אבן שתיה סד

דהרא"ש וש"פ שפסקו כרשב"ג הם בעצמם חולקים על סברא זו של הריטב"א והש"א שהבאתי אלא שעדיין יש להתעורר על הרא"ש גופא למה בטלית שאולה שהוא נמי פטור מציצית ואין בו שום חיוב אפילו הכי פסק הרא"ש דהמברך לא הפסיד. ואמאי במי שמת לו מת שפטור מכל המצות פסק שהרוצה להחמיר על עצמו ולהתחייב במצות נקרא הדיוט וכל שנקרא הדיוט הא קי"ל דהמברך ג"כ הוי ברכה לבטלה: מיהו לפי מה שחלקתי לעיל ניחא. דהתם בטלית שאולה כיון שבעל הטלית גופא חייב בציצית הילכך יכולין כולי עלמא לברך מחמת ערבות. משא"כ בדבר דכולי עלמא פטורין אז באמת אין רשאין לברך אמנם גם לדידן לענין הילכתא נמי עדיין יש להבין בזה אם נסמוך על גררא וחילוק של הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי והוא מדברי הלח"ח בפ"ש דמס' ברכות והובא ג"כ במ"א סי' ע' ס"ק ה' להלכה במי שעוסק בצרכי ציבור שהוא פטור מק"ש אזי אף אם רוצה להחמיר ולקרות נקרא הדיוט ע"ש הרי לכאורה היפוך סברת של הגדולים הללו אלא אף אם מקיים דבר שהוא מצוה בעצם מ"מ כיון שהוא פטור מזה נקרא הדיוט ונראה דהתם שאני והוא עפ"י סברת הריטב"א שהבאתי שכתב דמשום הכי רשאי להחמיר ולהתחייב נפשו במצות אף שהוא פטור מהם משום דכיון שמטוב לבב רוצה להכניס נפשו במצות השם יתברך מקבל שכר ע"ז ע"ש וא"כ ממילא סברא זו לא שייכי אלא אם עוסק בדבר הרשות ומניח עסקו ועוסק במצוה משא"כ היכא שעוסק במצוה אחת ומחמת שהיא מצוה רבה פטרו אותו מק"ש ומתפילה או מסוכה אז אם מחמיר על עצמו ומתפלל או יושב בסוכה נקרא הדיוט דהא כאן לא שייך לומר שהוא רוצה לקיים מצות הבורא דהא שפיר יכול לקיים מצוה זו שהוא עוסק בה וע"ז אמרינן כל הפטור מן הדבר וכו' נקרא הדיוט והשתא שפיר פסק המ"א בסי' ע' שנקרא הדיוט דהא התם מיירי בעוסק בצרכי ציבור ומבואר בירושלמי שדינו כת"ת הילכך כיון שפטרו אותו מק"ש והוא רוצה להחמיר על עצמו יותר מדברי חכמים במקום שאינו מרויח כלום דהא בלאו הכי מקיים הוא מצוה משום הכי דיני כהדיוט. ועפ"י סברא וחילוק זה אפשר נמי לתרץ דברי הרא"ש שלא יסתרו דבריו מפ' מי שמת להדין של טלית שאולה שהבאתי לעיל משום דהתם בפרק מי שמתו מיירי בעוסק במצוה אחרת לשמור מתו משא"כ בטלית שאולה שאינו עוסק במצוה אחרת הילכך שפיר פסק הרא"ש שאם רוצה להחמיר על נפשו ולברך רשאי נמצא לפי זה אפשר לומר דגם הרא"ש מודה בזה לסברת הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי הילכך לענין נידן דידן נמי נראה שאם מה שפטור מסוכה הוא משום שהוא מהולכי דרכים או שומרי גנות וכיוצא בו מדבר הרשות אז אף שמצד הדין הוא פטור ממצות סוכה משום דבעינן תשבו כעין תדורו כדאיתא בגמרא מ"מ בזה אם רוצה להחמיר ולהכניס נפשו במצוה רשאי לברך ג"כ ומקבל עליה שכר משא"כ אם הפטור הוא משום שעוסק במצוה אחרת אז הוי ספיקא דדינא: דלשיטת הרי"ף והרמב"ם רשאי לברך ולשיטת הרא"ש ושאר פוסקים אינו מברך. כנלע"ד בדינין הללו ועיי' בשו"מ ח"ד סי' י"א שכתב שדוקא לענין מצות סוכה כתב רמ"א: שנקרא הדיוט משום שאם רוצה אינו אוכל ואינו חייב בסוכה הילכך הוי כמו דבר הרשות ומשום הכי המחמיר בזה הוי הדיוט אבל לא בשאר דוכתי היכא דהוי מצוה אז לא נקרא הדיוט ע"ש ולא נראה חילוק זה דודאי ישיבת סוכה נחשב למצוה דהא מברכינן לישב בסוכה וכמו שחילקו הפוסקים בין סוכה שמברכין עליה כל שבעה ובין אכילת מצה בפסח שאין מברכין והיינו משום דילפינן מבסוכות תשבו כעין תדורו: שכל שבעת הימים מחויב הוא לעשות ביתו עראי וסוכתו קבע כדאיתא בסוכה כ"ח הילכך כל שהגיע זמנו של אכילה ואינו אוכל בביתו רק בסוכה ועושה דירה של הסוכה לקבע הרי מקיים בזה המצוה של בסוכות חשבו ומקיים ע"י זה המצוה דאורייתא והילכך שפיר מברך משא"כ מצה הא ילפינן בפסחים ד' ק"כ מביום השביעי עצרת דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על כל ששת ימים שאין בו חיוב לאכול מצה הרי התורה הפקיעו מהמצוה וכמו שביאר זאת רש"י שם ד' כ"ח ע"ב ובפרט לתירץ בעה"מ דלכך מברכין על הסוכה ולא על מצה משום דאי אפשר לו להיות שלשה ימים בלא שינה וביארו המפרשים כוונתו דכיון דציוה התורה לישב ולאכול: ולישן בסוכה ועל שינה ע"כ אי אפשר לומר דהכוונה שאם ירצה לא ישן כלל דהא אי אפשר לו בלא שינה ובבית אסור לו לישן א"כ ע"כ הציוי ורצון הבורא הוא שיהי' דוקא בסוכה עיי' בשו"ת ב"צ סי' מ"ו. וכיון שכן אם אוכל בבית ועושה ביתו קבע וסוכתו עראי הרי מבטל בידים מצות סוכה וממילא שוב אין נפק"מ בין מצוה זו למצוה אחרת ובפרט כי המעיין בירושלמי שבת שם ובראשונים מבואר דליתא לחילוק זה גם מה שהשיג שם על הגר"א במה שרוצה לומר דגם באכילת מצה כל שבעה יש בו נמי קצת מצוה נעלם ממנו דברי החזקוני שם שכתב ג"כ כהגר"א הובא בח"ס יו"ד י' קצ"א ומה דאמר הגמרא אי בעי לא אכל היינו שהוא מהמצות שאינן חיוביות אבל מ"מ מצוה יש בעשייתה. ויש הרבה כיוצא בו עיי' רמב"ם פ"ה מהלכות שבת הלכה א' ואין להאריך כעת ואולי גשמים שאני דכיון שהוא פטור אין לו לבטל עונג יו"ט לאכול במקום גשמים עיי' במ"א סי' תרל"ט ס"ק י"ז

