אבן שתיה סג

מדרבנן והאיך עברו על מצוה דרבנן. ותירץ כיון שעיקר הטעם מה דלאחר שלשים יום חייב הוא מדרבנן הוא משום שנראת כשלו והכא לענין מעיל לא שייך זאת דניכר הוא לכל דשל הקדש הוא ע"ש אמנם לשיטת ר"ת שסובר שיכול אדם לחייב נפשו במצוה אף שהוא פטור ויכול ג"כ לברך עליה וכתבו הפוסקים דלשיטתו מקיים ג"כ מצוה דרבנן בזה דהא לא אמרינן אלא גדול המצווה ועושה וכו' אבל מ"מ אף מי שאינו מצווה ועושה נמי מצוה עושה בעשיתו ועיי' בחידושי הריטב"א בקידושין ד' ל"א וא"כ לסברת ר"ת מי שיש לו טלית שאולה בת ד' כנפות מצווה לחייב נפשו בציצית ולברך עליו וא"כ אמאי לא עשו ציצית בהמעיל. אבל לפי דברינו ניחא כי אף לשיטת ר"ת מ"מ לא שייך וציונו אלא דוקא היכא שיש אחד שחייב במצוה זו אז שייך וציונו מחמת ערבות ובטלית שאולה הא חייב בו בעל הטלית משא"כ במעיל שאין שום אדם חייב בו לא שייך בו כלל וציונו הילכך אין רשאין כאן לברך

עוד אפשר לחלק נידן דידן מטלית שאולה עפ"י דברי האשל אברהם בהלכות מזוזה שחקר שם ג"כ לענין מזוזה בשוכר בית שקודם שלשים פטור הוא מן המזוזה אי רשאי להחמיר על נפשו ולברך על קביעות המזוזה בתוך שלשים יום או לא וכתב שם הסברא: כיון דלאחר שלשים יום יהי' חייב אפשר לומר דדמי לקטן שאף שפטור ממצות מ"מ יכול לברך הואיל ואתי לכלל חיוב והכא נמי דכוותא ע"ש נמצא דחילוק זה שייך נמי בטלית שאולה דהתם נמי לאחר שלשים יום יהי' חייב לכל הפחות מדרבנן משא"כ בנידן דידן דלעולם אי אפשר דאתי לכלל חיוב יכול להיות דלכולי עלמא אין רשאי לברך הילכך אין להביא ראיה מטלית לנידן דידן

ובירושלמי פ"ק דשבת איתא: דר' מיישא ור' שמואל הוי יתבי בסעודה קם ר' שמואל להתפלל באמצע הסעודה אמר לו ר' מיישא והא פטור אתה מלהפסיק דהא תנן אם התחילו אין מפסיקין וכל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט. אמר לו: דהוא סובר כרבן גמליאל דאמר לענין חתן שפטור מק"ש לילה הראשונה שהוא אינו שומע לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת וירושלמי זו הובא ג"כ בסוף פ"ש דברכות רק שם איתא קצת בנוסח אחר וביאר שם בעל ספר חרדים והוא בדפוס זיטאמיר דרבן גמליאל שאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת ורבנן דאמרי שחתן אם רצה לקרות ק"ש קורא הם פליגי לגמרי על הא דתני חזקיה התם שהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט אלא שהרשות ביד אדם להחמיר על עצמו אף בדבר שהוא פטור בו מצד הדין ע"ש היטב נמצא להרי"ף והרמב"ם בפ"ד מהלכות ק"ש שפסקו דהלכה היא כחכמים שחתן אם ירצה קורא ק"ש אזי ממילא אין הלכה כחזקיה שנקרא הדיוט ולפי זה מוכת ג"כ מזה שרשאי לברך ג"כ דהא פלוגתא זו של החכמים ורב"ג הובא שם על העובדא דר' שמואל בר' יצחק שהתפלל תפלת י"ח ברכות בשעה שהיה פטור מלהתפלל וע"ז מסקינן בירושלמי דעביד כר"ג שסובר דאף שפטור מן הדבר מ"מ יכול להחמיר על עצמו אלמא דכיון שיכול להחמיר על נפשו יכול לברך ג"כ דאל"כ האיך בירך ר' שמואל י"ח ברכות בשעה שהיה פטור אלא ע"כ מוכח דלרבן גמליאל והחכמים דאמרי חתן אם ירצה לקרות קורא הוא לאו דוקא חתן אלא ה"ה בכל דוכתא שהוא פטור מ"מ אם רוצה להחמיר על נפשו לעשות המצוה יכול להחמיר ולברך ג"כ ולא הוי ברכה לבטלה כמו ר' שמואל שבירך בשעה שהיה פטור נמצא לשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כחכמים. ולפי ביאור הספר חרדים אז בנידן דידן נמי אף שהוא פטור ממצות סוכה מ"מ אם רוצה להחמיר ולברך הרשות בידו [ובזה נדחה נמי מה שמחלק הנ"א הלכות סוכה סי' ג' דדוקא נשים או סומא דאינם מצווים כלל ורוצים לחייב נפשם. בזה יש סברא שיכולים לברך משא"כ היכא שהוא מצווה רק משמים נדחה כגון כל הפטורים מסוכה בזה אסור לו לברך לכולי עלמא והא לפירוש זה מוכח דכל הפוסקים דסברי שחתן אם רוצה לקרות קורא לית להו סברא זו]

