אבן שתיה סח

דהיינו טעמא דאינו יוצא באתרוג של טבל משום דכיון דצריך להפריש ממנו תרומה בעד הכהן הוי חלקו של כהן מעורב בהאתרוג ודמי ממש לאתרוג של שותפין שאין יוצאין בו ע"ש נמצא לפי"ז האתרוג של תרומה ממש בוודאי אין יוצאין בו דהא כל האתרוג אינו שלו שצריך ליתנו לכהן ולפ"ז ע"כ הא דאמרינן דיוצא הוא באתרוג של תרומה מיירי דוקא בתרומה שבא ליד כהן וחזר ומכרו להישראל או שירשו מאבי אמו כהן שאז אין צריכין ליתנו לכהן וכן מבואר להדיא בספר נ"י לבעל הנה"מ דמיירי כה"ג וכמדומה לי שראיתי שמפרשים כן כונת רש"י בסוכה ד' ל"ה ע"ב ד"ה הרי וז"ל וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן וכו' ע"ש והיינו נמי משום דאי נפרש כפשוטא דמיירי בתרומה שהפריש הישראל מפירותיו הא לאו דידיה היא אלא של כהן והאיך יוצא בו הישראל הרי מפורש דמיירי המשנה בתרומה שהיא בא מיד כהן להישראל ותרומה כזו הא אין הישראל חייב ליתנו לכהן ודמיא בזה ממש לדמאי שאם רוצה אינו נותנו לשום אדם ואפילו הכי אמרינן בגמרא דזה נקרא היתר אכילה וע"כ הוא משום דאמרינן דאם היה נותנו לכהן היה הכהן רשאי לאכלו בשביל זה לחוד נקרא היתר אכילה אף שהברירה בידו שלא ליתנו לו וא"כ סברא זו הא שייכי ג"כ בנידן דידן דהא אם המבטל רוצה ליתנו לאחר רשאי הוא האחר לאוכלו ואמאי לא הוי זאת היתר אכילה מיהו זאת היה אפשר לתרץ משום דהא ע"כ הרשב"א פליג בזה על רש"י ותוס' והוא בוודאי מפרש הגמרא כפשוטא דהאי אתרוג של תרומה מיירי בישראל שהפריש מפירותיו דאלת"ה היאך הוכיח הרשב"א בתשובה דבשביל האי סברא דאי בעי מיתשיל עליה לא הוי בכלל לכם והוכיח זאת מהא דאין יוצאין בתרומה טמאה ולא אמרינן דיוצא משום דאי בעי הוי מיתשיל עליה והדרא לטיבלא ע"ש והשתא אי נאמר דהרשב"א מפרש דמיירי מתניתין בתרומה שלקחו או שירשו מכהן הא כל כה"ג אי אפשר למיתשיל עליה כדאמרינן בנדרים בפ' הנודר מן המבושל אלא ע"כ מוכח מהרשב"א גופא דהוא מפרש דהאי תרומה מיירי בישראל שהפריש מפירותיו לפי זה שפיר יש לומר דהרשב"א מודה לנידן דידן שהמבטל אינו יוצא באתרוג זה שביטלו במזיד

ואין להקשות באמת טעמא מאי יוצא ישראל בתרומה שלו הא לאו דידיה הוא אלא דכהן הוא כמו שכתבנו בשם התוס' וכי תימא משום דבעי מיתשיל עליה נחשב כדידיה הא הרשב"א אינו סובר סברא זו כמבואר בתשובה הנ"ל ואולי י"ל דהרשב"א סובר כיון דקיי"ל דמתנות כהונה נגזלת כדאיתא בחולין ד' קל"א ואם אכלו לתרומה או שהפסידו פטור מלשלם הלכך כיון דהאי תרומה מעיקרא היה שלו וגם עכשיו אי אכלו או הפסידו אין עליו שום תביעה וגם אפשר בשאלה הלכך חשוב הוא שיש בו דין ממון כן אפשר לתרץ בזה

אמנם לענין הלכה צ"ע בזה דהא המפרשים הקשו סתירת דברי הרשב"א אהדדי דבתשובה כתב דאם נודר הנאה מלולבו לא הוי שלכם ואילו בחידושיו בסוכה ד' ל"ה כתב על הא דאמרינן התם דבאתרוג של ערלה אין יוצאין בו משום דלא הוי לכם כתב ע"ז דלא משום דערלה אסור באכילה ובהנאה לא הוי שלכם דזה אינו דכל מידי דהוי דידיה וברשותו שלכם קרינן ביה רק כונת הגמרא הוא במה דקאמר דאין בו היתר אכילה היינו משום דערלה ותרומה טמאה לשריפא קיימא וכתותי מכתת שיעוריה וזה נקרא אין בו היתר אכילה ע"ש שהאריך בזה הלא להדיא מבואר היפוך דשארי איסורי הנאה דלאו לשריפה קיימי נחשב כשלו

