אבן שתיה סו

כל זאת הוא רק אליבא דידן אבל באמת לר"א גופא לא צריכין אנו לכל זאת כי לשיטתו אזי אפילו בזוג של בהמה שחיברו לדלת נמי בטלה וטהורה דהא אית ליה בדף של נחתומין שחיברו לכותלי שטהור מיד והתם בדף של מתכת מיירי כדאיתא בפ' ט"ו דכלים משנה א' ע"ש א"כ ממילא לדידיה גם בזוג של בהמה שחיברו לדלת נמי טהור מיד. דהא גם דלת דינו כמחובר לקרקע כדאיתא במסכת כלים פ' י"א משנה ב' ע"ש ועיי' בב"ב ד' ס"ו מה דלת דקבוע וע"ש ברשב"ם במשנה ד"ה דלת וע"ש בתוי"ט שכתב שם שאין מקבלין טומאה הדלת ואפילו קודם שקבעו וכן הוא הדין כי בכל מקום שתחילת עשייתו נעשה בשביל מחובר לקרקע אז לכ"ע ואפילו לרבנן דפליגי על ר"א בדף של נחתומין מ"מ בזה מודים שאינו מקבל טומאה דעד כאן לא פליגי אלא דוקא היכא שעיקר תשמישי נעשה בשביל דבר תלוש רק שאח"כ חיברו למחובר לקרקע כגון בדף של נחתומין או בזוג שחיברו לדלת בזה דוקא פליגי דלרבנן מטמא ולר"א לא מטמא אבל לא כל היכא שנעשה מתחלה לשמש את הקרקע והסוגי' דשבת בזוג שחיברו בדלת שמקבל טומאה אזלי הכל אליבא דחכמים דר"א עיי' בפ' כ' דמסכת כלים משנה ד' בהרע"ב ותראה שכן הוא. ועיי' בזה בנב"י מהד"ק ח' יו"ד סי' ק"ד ובמה"ת סי' קל"ח. וכיון שכן הא אליבא דר"א אין לנו שום ראי' שאיסורי הנאה מחשבי לשינוי מעשה אפילו לענין טומאה דהא לדידיה אפילו בזוג של דלת דליכא איסור הנאה נמי בטל הוא לדלת אלמא דטעמא דידיה לאו משום דאיסור הנאה נחשב לשינוי מעשה דהא התם ליכא שינוי מעשה וגם בלאו הכי תירוצו אינו מספיק בסוגיא דסוכה שהבאתי משום דאי אמרת דהיינו טעמא דר"א בגזל עצים וסיכך בהם דיוצא משום דכיון דבישיבתו בה בחג נאסרה בהנאה דמי זאת לשינוי מעשה א"כ לפי סברא זו האיך אמר רב נחמן שם דהא דאמר ר"א אין אדם יוצא בסוכה גזולה מיירי בשתקף חבירו והוציאו מסוכתו ור"א לטעמיה דאין אדם יוצא בסוכתו של חבירו הלכך אי קרקע אינה נגזלת הוי סוכתו של חבירו דהא לא קנה אותה ואי קרקע נגזלת הא סוכה גזולה היא ע"כ בגמרא ולפי סברא זו מה בכך הא השתא אנן אליבא דר"א קיימינן ור"א באמת הא סובר דקרקע נגזלת כדאיתא בב"ק ד' קי"ז והובא כאן ברש"י וגם הא סובר בכורת דבורים דמחובר לקרקע כקרקע דמי וכיון דאנן אמרינן דאיסורא הנאה כשינוי מעשה הא קא קני הקרקע והסוכה בשינוי מעשה ואמאי אינו יוצא בסוכה זו אליבא דר"א אלא ע"כ דזאת לא נחשב כלל לשינוי מעשה ופשוט הוא כנלע"ד