סימן כג

נשאלתי מרב גדול בסוכה ד' ל"א בפלוגתא דחכמים ור' אליעזר בסוכה גזולה דר' אליעזר סובר דאין אדם יוצא בסוכה גזולה וחכמים סברי שיוצא. וקאמר התם הגמרא דזה דוקא מיירי בגזל קרקע של חבירו ועשה סוכה. אבל אם גזל עצים וסיכך בהם גם ר' אליעזר מודה שיוצא בה רק שמשלם לו דמי עצים בלבד. ומפרש שם רש"י: שהוא מתקנת השבים ע"ש. בכל הסוגי' וע"ז הקשה הרב נ"י: והא ר' אליעזר הוא מתלמידי ב"ש. וב"ש הא לית להו האי תקנה כלל כדאיתא בגיטין ד' נ"ה דב"ש לית להו תקנות מריש כלל. וכה"ג מקשה הירושלמי בכמה דוכתא היכא דנוטה דר' אליעזר פליג על ב"ש פריך בירושלמי: ור' אליעזר לאו מתלמידי ב"ש הוא עיי' בירושלמי פ"ה ממסכת תרומות הלכה ד'. ע"כ

והשבתי לו דלדעתי אין כאן קושיא דהא איתא בירושלמי בגיטין שם על האי פלוגתא דב"ש וב"ה בתקנות מריש אמר ר' אליעזר לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בשגזל לקורה ובנאו בבנין ולא התקינו אבל אם גזלו ושיפהו קנאו בשינוי ורק דמים הוא חייב ע"כ בירושלמי והנה בב"ק ד' צ"ד פליגי התם אביי ורבא אליבא דב"ש דאביי סובר דשינוי מעשה אינו קונה אליבא דב"ש ורבא פליג וסובר שאפשר דגם ב"ש סברי דשינוי מעשה קונה והנה יש להבין ר"א דירושלמי כאן שאמר במריש הגזול שבנאו בבנין שאם שיפהו ועשו בו שינוי מעשה קנה האיך הוא סובר אליבא דב"ש דאם נאמר שהוא סובר בזה כרבא דשינוי מעשה קונה אליבא דב"ש א"כ מאי קמ"ל כאן דוקא במריש הגזול שינוי קונה הא במריש דעת ב"ה וכמה תנאי דאפילו בלא שינוי מעשה נמי קני וא"כ אין רבותא כ"כ אי ב"ש סובר דע"י שינוי מהני ויותר היה לו לר"א לאשמעינן דין זה בעלמא אליבא דב"ש דסובר ששנוי קונה דהא שיפוי הוי שינוי גמור שאינו חוזר לבריאתו כדאיתא בב"ק התם הילכך ע"כ צ"ל דהאי ר"א דירושלמי באמת סובר בזה כאביי אליבא דב"ש דשינוי אינו קונה רק דקמ"ל דאף דבעלמא סברי ב"ש דשינוי איני קונה וגם סברי דלא