אבן שתיה עב

ממש מ"מ כבר נהוג העם להחליף. וקצת יש להוכיח כן מרש"י ג"כ אף שהוא סובר דהידור מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ דוחה החשש של ביזוי מצוה בזוי והוא עפ"י מה שהביאו ראי' דמותר להניח מצוה זו בשביל מצוה מהודרת יותר ממס' סופרים והובא ביו"ד סי' ר"פ שבשביל יריעה אחת שצריכין להחליף מחליפין עוד עמה שני יריעות בשביל הידור הס"ת והשבו"י בח"ב סי' ל' דוחה ראיה זו משום דהתם שאני דכיון דאיכא שינוי בסה"ת עצמה בין יריעה אתת לחברתה מחזי כמנומר כל הס"ת הילכך לא קפדינן על ביזוי כתבי הקודש ע"ש עכ"פ הרי חזינן דבשביל חשש של מנומר אין אנו משגיחין על חשש של ביזוי מצוה והנה רש"י בסוכה ד' ל"ג כתב דהפסול של מנומר הוא בשביל שאינו הדור. הרי ידעינן דפסול דמנומר הוא משום הידור וכבר כתבנו והוכחנו משיטת רש"י שסובר דכל דין של הידור מצוה ילפינן זאת משום דכתיב זה אלי ואנוהו לפי"ז ע"כ מבואר הוא דפסול מנומר הנאמר בס"ת הוא נמי משום דכתיב ואנוהו דהא לשיטת רש"י הידור ואנוהו חדא מילחא היא הרי מוכח מרש"י שבשביל ואנוהו מותר להביא כתבי וו

יורה דעה

סימן כז

לש"ב הרב נ"י

.. מה ששאל לענין עגל שנשחט ע"י הסימנים הנזכרים בפוסקים והיה לו כל הסימנים אשר יכולין לסמוך עליהם להתיר לשוחטו אליבא דכולי עלמא רק שלאחר שחיטה אמר עד אחד שהוא יודע ברור שזה העגל נשחט בתוך שבעה ללידתו אם יש להאמין להעד מאחר שמבואר בכל המחברים שע"י סימנים הללו שוחטין אפילו לכתחילה הרי ע"כ עד שקר הוא זהו ת"ד

תשובה לכאורה מהגמ' ב"מ דף כ"ח דאם אחד אומר סימני האבידה וגם השני אומר סימנין ומביא ג"כ עד אחד שהוא שלו אפילו הכי אמרינן דעד אחד כמאן דליתא דמי ויהי' מונח עד שיבא אליהו אלמא דעד אחד לחוד גרע מסימנין דהא ע"י סימנין מחזירין האבידה וע"י עד אחד לא מהני אפילו אם מסייע לו הסימנים ואינו יכול העד להכריע נגד הסימנים שנותן חבירו. וכן הוכיחו הפוסקים מזה באמת דע"י עד אחד לחוד לא מהדרינן אבידה דאל"כ דל הסימנין מכאן הא נשאר לזה עד אחד וא"כ ה"נ לענין העגל הסימנים שנמצאו בו מכחישין להעד ושוב אין העד נאמן כן היה נראה לכאורה אבל באמת זה אינו רק כאן העד נאמן יותר והבשר אסור דהא באמת דעת הר"ן בפ' ג"ה דעד אחד באבידה נאמן לומר שהוא של פלוני והא דמוכח מכאן דעד אחר אינו נאמן אם מסייע לו הסימנים היינו הכל עפ"י מה שהסביר לנו הר"ן גופא בפ' האשה רבה דנאמנות דעד אחד בכל מקום דליכא דמכחיש לי' הוא מן התורה דילפינן לה מקרא ע"ש רק היכא דאיכא דמכחיש לי' בזה אינו נאמן משום דכלל הוא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ואינו קם רק לשבועה נמצא דלא קשה עליו מהא דב"מ דהתם שאני דהא איכא דמכחיש לי' דהיינו השני שהביא ג"כ הסימנים ואומר שהוא שלו ועד א' בהכחשה הא לאו כלום הוא אבל היכא דליכא אחרינא דאומר דידי הוא אזי עד אחד נאמן אפילו באבידה עיי' במחברים שהאריכו בפרט זה נמצא לפי זה אדרבא הא יש להוכיח מהר"ן דעד א' נאמן יותר מסימנים משום דהא לענין סימנים אמצעים הוא בעיא דלא איפשט בגיטין דף כ"ז ובב"מ שם אם הוא דאורייתא או דרבנן ומשו"ה בגט לא מהדרינן קדש לידי גניזה וממילא מכש"כ בדבר שאינו כ"כ בזיון בודאי שרי ומדברי הספר חסידים סי' תתע"ט למדתי טעם נכון לזה והוא עפ"י דברי המ"א בסי' תמ"ו ס"ק ב' בשם השל"ה בשכח לבער חמץ קודם הפסח דיוציא החמץ ע"י נכרי ואף שהיא איסור שבות מ"מ אתי עשה דרבנן של תשביתו ודחי ל"ת דרבנן הילכך הכי נמי אחי העשה של ואנוהו דרבנן ודחי הל"ת של ביזוי מצוה או בל תשחית שהוא נמי דרבנן ע"ש היטב בספר חסידים

