אבן שתיה סב

שהוא פטור מן הציצית אפילו מדרבנן כל שהוא קודם לשלשים יום האיך הוא הדין אם רוצה להחמיר על עצמו ולברך אי רשאי לעשות כן עפ"י שיטת ר"ת שסובר שנשים אף שפטורות הן ממצות עשה שהזמן גרמא מ"מ אם רצונם לברך רשאות לעשות כן ולא הוה ברכה לבטלה הכי נמי דכוותא. ואח"כ דחו זאת משום דלא דמי לזה דהתם במצות עשה שהזמן גרמא אף שנשים פטורות מזה מ"מ אנשים חייבים ויכולות לומר וציונו דהא הצוי הזה היה על אנשים משא"כ בטלית שאולה דלא מצינו ע"ז חיוב לשום אדם לא שייך בזה ברכה כלל: ואח"כ מסקי דמ"מ לשיטת ר"ת המברך על טלית שאולה לא הפסיד אמנם הנמו"י בהלכות ציצית כתב בשם חכמי הצרפתים דהמברך על טלית שאולה הוי ברכה לבטלה ע"ש. נמצא דנידן דידן נמי לכאורה בהא תלי דלשיטת התוס' והרא"ש אמרינן דאף דכה"ג כולי עלמא פטורין ממצות סוכה מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך ולשיטת הנמו"י ושאר פוסקים יש בזה משים ברכה לבטלה

והנה להלכה אי קי"ל בזה כהתוס' והרא"ש אי כשיטת הנמו"י לא מצינו בזה הכרעה בפוסקים כי פלוגתא זו לא הובא כלל בש"ע ואף שהמ"א בסי' י"ד ס"ק ה' הביא דברי התוס' והרא"ש הללו. שהמברך על טלית שאולה לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ע"כ מ"מ נראה לי ברור דלא להלכתא כתב כן לסמוך על סברא זו לחוד חדא דמנ"ל לו להכריע שלא כדעת הנמו"י ושאר הפוסקים ולכל הפחות היה לו להביאם ולהשיג עליהם ועוד דלקמן סעי' ד' כתב שם המחבר שמותר ליטול טלית של מצוה של חבירו ולברך עליו והוא מדברי הרא"ש שמחלק דהא דאמרינן שטלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום זה מיירי ששאל טלית בלא ציצית משום דהתם ליכא ניחותא דמצוה כיון שאין בו ציצית והיינו הדין שהביא המחבר בסי' ג' משא"כ היכא שנוטל טלית עם ציצית של חבירו אז אמרינן דמשום דניחא ליה לאינש למיעביד מצוה בממוני דגמיר ומקנה ליה במתנה וזהו הדין המבואר בסעי' ד' והקשה המ"א ע"ז בס"ק ח' שם דמ"ש זה מלולב דקי"ל לקמן בסי' תרמ"ט שאסור ליטל לולב של חבירו ביום ראשין ולברך עליו ותירץ דהכא שאני דאף דפטור מציצית מ"מ רשאי לברך כמש"כ לעיל דדמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ע"כ ודבר זה לכאורה אין לו ביאור דהא לשיטה זו דסברי דאף היכא דפטור הוא מציצית מ"מ אם רוצה רשאי הוא לברך הא לפי שיטה זו גם בלולב כן וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא מ"ש זאת מלולב אמנם המ"א קיצר כאן במובן כדרכו הטוב. וכוונתו מבואר דבאמת אפשר לומר דאינו יוצא בזה לא מצות ציצית ולא מצות אתרוג כיון שלא נתן לו בפירוש במתנה רק שלענין ציצית לא איכפת לן ואמרינן כיון שהוא חובת מנא וכל זמן שאין לו טלית של בת חיובא פטור הוא מן הציצית משום הכי רשאין ליטול טלית של חבירו ולברך עליו דהא במה שאינו מקיים מצות ציצת כתיקונו לא איכפת לן כיון דהוא חובת מנא ומשום ברכה לבטלה אמרינן ג"כ דאין כאן משום דגברא יכול לחייב נפשיה בזה ולברך אף שהוא פטור מצד הדין משום דדמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא הילכך אין זה ברכה לבטלה משא"כ ליטול אתרוג של חבירו שלא מדעתו אסור משום דאף אם נימא דבזה שוה אתרוג לציצית שיכול לחייב נפשו לברך אף שאינו חייב בברכה מ"מ מה בכך הא מצות אתרוג אקרקפתא דגברא מינח לקיים המצוה. ובזה שנוטל האתרוג בלתי רשות חבירו. אולי אינו מקיים המצוה כתיקונו ומבטל מצות אתרוג זה הוא כוונת המ"א ופשוט הוא והשתא אם נימא שכוונת המ"א בס"ק ה' לפסוק ממש כדעת התוס' והרא"ש שיכול לחייב נפשו ולברך על טלית שאולה אפילו היכא דליכא הסברא דניחא לאינש למיעביד מצוה בממונו כגון היכא דשאל טלית בלא ציצית דאז לא שייך הסברא דניחא ליה לאינש וכו' מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך א"כ הא לא הועיל המ"א כלום בתירוצו בס"ק ח'. משום דהא עדיין דברי המחבר אינם מתורצים דאמאי בסי' ג' בשאל טלית שאינה מצויצת פסק שם המחבר שאינו מברך כדאיתא בב"י גופא ואמאי בסי' ד' בלקח טלית מצויצת בלא ידיעת חבירו מברך דהשתא אין לומר דהתם שאני כיון דאיכא ניחותא דמצוה אמרינן דגמיר ונתן לו לשם מתנה הא זה אינו דהא דעת המ"א דבשביל סברא זו אינו יכול לברך כמבואר מדבריו בס"ק ח' ואי משום דסובר המחבר דאפילו היכא דפטור הוא עפ"י הדין לברך מ"מ יכול לחייב נפשו ולברך א"כ אמאי בשאל טלית שאינו מצויצת אין מברך עליו והמעיין במ"א יראה שהוא בא לתרץ אליבא דהמחבר ג"כ אלא ע"כ דכוונת המ"א הוא דהכא בסי' ד' היכא שלקח טלית של חבירו שלא מדעתיה כיון דאיכא הכא תרתי מדא דהא כמה פוסקים סוברים דאמרינן דמשום דניחא לאינש למעבד מצוה גמר ומקנה לו במתנה גמורה ויכול ג"כ לברך ואף להפוסקים החולקים ע"ז דסברי דלא אמרינן דגמיר ונתן לו לשם מתנה מ"מ הא איכא נמי דעת כמה פוסקים דסברי דאף במקום דפטור לגמרי מ"מ יכול להכניס נפשו לחיוב ולברך והוי כמו ס"ס שחייב לברך משא"כ לענין אתרוג אנו חיישינן שמא קי"ל דכל כה"ג לא אמרינן דניחא לאינש וכו' וא"כ מבטל הוא מצית אתרוג ונראה ברור דגם מה שהביא דברי התוס' והרא"ש בס"ק ה' כוונתו נמי בזה לעשות הקדמה כדי שלא יסתרו פסקי השו"ע מכאן לסי' תרמ"ט וכן דרכי בכמה מקומות למי שבקי קצת דבריו נמצא לפי זה גם מדברי המ"א נמי אין הכרע אם יכול לחייב נפשו לברך במקום שהוא פטור מברכה