מיהו כל זאת הוא לשיטת הרי"ף והרמב"ם. אמנה דעת הרא"ש שם ושאר פוסקים הוא דהלכה כרשב"ג שחתן אף אם רוצה לקרות נמי אינו קורא ע"ש ממילא לשיטת בעל החרדים בביאור הירושלמי שם שסובר שחתן אם רוצה לקרות אינו קורא הוא סובר כחזקיה בירושלמי שם שהפטור הדבר ועושה נקרא הדיוט וא"כ הרא"ש שפוסק כרשב"ג ע"כ סובר שנקרא הדיוט וכיון שכן הרי ממילא לפי מה שמוכח מדברי הט"ז בסי' תרל"ט ושאר פוסקים שכל היכא שאם מחמיר על נפשו ועושה נקרא הדיוט אז אם מברך ג"כ הוי ברכה לבטלה הכי נמי בנידן דידן אסור לו לברך ואם יברך הוי ברכה לבטלה

היוצא לנו מזה שנידן דידן לבעל ספר החרדים תלי זאת בפלוגתא של הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והנה לענין גוף הלכה בהך מילתא דאמרי שכל הפטור מן הדבר ועושה שנקרא הדיוט לא מצינו הכרעה מבוררת בזה בפוסקים. כי כמה פעמים מצינו שהמחמיר בזה תבוא עליו ברכה ובכמה מקומות אמרינן שהוא נקרא הדיוט כמו שכתב המ"א בסי' ל"ב ס"ק ח' בשם הב"ש ע"ש ומצאתי להגאון בספרו שנות אלי' בפ"ק דברכות שהתעורר ג"כ בזה וכתב שהחילוק הוא בין אם הדבר שהוא רוצה להחמיר הוא מצוה בעצם רק שכעת לא הצריכוהו החכמים לעשות מצוה זו מחמת טעמים שיש להם אז אם עושה מצוה זו אף שהוא פטור מ"מ מקבל עליה שכר משא"כ דבר שאין בעצם מצוה כגון הסיבה בליל פסח או שרטוט ספרים וכה"ג שזאת בעצם אינה שום מצוה מחמת עצמו רק שהצריכוהו חכמים בשביל ליפות הכתיבה או כדי לישב דרך חירות אזי בכל כה"ג כל שפטרו אותו מלעשות אם הוא עושה נקרא הדיוט כיון שאינו מקיים שים מצוה בעשיה זו ע"ש באריכות וסברא זו נמצא ג"כ בחידושי הריטב"א קידושין ד' ל"א וז"ל: על הא דאמרינן התם גדול המצווה ועושה ורבינו הגדול ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת השם יתברך המצוה אלא לזכותינו ומי שהוא מצווה מקיים בגזירות המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מ"מ אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וכו' הכניס עצמו לעשות מצות השם יתברך ודוקא במצות שצוה הש"י לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מעצמו מצות שלא צותה בהם התורה כלל זו היא שאמרו וכו' שנקרא הדיוט ע"כ הובאו דבריו בשו"ת שו"מ ח"ד ומה מאד מכוונים דברים הללו לדברי הגאון בשנות אליהו שהבאתי

מיהו כל זאת הוא הכל לדידן שאין לנו הכרע ברורה האיך לפסוק אם כהרי"ף והרמב"ם שפסקו כחכמים דרשב"ג שחתן אם רצה לקרות קורא או שהלכה הוא כהרא"ש שפסק כרשב"ג שם כדאיתא פלוגתא זו בטור ובב"י באו"ח סי' ע' וביו"ד סי' שמ"א. אבל שיטת הרא"ש גופא אינה כן דהוא פוסק כרשב"ג כמבואר בהרא"ש סוף פ"ש דמס' ברכות ואז הדין הוא שאף בדבר שהוא מצוה בעצם מ"מ כיון שעכשיו פטרו אותו חכמים אזי אם עושה זאת נקרא הדיוט כמו שכתב הרא"ש להדיא בריש פ' מי שמת לענין הא דאמרינן התם דמי שמתו מוטל לפניו שפטור מכל המצות האמורות בתורה וכתב לענין אם מת לו מת בשבת שאוכל במוצאי שבת בלא הבדלה: שאף אם רוצה להחמיר על נפשו אינו רשאי והביא ע"ז הירושלמי שהפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ע"ש הרי להדא היפוך דברי הריטב"א והשנות אליהו שהבאתי. אלא אף אם מקיים עכשיו דבר שהוא בעצם מצוה ע"מ כיון שהוא פטור ממנה נקרא הדיוט אלא ע"כ