מעתה יש סעד גדול להמנהג שמניחין המצוה שאינה אש מהודרת בשביל המהודרת משום דהא לשיטת הפוסקים דסברי דהידור מצוה הוא מן התורה בודאי אתי דאורייתא ודחי החשש דרבנן ועיי' בספר ב"ש אחרון שכתב בפשיטות שהוא מן התורה ואף לשיטת רש"י שהוכחנו שהוא סובר שהוא רק מדרבנן מ"מ הא מוכת מדעתו ג"כ שהוא סובר שמצות ואנוהו דוחה לחשש של ביזוי מצוה ומצורף לזה דעת השל"ה והמ"א שהבאתי הילכך בודאי שפיר עבדי כנלע"ד: אלא דוקא בסימן מובהק היינו נקב בצד אות פלוני שסימן זה הוא מן התורה אליבא דכולי עלמא אבל סימן אמצעי לא מהני בגט כדאיתא החם בגמ' והא דמהני באבידה ומחזירין אפילו בסימן שאינו מובהק למאן דלית לי' סימנין מן התורה היינו טעמא כדאמרינן בב"מ ד' כ"ח דחכמים אמדוהו דעת בעל אבידה דניחא לי' בזה משום דמימר אמר כ"ע לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא ידע יהיבנא סימנין דידה ושקילנא ע"ש והכוונה הוא שאף דסימנים דרבנן וע"כ דאין זה דבר ברור וא"כ הא יש חשש דילמא גם אחר מתרמי ואמר סימן כזה מ"מ אנן אמדינן שדעת בעל האבידה הוא שחכמים יתקנו תקנה זו בעולם ואף שלפעמים ע"י זה יהי' להם היזק שיבא אינש אחרינא ויכוון ג"כ את הסימן ויהבא לי' מ"מ אמרינן דבשביל שהוא חשש רחוק וקרוב הדבר שאינש אחרינא לא ידיע ליה הסימן הלכך אף אי מתרמי וידע מ"מ מחלי לי' כי היכא שיהי' תקנה זו בישראל ע"ש ברש"י ועיי' בר"פ המפקיד

ולפי זה קשה דהא כל זה לא שייך אלא בסימנין אבל להחזיר האבידה ע"י עד אחד לא שייך בזה סברת, הגמ' כלל לפי"ז יש להבין לדידן דמספקא לן סימנין אם הוא דאורייתא או דרבנן האיך פסק הר"ן דמהדרינן אבידה ע"י עד אחד הא התם לא שייך לומר דניחא לי' לבעל האבידה אלא ע"כ מוכח מזה דדעת הר"ן הוא דעד אחד דינו כמו סימן מובהק ממש שהוא מן התורה אליבא דכולי עלמא להחזיר אבידה אפילו בלא טעם דניחא לי' לבעל אבידה והילכך מה"ט מחזירין נמי עפ"י עד אחד זה הוא דעת הר"ן ופשוט הוא

והנה הסימנין של העגלים הסכימו כל הפוסקים האחרונים שהם אינם רק מדרבנן כי אין דינן כסימן מובהק רק כמו סימן אמצעי עיי' בתב"ש שם ובודאי כן הוא דהא סימן מובהק כתב הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ע"ב בשם המ"ב היינו שהוא דבר זר ומופלג ולא נמצא אלא באחד מיני אלף ואז נק' סימן מובהק ומשום הכי לא חיישינן אולי נפל חפץ כזה גם מאיש אחר ואיתרמי סימנא כסימנא כיון שסימן כזה אין שכיח כלל והוא דבר זר הילכך לא חיישינן לזה אבל כל שאין הסימן כה"ג לא נק' סימן מובהק והני סימנין דעגלים נמי בודאי הא לא דבר זר הוא כי ידוע הוא דמתרמי הסימן לפעמים אפי' תוך שבעת ימים ולא עדיפא מסימן אמצעי דמסתפק הגמ' אם