סימן כד

הפ"מ בסי' תרכ"ו הביא שם בדין אתרוג האסור באכילה וביטלו במזיד ברוב אתרוגים כשרים אי כשר לצאת בו או לו ועיקר ספיקא נראה לי משום דהא קי"ל דבמצוה אין בו משום אין מבטלין איסור לכתחילה כמש"כ הט"ז כאן דהא עיקר הטעם שקנסו חכמים במבטל איסור במזיד שאף בדיעבד אסורה לו הוא משום דאם לא יאסרו עליו יבוא לבטל כל האיסורין כמו שכתבו הפוסקים וכ"ז לא שייך במצוה דכיון דרוצה לעשות מצוה בודאי לא יעשה ע"י עבירה הילכך במצוה מותר לבטל אפילו לכתחילה איסור בהיתר ומהאי טעמא מבטלין לכתחלה סכך פסול ברוב סכך כשר ולפ"ז באתרוג נמי הי' שרי לבטלו ברוב כשרים מ"מ מסיק לאיסור והיינו משום דאתרוג כיון שהוא עומד לאכילה ג"כ אית בי' נמי משום אין מבטלין וכו' וממילא אסור הוא באכילה וכיון שכן לא הוי בכלל לכם ואין יוצאין בו כן הוא ביאור דבריו אמנם בעיקר הדברים אינני מבין למה החמיר כ"כ בזה דהא בסוכה ד' ל"ה איתא דאתרוג של תרומה טהורה מותר ליטול ולברך עליו וכתב שם רש"י דאף ישראל נמי נפיק בי' הואיל וחזי לכהן לאכילה לכם קרינן בי' ע"ש הרי מבואר הוא דאף דהבעלים עצמן אינן רשאין לאכלו מ"מ כיון דחזי לאחריני לאכלו שפיר דמי הכא נמי הא קיי"ל דהמבטל איסור במזיד אינו אסור אלא להמבטל עצמו אבל לא לאחרינא ולפי"ז דמי ממש לתרומה ביד ישראל דנפיק ביה ולכאורה היה אפשר לומר דהאי דינא יהי' לו מקום עפ"י סברת שו"ת הרשב"א הובא בש"ע סי' תרמ"ט דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בי ביום ראשון דבעינן לכם והא לאו דידיה הוא דהא אינו רשאי לאכלו וגם אסור הוא בהנאתו ואף שמ"מ מותר הוא לאחרים מ"מ לא מהני זאת משום דבעינן שיהי' ראוי לאכילה ולהנאה להבעלים עצמן ע"ש ולפי דברי הרשב"א ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בסוכה שם דאתרוג של תרומה טהורה מותר ליטול יפרש הרשב"א דמיירי דווקא בתרומה שהיא ביד כהן משום דראוי לי' לאכילה ולהנאה אבל לא כשהוא ביד ישראל ופליג בזה על פירוש רש"י כן היה נראה לכאורה אבל לפי האמת א"א לפרש כן בדברי הרשב"א דהא הוא עצמו כתב שם בתשובה סי' תשמ"ז דהמודר הנאה מלולב לא נפיק בי' ולא אמרינן דנפיק ביה משום הואיל דאי בעי מתשיל על נדרו דלא אמרינן בזה הואיל ומביא ראי' מהא דאמרינן כאן דאתרוג של תרומה לא יטול וסתמא קתני וסתם תרומה הנאמר במשנה מיירי שהתרומה הוא עדיין ביד ישראל וכיון שכן אמאי לא אמרינן הואיל דאי בעי מיתשיל עליה והדרא לטיבלא אלא ע"כ דלא אמרינן הואיל כה"ג ע"ש הרי להדיא דהרשב"א יפרש המשנה דמיירי דהתרומה היא ביד ישראל ואפ"ה אמרינן התם דבתרומה טהורה נפיק ביה אלא ע"כ דדוקא באתרוג שאסור בהנאה שאין בי' דין ממון בזה דוקא מצריך הרשב"א שיהי' ראוי לו דוקא ולא מהני מה שהוא ראוי לאחרינא אבל היכא דהאתרוג מיתר בהנאה רק שהפסול שלו הוא במה שאסור באכילה בזה כל דאית ביה היתר אכילה אפילו לאחריני נמי מהני דומיא דתרומה טהורה שהיא ביד ישראל וכן מצאתי להבעל נה"מ בספרו נחלת יעקב מ' סוכה שחילק ג"כ בין דין איסור הנאה שהפסול הוא משום דבעינן באתרוג שיהי' לו דין ממון בזה לא מהני מה שיש לאחריני ביה דין ממון דבעינן שיהי' לו לעצמו זכות של ממון ובין הא דבעינן באתרוג היתר אכילה בזה מהני אפילו אם אינו מותר לבעלים עצמן אלא כל שמותר אפילו לאחריני די כך ע"ש וגם נראה שאף רש"י גופא מודה להרשב"א שבנודר מלולבו אינו יוצא בו כי כן היא בעירובין ד' ל' אמר רב הונא שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין ביה ככר זו הרי עלי אין מערבין ביה ומפרש רש"י דברישא מערבין ביה כיון שלא נדר אלא מאכילה אמרינן אף דלא חזי ליה מ"מ חזי הוא לאחרינא משא"כ ככר זו עלי הרי כל דבר הנאתו אסור עליו ע"כ ע"ש וקשה נמי הא גם בככר זו עלי שרי הוא לאחריני אלא ע"כ דבאיסור הנאה בעינן דוקא שיהי' ראוי לבעלים עצמן ולא מהני בזה מה שראוי לאחרים ואף דבעירובין מסקינן דאף בככר זו עלי נמי מערבין היינו משום דעירובין דרבנן הקילו כמו שחילקו בזה הראשונים לענין הואיל אבל עכ"פ חזינן אליבא דרב הונא שיש חילוק בזה בין איסור אכילה לאיסור הנאה ה"ה לדידן בדאורייתא כולי עלמא מודו שיש חילוק בזה

ואין להקשות דבאמת טעמא מאי הא מבואר בגמרא דבין הא דבעינן היתר אכילה באתרוג ובין הא דבעינן היתר הנאה תרוייהו ילפינן זאת מלכם דכתיב התם ולמה זה נשתנה דין היתר אכילה מדין היתר הנאה והא חד לכם קאי אכולהו ואמרתי ליישב זאת עפ"י מה שתרצתי קושיית הכפות תמרים במס' סוכה הובא בח"ס ח' או"ח שהקשה למה לן כלל הקרא דולקחתם דילפינן מזה דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד ואין אחד יוצא בלקיחת חבירו תיפוק ליה שהיא מצוה שבגופו דומיא דהנחת תפילין או ישיבת סוכה ובזה הא קיי"ל דלא מהני ע"י שליח כמו שמחלק התוס' רי"ד במס' קידושין דדוקא במצות שעל גופו כמו עשית התפילין או עשיית מעקה וכה"ג ובזה דוקא מהני ע"י שליח אבל לא במצות שבגופו