אבן שתיה סט

ולא פירש דמיירי בתלוש עד בעי דר' ירמיה הי' לו לרש"י לפרש תיכף על מימרא דרב הונא גופא דמיירי בתלוש ובתלוש נמי סלקא ביה תמרי ומדלא פירש רש"י התם כלום ע"כ מוכח דהתם אין נפק"מ בזה מאומה כי אף אם נקטם במחובר נמי פסול מיהו כל זאת אי ידעינן דלא עלה מעצי הדס כלום על מקום הקטימה כגון שחתכו תיכף לאחר הקטימה מן המחובר אבל בנידן דידן כיון שנתגדל כבר הרבה לאחר הקטימה א"כ ע"כ עלה על מקום הקטימה מעצי ההדס גופא ובוודאי לא גרע עצי ההדס מעלתה בו תמרה דהא כל הטעם דכשר בעלתה ביה תמרי משום דתמרי מיני דהדס הוא לפי"ז מכש"כ עצי ההדס גופא דמינו ממש הוא בוודאי כשר ואין לומר כי אף שראינו שההדס נתגדל הרבה לאחר הקטימה אבל מ"מ מאין לומר לן דהגידול הוא מלמעלה שמא מלתתא רבי וכמו דמסקינן בנזיר ד' ל"ט לענין שער של ראשו וגופו דמלתתא רבי ע"ש וממילא הא לא נתכסה מקום הקטום זה אינו משום שדוקא לענין שערות אמרינן כן משא"כ לענין אילנות אדרבא דרכן כשהם מתגדלים מלמעלה הם רבו כמו שכתב רש"י להדיא בברכות ל"ה ד"ה קורא וז"ל רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ וכן הוא בעירובין ד' כ"ח ע"ש וכן ידוע הוא לכל ולפי זה ודאי פשוט הוא שכשר כנלע"ד

סימן כו

ע"ד הידור מצוה אם הוא מדאורייתא או דרבנן פליגי בזה הפוסקים י"א שהוא מדרבנן וי"א דגוף ההידור הוא מן התורה רק מה דאמרו הידור מצוה עד שליש האי חשבון של שליש הוא רק מדרבנן כדמוכח מהב"י בסי' תרנ"ו ועיי' בש"א סי' נ"א ונ"ב והנה דעת המהרש"א בשבת ד' ק"ד ששיטת התוס' הוא דהאי דרשה דואנוהו דילפינן מינה התנאה לפניו במצות הוא רק מדרבנן ע"ש ולכאורה מוכח ג"כ בתוס' מנחות ד' ל"ב ד"ה הא שכתבו בשם ר"ח דס"ת לא בעי שירטוט רק משום זה אלי ואנוהו נהגו לשרטט ואח"כ הקשו אמאי לא ילפינן דבעי שרטוט בס"ת בגז"ש דכתיבה כתיבה ממזוזה ע"ש הרי מוכח מדבריהם דאי לא בעי שרטוט רק משום ואנוהו אז אינו אלא מדרבנן דאל"כ מה אולמיה האי מהאי וכה"ג ממש הוכיחו הפוסקים לענין אין מעבירין על המצות דהוא רק מדרבנן מדברי התוס' יומא ל"ג ד"ה אין עיי' לעיל תשובה ט"ו ולפי מה שנראה דהידור מצוה דבעינן בקרבנות הוא מן התורה מטעם דילפינן זאת מאחד המיוחד שבעדרו יומא ל"ד היה ניחא בזה הקושיא חמורא שיש כאן והוא דלענין ציצין שאין מעכבין את המילה דיש בהם נמי משום ואנוהו ואפילו הכי קי"ל שאם פירש מהם בשבת אינו חוזר עליהם אף דבחול כה"ג חוזר עליהם מהאי קרא גופא דואנוהו ואף אם כבר פירש מהם דכן הוא דעת רוב הפוסקים עי' ברא"ש שם בשבת ד' קל"ג ובטור יו"ד סי' רס"ו ע"ש הרי מבואר הוא דבשביל ואנוהו אין חוזרין ע"ז בשבת ואלו במנחות ד' ס"ד אמרינן דאפילו בשבת אם שחט הכחושה אמרינן ליה לכתחלה זיל והביא ושחוט השמינה משום הידור מצוה ומצאתי קושיא זו בספר יד שאול סי' רס"ו ומחלק שם משום דמילה בשבת אינו רק דחויה ולא הותרה משא"כ לענין קרבן ציבור קי"ל דשבת הותרה ע"ש אבל אין זה מספיק דהא דעת התשב"ץ הוא דמילה בשבח ג"כ הותרה וכן הוא דעת האחרונים אבל לדברינו ניחא משום דקרבן שאני דכתיב קרא דבעינן דוקא מהודר והתם באמת ההידור הוא מן התורה ומשום הכי חוזר עליהם אפילו בשבת משא"כ לענין ציצין שאין מעכבין המילה הא לא מצינו קרא ע"ז בפ"ע דבעינן דוקא מהודר רק דילפינן זאת מואנוהו דהוא רק מדרבנן הילכך בשבת אינו חוזר עליהם ואין להקשות דאם הדרשה דואנוהו הוא רק מדרבנן א"כ האיך יש סברא בגמרא דאף אם פירש חוזר וכן הוא באמת דעת הבהע"ט בהילכות מילה י"ל דהיינו טעמא משום דכיון דניתן שבת לדחות אצל מילה היא ואביזרייהו נתנו לדחות כמו בהקטרת חלבים ואברים של שבת דכשרים כל הלילה שלאחריו ואפילו הכי נקרבים הם בשבת עצמו משום חבוב מצוה בשעתה כדאיתא במנחות ד' ע"ב אף דמה שאין רשאין להניחן עד הלילה בודאי אינו אלא מדרבנן דהא ליכא קרא ע"ז ואפילו הכי אמרינן מאחר שהותרה בשבת היא וחביבותה הותרו הכי נמי לענין מילה אמרינן דהיא וכל הידורה ניתנה לדחות לעשות המצוה בהידור ועיי' בשג"א בסי' נ"א ונ"ב מזה