אמנם יפה תירץ בזה בנה"מ בח"מ סי' רע"ג וכן הוא בהגהות של הגאון אברהם תאומים במס' סוכה שם והוא דצריכין אנו להבין סברת הרשב"א בזה במה שכתב שאיסור הנאה חשיב שלו דמה הוא שלו כיון שאסור לו בהנאה ומה זכות יש לו בדבר האסור לו באכילה ובהנאה וצ"ל שהסברא שלו הוא דמ"מ מאחר דהדבר מונח הוא ברשותו ויש לו כח לימחות באחרים הבאים ליטול זאת מביתו זאת גופא נחשב לו הנאה וחשוב מחמת כן שהוא שלו דהא לאחר אין רשות למחות ולו יש רשות

והנה כל זאת לא שייכי אלא דוקא באיסורי הנאה לכל העולם כגון בערלה וכה"ג משא"כ בנודר הנאה מדבר אחד הא בזה כתב הרשב"א בנדרים ד' פ"ה שהמודר הנאה מדבר אחד נעשה זאת הפקר לכל ומי שרוצה יכול ליטלו ואין בידו למחות דאם מוחה הא גם זה הנאה הוא לו ע"ש הלכך מה"ט שפיר לא חשיב זאת בכלל שלו ולא הוי בכלל לכם הנאמר באתרוג לכך פסק במודר הנאה מלולבו דלא נפיק ביה משום דאז אין לו בו שום זכות עיין שם בדבריהם וזה באמת תירוץ מספיק לסתירת דברי הרשב"א ומעתה גם מדברי הרשב"א גופא מבואר להיפוך דכיון שיש רשות בידו למחות באחרים שלא ליטלו וגם הוא אינו עומד לשריפה יוצאין ביה וגם בגוף הדין של מודר הנאה מלולבו אף שהרשב"א בתשובה סי' תשמ"ז כתב שאין יוצאין בו מ"מ בתשובה שלו ח"ד מסתפק בזה ע"ש הלכך כיון שמדברי רש"י ותוס' מבואר להדיא דכל שיש היתר אכילה אפילו לאחרים נקרא היתר אכילה וגם מדברי הרשב"א נמי אין ראי' שחולק על זה הלכך לולי דברי הפ"מ היה נראה לי שאם אין לו אתרוג מהודר כזה נוטל אותו ומברך עליו כנלע"ד

סימן כה

נשאלתי בהדס של מצוה שנקטם ראשו בעודו במחובר באמצע הקיץ ואח"כ נתגדל קצת לאחר הקטימה ועתה אי אפשר להכיר אם נתכסה מקום הקטימה אי לא

והשבתי דאף דלענין פסול של חסר שהוא משום לקיחה תמה אינו פוסל אלא דוקא אם נעשה חסר לאחר שתלשו מן המחובר אבל אם החסרון נעשה מתחלת ברייתו כשר כמו שהוכיח הת"ה בסי' צ"ט מן הש"ס דפ' לולב הגזול ע"כ מ"מ הא פסול של נקטם בהדס איתא בירושלמי שם שהוא פסול משום הדר שכיון שנקטם ראשו אין זה הדר והפסול שהוא מחמת הדר הא קי"ל דאף אינו מהודר מעיקרא נמי לאו הדר מיקרי כמו שמבואר שם בת"ה וכן מוכת מדברי רמ"א בסי' תרמ"ח וקצת יש להוכיח כן ג"כ מרש"י בסוכה ד' ל"ג על הא דבעי ר' ירמיה התם נקטם ראשו של הדס מעיו"ט ועלתה ביה תמרה ביו"ט מהו כתב רש"י ע"ז ועלתה בי' תמרה משנאגד משום דבתלוש נמי פעמים שעולה בו תמרה ע"ש והנה זה פשוט מה שהוצרך רש"י לבאר כל אלה וגם לא ניחא ליה לפרש דנקטם במחובר ועלתה בו תמרה ג"כ במחובר ואף דבלא"ה אסור לקצוץ ביו"ט ממחובר מ"מ הא נפקא מינא לענין שאר ימי החג או אם אח"כ נקצץ ממילא וכה"ג היינו משום דהא עיקר מלתא דר' ירמיה הוא במה שמסתפק אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות או לא וכ"ז לא שייכי אלא אם כבר התחיל במצוה ועשה בה איזהו תיקון ואח"כ נפסל ושוב חזר וניתקן בזה שייך להסתפק אם יש דיחוי אצל מצות או לא אבל במקום שלא עשה עדיין שום התחלה בהמצוה אז אף אם נפסל מ"מ כל שחזר והוכשר כשר ולא שייך זאת כלל להאיבעי של נראה ונדחה כמו שכתב רש"י להדיא לקמן ע"ב ד"ה הכי גרסינן ע"ש ומשום הכי הוכרח רש"י לפרש כאן דמיירי שנקטם לאחר שנתלש שאז עשו התחלה בהמצוה רק שלא יהי' קשה לן האיך עולה תמרה בתלוש משום הכי הגיד לנו רש"י שפעמים בתלוש נמי סלקא ופשוט הוא והשתא אי נימא דגם פסול של הדר אינו אלא אם נעשה אחר שנתלש מן המחובר אבל אם אינו הדר מעיקרא משעה שהיתה במחובר אינו פסול ממילא לפי זה נמי הא דאמר רב הונא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר ע"כ מיירי נמי שנקטם בעודו תלוש דהא במחובר אינו פוסל נקטם וא"כ למה המתין רש"י