ולפי מה שבארתי דברי המ"א מתורץ ג"כ קושיית רע"א בהגהות שלו שהקשה על המ"א האיך כתב שמשום הכי פסק המחבר שרשאין ליקח טלית חבירו שלא ברשות: ולברך עליו משום דדמי בזה לנשים שיכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא הא דעת המחבר לקמן סי' י"ז דלא כהתוס' בזה ונשים אין יכולות לברך על ציצית ע"ש אמנם לפי מה שבארתי דברי המ"א ניחא כי כוונתו שדווקא כאן שיש כמה ראשונים שסוברים דאמרינן ג"כ ניחא לאינש למעבד מצוה בממונו בזה דווקא סמכינן על התוס' והרא"ש שרשאין לברך ומה שכתב המ"א כמו נשים ר"ל דהא שיטת כמה ראשונים דנשים יכולין לברך על ציצית ג"כ הילכך הכא כיון דאיכא נמי הסברא דניחותא דמצוה יכולין לברך: נמצא נידן דידן לכאורה תלי נמי בפלוגתא זו של התוס' והרא"ש והנמו"י שהבאתי

מיהו עדיין יש לחלק מהתם דטלית שאולה אף שהוא פטור מציצית מ"מ הא בעל הטלית גופא וכן כל מי שהטלית שלו הוא חייב להטיל בו ציצית הילכך אפשר שייך לברך על טלית כזו וציונו דהא יש מי שמצוה עליו ודמי לנשים שמברכות על מצות עשה שהזמן גרמא הואיל ואנשים כה"ג חייבים וקאי האי וציונו על כלל ישראל כמש"כ התוס' והרא"ש שם משא"כ בהולכי דרכים בסוכות או כל כה"ג דכולי עלמא פטורי ואין מי שחייב כה"ג אז אפשר לומר דכל כה"ג לכולי עלמא אין רשאין לברך ולפי זה נמי אם היה שואל טלית מאשה או מנכרי דלאו בר חיובא בציצית הם אפשר לומר דאף לשיטת ר"ת נמי אין רשאי לברך כיון דליכא מי שחייב לברך על טלית זו לא שייך לומר עליו וציונו ובזה תרצתי מה שהקשה המנחת חינוך פ' תצוה להרמב"ם בפ' ט"ו משלכות כלי המקדש שכתב שהמעיל של כה"ג היה נחלק שתי כנפות מסוף הגרון עד למטה ע"ש לפי זה היה המעיל חייב בציצית ואמאי לא עשו בו ציצית ותירץ דכמו דדרשינן כסותך ולא כסות של אחרים הכי נמי דרשינן כסותך ולא כסות של הקדש הילכך פטור המעיל מציצית ועיי' בספר ב"י סי' ה' שהקשה הא לאחר שלשים יום חייב הוא לכל הפחות