אבן שתיה עא

שפיר יכולין לומר כמו שכתבתי ולא קשה כלום ופשוט הוא

ונראה לי באם התחיל במצוה והיא אינה מהודרת כ"כ ואח"כ הזדמן לוה יותר מהודרת דפליגי בזה הפוסקים אי מחויב להחליף או אינו רשאי וראיתי בשו"ת שבו"י סי' ל' שדעתו שאין להניח הראשון ועיקר יסודו הוא מדברי הגמרא דיומא ד' ו' דאמרינן התם דרב ששת סובר דטומאה דחויה היא בציבור ולא הותרה וקאמר מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאה בידו אומר ומביא אחרת תחתיה ש"מ דחויה היא דאי טומאה הותרה אמאי מביא אחרת הא די לנו בקמייתא ע"ש. ואם איתא דהיכא דאיכא לפניו מצוה מן המובחר אז אף שהתחיל בה כבר חוזר ופוסק א"כ מאי ראיה היא זו דהא מצינו למימר דלעולם טומאה הותרה ומה דצריך להביא אחרת הוא בשביל מצוה מן המובחר משום דהא קי"ל דלכתחילה היכא דאיכא טהורין וטמאין טהורין עבדי טמאין לא עבדי הרי דאיכא הידור בטהורין ומה זה הוכחה דטומאה לא הותרה אלא ע"כ מוכח דמשום מצוה מן המובחר אין לבזות המצוה שהתחיל בה ע"כ

ולדעתי אין זה הכרח משום דהא במנחות ד' צ"ה איתא שם בהמשנה אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה ובגמרא איתא ע"ז הא גופא קשיא אמרת לישתן מבחוץ אלמא דמדת היבש לא נתקדשה דאי אמרת נתקדשה הא כבר נתקדש קמת של לחם הפנים בשעה שנתנו בהמדה וכיון שנתקדשה אסור להוציאו לחוץ אלא ע"כ דמדת היבש לא נתקדשה ואח"כ קתני ואפייתן בפנים אלמא מדת היבש נתקדשה וכתבו שם התוס' דעיקר ההוכחה דאי אמרת דמדת היבש של העשרון נתקדשה א"כ מגניא מילתא להוציא דבר שנתקדשה בחוץ ע"ש והנה לעיל ד' ס"ז מבואר שם שהעומר היה צריך נמי להקרבתו מדת היבש כי קודם הקרבתו היו נותנין אותו בעשרון ע"ש והנה בברייתא ביומא שם תני היה עומד ומקריב מנחת העומר וסתם הקרבה הנאמר בגמרא משמע נמי הקטרה והגשה או שאר הקרבות שמקרבין אצל המזבח כי כן הוא הלשון של הקרבה ועיי' בזבחים ד' ד' ע"א וביומא ד' כ"ז נמצא לפי זה ע"כ נתקדש העומר העשרון והשתא רב ששת לשיטתו מוכיח שפיר אליבא דהילכתא דקי"ל דכלי היבש מקדש כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין דאם נתקדש בכלי שוב אסור להוציא אותו אבראי ולפוסלו והשתא מוכיח רב ששת שפיר דאי אמרת טומאה הותרה האיך מביא עומר אחרת ועושה איסור בהעומר שנתקדש כבר אלא ע"כ דחוי' היא ולא הותרה ואז מחויב להביא דוקא מן הטהור זה הוא כוונת רב ששת נמצא לפי זה במקום דלא שייך האי סברא אין לנו שום ראי' דאין מחויב להניח המצוה הראשונה בשביל הידור השניה ואין לבנות ע"ז יסוד

אמנם לדעתי תלוי זאת נמי בפלוגתא זו שהבאתי והוא עפ"י מה שכתב רש"י במנחות ד' מ"א הטעם דאין מתירין ציצית מבגד לבגד שהוא משום ביזוי מצוה שנראה כמו שמבזה הטלית הראשונה ובפרט היכא דע"י כן גונזין אותו אח"כ כמו שכתב הריטב"א בפ' בני העיר דזה היה הטעם של אבא שאול שציוה את בניו בשעת פטירתו התירו תכלת מאנפולני שלי משום שסובר שיש בזה ביזוי מצוה לגנוז ציצית של מצוה שהם ראוין עדיין למצותן ע"ש

