בקידושין בעינן שנים מה"ט דילפינן דבר דבר מממון משום דזה דוקא בגמר הדבר שהיא נאסרת על כל העולם בזה בעינן שנים משום דילפינן דבר דבר מממון אבל למיהוי שליח לקדשה דמי לשאר שליחות דעלמא דאין צריכין עדים ע"ש אלמא דכל מידי דלא שייך ממש בעיקר הקידושין והגירושין שוה גיטין וקידושין לשאר איסורים א"כ כש"כ הכרת הגט דזה מילתא אחריתא היא בודאי דמי לשאר איסור והיתר וזה ממש כוונת המ"מ פ"ג מהלכות גירושין שכתב דהיינו טעמא שמחזירין לשליח הגט בט"ע משום דזה דמי לשאר איסורין כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות מ"א ע"כ והובא בב"י בסי' קל"ב והיינו ממש כמו שכתבנו דהכרת הגט מילתא אחריתא היא וזה לא ילפינן דבר דבר מממון. ומה מאד תמה אני על הגאונים הללי בעל הב"מ והט"ג מה ראו על ככה להקשות על הב"ש על מה שכתב שאם מצא אחר נאמן בט"ע שהקשו עליו אמאי נאמן הא אין דבר שבערוה פחות משנים ואמאי לא קשה להו על הגמ' גופא והא מבואר בגמ' שם דע"י סימן מובהק מחזירין הגט בלא עדים ואמאי מחזירין הא לסברתם דגם חזרת הגט דמי לדבר שבערוה לא הי' לנו להחזיר אלא ע"י עדים דוקא ולא ע"י סימנים ודמי ממש להא דאמרינן בחולין דף צ"ו דאלו באו שנים ואמרו פלוני דהאי סימנא גירש את אשתו לא מהני אלא בעינן עדים דוקא ואמאי אם נאבד מן השליח מחזירין לו בסימנים לחוד אלא ע"כ דהכרת הגט לא שייך כלל לגוף הגירושין דבעינן שנים דוקא. ועיי' בתוס' חולין שם ד"ה פלניא וברי"ף בפ' החולץ לענין אישתמדנע וכו' ותבין. עכ"פ היוצא לנו מדברי הרמב"ן והמ"מ והב"ש שעד א' דינו באיסור והיתר כמו ס סימנין מובהקים ממש ועדיפי מסימנים אמצעים ובודאי מכש"כ דעדיפא מהני סימנא דעגלים אשר אין לזה שורש בש"ס ולכל היותר אין דינם אלא כמו סימן אמצעי כמו שכתבו המחברים

ועוד ראי' ברורה לזה מהא דיו"ד סי' פ"ג וסי' פ"ז לענין ביצי דגים דאמרינן בגמ' חולין דף ס"ד דלא סמכינן על סימנים דידהו שהם מדג טהור משום דלא ברירה סימנין דידהו כ"כ ואם הביאן אדם המוחזק בכשרות ונאמן ואמר שהוציאן מדג טהור או שהביצים הם מעוף טהור אזי אפילו אם אנו מוצאין בהם סימני טומאה מ"מ אם הוא אדם נאמן ומוחזק כשרות ואומר שהם מעוף טהור או מדגים טהורים פוסק העט"ז וכן הכרו"פ שהוא נאמן אף שהוא מכחיש הסימנים דהא הסימנים מראין לנו שהוא של טמא ע"ש הרי להדיא דעד א' עדיף מסימנין ואף להש"ך והפר"ח שחולקין וסוברין דהעד אינו נאמן להכשיר היינו כמה שכתב הפ"מ שם משום דסובר דאף דאמרינן בגמרא דף ס"ד דאיכא ביצי דעורבא דדמיא לדיונה היינו זה אפשר שיזדמן שעורב מוליד ביצים בדמות של יונה אבל זאת אי אפשר מעולם שיונה יהי' מוליד בדמות של עורב וא"כ מאחר שהביצים יש להם התמונה והסימנין של ביצי עורב ע"כ הם של עורב וסהדי שקרי נינהו וכן בעוברי דגים חושש הש"ך לשיטת ר"ת בחולין דף ס"ד שסימנים של עוברי דגים הוא מן התורה וכנגד סימנים כזו עד אחד אינו נאמן אבל כנגד סימנים אמצעים משמע שהכל מודים שעד א' נאמן יותר

ודרך אגב ראיתי בספר באר יצחק סי' ט"ז שהוכיח מהש"ך דסי' פ"ג הנ"ל שעד אחד אינו נאמן נגד הרוב משום דהא אמרינן בבכורות דרוב דגים במינן משריצין ממילא מבואר