אמנם בעיקר הדבר מה שנראה מדברי המהרש"א שדעת התוס' הוא דכל עיקר הדין של ואנוהו במצות הוא רק מדרבנן יש לעיין בזה משום דהא כל עיקר הוכחתו הוא מדברי התוס' שבת ד' ק"ד ד"ה אמר רב חסדא וכו' על הא דאיתא התם במשנה כתב על גבי כתב בשבת פטור משום דזה לא חשוב כתיבה וכתבו התוס' שם דהא דאמרינן בגיטין ד' כ' כתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו לפלוגתא דר"י וחכמים דתניא התכוין לכתוב את השם וכתב יהודה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו וע"כ משום שסובר שכתב השני נחשב לכתב וממילא בגט נמי כשר וחכמים אומרים אין השם מן המובחר וע"כ לדידהו כתב השני לאו כתב הוא והילכך בגט נמי פסול ואמר ע"ז רב אחא ב"י דעד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין כתיבת השם משום דבעינן זה אלי ואנוהו הילכך כה"ג לאו כתיבה היא אבל לענין גט כולי עלמא מודה דכתב השני הוי כתב עד כאן בגמרא והקשו התוס' לפי זה מתניתין דאמרינן דכתב השני לא נחשב לכתב כמאן אתיא הא לר"י אפילו בשם הקדש נמי נחשב כתב השני לכתב ולרבנן הא בשאר דוכתא דלאו בשם הק' גם הם מודים דהוי כתב ואמאי פטור במתניתין בכתב ע"ג כתב וכתב ע"ז המהרש"א והא דלא רצו התוס' לומר דמתניתין מיירי בכתב בשבת שם הק' של ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דפסול לרבנן ואתיא מתניתין כרבנן משום דמשמע להו דבשביל זה דבעינן בשם הק' זה אלי ואנוהו מ"מ לא מפסל מן התורה ומן התורה כתב השני הוי כתב ואמאי פטור ע"ש הרי מוכח מדברי המהרש"א דכל פסול של ואנוהו אינו רק מדרבנן אבל באמת לולי דבריו הק' אין זה מוכרח כ"כ משום די"ל דהתוס' אזלי לשיטתם בריש פ' לולב הגזול דאמרינן התם אתרוג היבש פסול ומפרש רש"י משום דבעינן ואנוהו והתוס' הקשו ע"ז ומביאין ראיה דכל פסול של ואנוהו אף שהוא מן התורה מ"מ אינו רק לכתחילה ע"ש ולפי זה הא אין אנו מוכרחין לתירץ של המהרש"א דהא באמת יכולין אנו לומר דהחיוב של ואנוהו לכתחילה בודאי הוא מן התורה ומ"מ הקשו התוס' שפיר מתניתין כמאן אתיא ולא מצי לאוקמי דמיירי בכתב שם הק' שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דהא התם עיקר החשש משום דבעינן ואנוהו כדאיתא בגיטין ודרשה זו הא אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד אינו פוסל וא"כ אמאי לענין שבת פטור הא בדיעבד נחשב לכתב אבל לכתחילה אפשר לומר דאין הכי נמי דהאי ואנוהו דצריכין אותו הוא מן התורה

וראיתי להח"ס בחידושיו בלולב הגזול שהקשה על התוס' שכתבו דואנוהו אינו מעכב האיך נעלם מהם סוגיא דגיטין ד' כ' דמשמע שם בהעביר קולמוס על השם שלא נכתב מתחלה לשמה שהוא פסול משום דבעינן ואנוהו אלמא דבשביל הדרשה של ואנוהו פסול אפילו בדיעבד ע"ש וכונתו הוא לרב אחא בר יעקב דאמר התם דהיינו טעמא דרבנן דאמר שאין השם מן המובחר הוא משום דבעינן זה אלי וגו' הרי דבשביל סברא זו אף בדיעבד פסול זה הוא תוכן כוונתו אבל אין זה קושיא דבאמת לאוקימתא דרב אחא בר יעקב אינו פסול כלל ועי' בתשובת רע"א בסי' ע' שכתב כן להדיא דדוקא לאוקימתא דרב חסדא פסול בדיעבד אבל לאוקימתא דרב אחא בר יעקב שהוא משום ואנוהו אזי באמת אינו אלא לכתחילה