וכן כתב רש"י במנחות ד' מ"א הטעם על הא דאין מתירין ציצית מבגד לבגד שהוא משום ביזוי מצוה שנראה כמו שמבזה הטלית הראשונה והכא נמי אם מניח מצוה זו בשביל האחרת הוי כמו בזיון למצוה הראשונה וזה באמת טעם האוסרין כדאיתא בדבריהם דאל"כ באמת אמאי לא יעשה המצוה אשר היא מהודרת טפי והנה הפוסקים מסתפקים באיסור של ביזוי מצוה אם הוא מן התורה או לא אבל באמת יש שהוא מן התורה כגון היכא דליכא רק ביזוי לחוד בלא עשיית מצוה כמו שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים בטעם דהלוחש על המכה הוא משום בזיון שאין לו חלק לעה"ב ובשו"ת יכין ובועז מביא דגם בהוגה השם באותיותיו דחייב הוא ג"כ משום ביזוי ח"ו או במאבד כתבי קודש דעובר משום ל"ת אבל כל כה"ג שעושה מצוה ובפרט שרוצה לעשות מצוה מהודרת יותר ודאי שהוא רק, מדרבנן כדמוכח להדיא מדברי התוס' שבת ד' כ"ב ד"ה סוכה וראיתי בפנ"י בביצה ד' ל' שהוא רוצה לומר דכיון דילפינן זהו מושפך וכסה דדרשינן במה ששפך יכסה שלא יהיו מצות בזויות עליו ע"כ הוא מן התורה וכן כתב הש"א בסי' מ"א ע"ש מ"מ בודאי גם כוונתם אינו אלא שהוא אסמכתא על דאורייתא אבל לא מן התורה ממש כדמוכח מדברי התוס' שהבאתי וכן בגמרא חולין ד' פ"ז איתא שם על האי דרשה של ושפך וכסה תניא אידך ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה מעשה באדם אחד ששחט ובא אחר וכסה וחייבו ר"ג י' זהובים משום שנטל ממנו המצוה ע"ש וכיון שעשה ר"ג עובדא והפקיע ממון בשביל דרשה זו עצמה של ושפך ע"כ מוכת דהאי דרשה השניה עיקר היא ולפי זה בודאי מאי דילפינן מזה עוד דלא יכסה ברגל אין זה אלא אסמכתא דאל"כ מנ"ל לדרוש תרתי מחד קרא ומכש"כ ביזוי כזה שרק מנית המצוה הראשונה כדי לעסוק באחרינא זאת לא מצינו כלל בגמרא להדיא לאיסור ועיי' בברכות ובסוכה דילפינן מקרא דעוסק במצוה פטור הוא מן המצוה היכא דאי אפשר לעשות שניהם משמע דמשום ביזוי לא חיישינן ופשוט הוא ולפי"ז אם נאמר בדין זה של הידור מצוה דילפינן זאת מואנוהו הוא מן התורה אז נדחה ביזוי מצוה שהוא רק מדרבנן כנגד הידור מצוה שהוא מן התורה. ואין לומר דנהי דהחשש של ביזוי מצוה הוא רק מדרבנן מ"מ הא קי"ל דבכל שב ואל תעשה העמידו חכמים דבריהם כדאמרינן ביבמות ד' צ' ויש סברא דלאו דוקא מאי דאתמר התם לחוד אלא ה"ה בכל כיוצא בזה כמו שכתב רבינו יונה בפ"ק דברכות על המשנה וחכמים אומרים עד חצות וכו' דמשום סייג לחוד אם לא קרא עד חצות שוב אינו קורא ע"ש והכא נמי הרי אם נימא שבמה שמניח המצוה שהתחיל בה הוי בכלל ביזוי מצוה כמו שכתב הריטב"א בפ"ד דמגילה וכן הח"צ אז הרי הביזוי עושה הוא בידים ממש משא"כ במה שאינו מקיים ההידור זה הוא רק בשב ואל תעשה דהא אינו עושה כלום וכל בכה"ג הא קי"ל דיש כת ביד החכמים לעקור אף דבר שהוא מן התורה זה אינו דע"כ כאן לא אמרינן כן דהא גמרא מפורשת היא במנחות ד' ס"ד שאפילו אם כבר שחט הקרבן מ"מ אם אח"כ מוצא שמינה יותר מנית את הראשונה ונוטל את השניה כמו שהביא שם הח"צ בתשובתו ואף אם נאמר שמשם אין ראי' לשאר מצות כה"ג משום דהתם שאני דכתיב את הכבש האחד דדרשינן מזה אחד המיוחד שבעדרו כמו שהובא לעיל ולא ילפינן מינה לדוכתא אחריתא מ"מ עכ"פ זאת ידעינן דכאן לענין תשש של ביזוי מצוה במה שמניח מצוה הראשונה בזה לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא דאל"כ גם כאן האיך מנית הראשונה בידים וע"כ דכאן לא חששו חכמים לזה הילכך בכל מצות נמי אי אמרינן דהידור מצוה הוא מן התורה אזי בודאי נדחה דרבנן מקמיה דאורייתא ופשוט הוא

אך לשיטת הריטב"א ורש"י וכפי שנראה פשטות דברי המהרש"א דמשמע מדבריהם דכל דין הידור מצוה דילפינן זאת מזה אלי ואנוהו אינו רק דרבנן וכיון שכן לכאורה אין לנו ראי' ברורה שרשאין לגרום ביזוי מצוה בשביל ואנוהו דמאחר דשניהם מדרבנן הם א"כ מאי אולמיה האי מהאי מיהו כבר נהוג עלמא שאין מקפידין ע"ז וכל שמזדמן להם מצוה היותר מהודרת מניחין הראשונה ונוטלין השניה ובודאי סוגי' דעלמא כמו שכתבנו לעיל דכל כה"ג אין זאת בכלל ביזוי מצוה כלל דהא אינו מבזה המצוה גופא ת"ו ואפילו להחליף יריעה שאינה מהודרת כ"כ באחרת נמי נוהגים להחליף ואף שהוא גורם גניזה לדבר שבקדושה וזה הוא יותר בכלל בזיון המצוה כמו שכתב הריטב"א בפ' בני העיר ומכש"כ ביריעה שהיא קדושה