אבן שתיה סא

הנר והרא"ש כתב שחייב משום גרם כיבוי והאריך כת"ר בזה שהרא"ש חולק על סברת התוס' והנה מתחלה עלה על דעתי ג"כ שדברי התוס' במחלוקת שנויה כי התוס' שם בד"ה אין מכבין את הבקעת כתבו שאסור לכסות אח האור ביו"ט ע"ש ואנן קי"ל שמותר לכסות את האש בכלי או בעפר אם אינו מכבה ורציתי לומר שהתוס' אזלי לשיטתם כי ידוע הוא כשמכסים אח הגחלים בעפר או בכלי אז אפילו אם אינו מכבה הגחלים מ"מ מכחיש בזה אח האור שאינו מבהיק כ"כ הילכך התוס' לשיטתו אזל שקורין זאת מכבה ואסור משא"כ המהרי"ל ובעלי הש"ע חולקין על התוס' בזו וסברי דלא נקרא מכבה אלא מכבה ממש שמכבה גוף האש משא"כ בזה שהאש נשאר בהגחלים שלאחר שמסלקין את האפר חוזר ובוער כבתחילה רק שהאפר מחזיק את האש שלא יתפרד בהאויר ומכלה הגחלים מהר וזה יחזיק החום כידוע ולפיכך לדידן דלא סברי לן כהתוס' לכן פסק הרמ"א בסי' תק"ב שמותר לכסות האש אם אינו מכבהו אמנם הדרנא בי כי לדעתי נהפוך הוא שגם הרמ"א סובר כסברת התוס' שגם זאת נקרא מכבה בהקדם דברי הגמרא דאמרינן התם שמעיה דעולא זקף לה לשרגא ביו"ט ופריך לו רב יהודה מהא דהנותן שמן בנר כו' חייב משום מכבה וכתבו התוס' בהא דהמסתפק חייב היינו משום שמכחיש קצת מהנר והרא"ש כתב שהוא משום גרם כיבוי והתוס' כתבו דגרם כיבוי שרי ומפלוגתא זו יוצא עוד פלוגתא בין התוס' והרא"ש בנר של שעוה, הנקרא קנדיל"א כי התוס' לשיטתם כתבו שם שמהאי טעמא מותר לחתוך הנר של שעוה אף לאחר הדלקה ואף שגורם שיכבה הנר מהר מ"מ גרם כיבוי שרי אמנם הרא"ש לשיטתו שסובר שגרם כיבוי בגוף הנר אסור לפיכך כתב שבנר של שעוה אסור לחתוך אחר שדולק ע"ש בדבריהם והנה הרמ"א בסי' תקי"ד פסק כדעת התוס' שמותר לחתוך נר קנדיל"א לאחר שהודלק כדעת התוס' ביצה הנ"ל וכמו שכתב שם המ"א ס"ק ח' וכן הוא בביאור הגר"א א"כ ע"כ הרמ"א מפרש בהא דאמרינן המסתפק משמן שבנר חייב הוא לא משום גרם כיבוי כדעת הרא"ש דהא הוא סובר דגרם כיבוי מותר בכל ענין וא"כ הא דאמרינן דהמסתפק ממנו חייב הוא כסברת התוס' שמכחיש האורה של הנר ואינו מאיר כ"כ הרי להדיא שהרמ"א אוסר ג"כ מה שמכהה הנר ואינו מבהיק כ"כ וכן פסק ג"כ הגהות מימוני פ"ד מהלכות יו"ט וכן הוא היש"ש בפ"ש דביצה סי' כ"ח וכן פסק הב"ח בסי' רס"ה והפ"י בביצה ד' כ"ב כתב שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם וכתב שסובר שחייב חטאת בשביל מה שמכחיש את האור ע"ש נמצא שכל דעת הגדולים הללו כדעת התוס' ובאמת לא מצאתי מי שחולק על סברת התוס' ובגוף הדין גם הרא"ש מודה להתוס' ואינו חולק עליהם אלא בפירושא דטעמא בחיוב של המסתפק מהשמן ואין להקשות היאך התיר הרמ"א לכסות הגחלים באפר אף שכתב אם אינו מכבהו מ"מ הוא מכחיש אח הבהקת האור יש לומר שהתוס' לא כתבו כן אלא בנר הדולק כדי להאיר ויש בו שלהבת משא"כ הגחלים הנעשים לבשל בהם ואין בהם שלהבת האור להאיר אין בזה איסור משום מכהה האור וגם הוא בשביל אוכל נפש שקיל יותר נמצא לפי זה בממשיך הפתילה לתוך הלאמפע יש בזה חרי איסורי חדא שמכהה האור וגם במה שמכבה את הפתילה וזאת תורת העולה בדין הלאמפען בשעה שהוא מדליק אזי אפשר שמותר להמשיך הפתילה לתוך השפופרת כדי לצמצם האור ויש לסמוך בזה על דעת הרא"ש והרשב"א שכתבו שמותר לכבות בשביל הדלקת הנר אמנם להמשיך הפתילה לתוך הכלי כדי שיספיק לו הנר עד למחר זה איסור גמור ולדעת הרמב"ם אסור מן התורה כמו, שביארתי לעיל וכל זאת בהלאמפען שמדליקין בבית שהוא בשביל צרכי אכילה אבל באותן שמדליקן בביה"כ צריכין לצמצם בעת הדלקה שלא יצטרך לכבות הפתילה ויודע ך אני כי השמשים שלנו לא שמשי דמהרי"ל הם ושומעין להקל אבל לא להחמיר אבל הנלע"ד כתבתי

סימן כא

נשאלתי במי שהניח עירוב חצירות בערב יו"ט הסמוך לשבת וזיכה אותו ע"י אחר בשביל בני החצר כדין עירוב ואח"כ רוצה לעשות בזה העירוב עירובי תבשילין ג"כ ולזכות בו לכל בני החצר ויש בו ג"כ שיעור שמספיק לעירוב תבשילין דהא מבואר הוא שיכול להניח שניהם ביחד ומברך על שניהן ברכה אחת כדאיתא בסי' תקכ"ז בש"ת שם וכן הובא ג"כ בהגהות רע"א בסי' שס"ו ועין בשו"ת בנין עולם סי' קכ"ט שחולק ע"ז מיהו לכאורה נראה דכ"ז הא לא מיירי אלא שמתחלה בעת הזיכוי היה דעתו לעשות ביה עירובי חצרות וגם עירובי תבשילין יחד משא"כ בנידן דידן הא מתחלה לא היה בדעתו של המזכה רק לזכות בשביל ע"ח לחוד וכן היה דעת הזוכה וא"כ אפשר לדמות זאת להא דאיתא בביצה ד' י"ט בההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתי דאמרינן ארבע מאות זוז שקיל וברתא אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב ומדמה הגמרא זאת להאומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה דמסקינן דנדור הוא ואינו יוצא והמעיין שם ברש"י מבואר הוא דהטעם הוא משום דכיון דאמירתן לגבוה כמסירה להדיוט דמי וגם בעובדא דההוא גברא דאמר הבו ד' מאות וכו' מיירי דהוה שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי הילכך אמרינן דתיכף משאמר זכה ההקדש או המקבל המתנה במה שאמר ושוב אינו יכול לחזור בו ע"ש לפי זה הכא נמי מאחר דקי"ל דבזיכה לחבירו ע"י אחר שוב אין הנותן יכול לחזור בו כדאיתא בפ"ק דגיטין ועיין בחו"מ סי' רל"ה ממילא הא זכו בו מתחלה כל אנשי החצר בכל העירוב והוי שלהם ואנן קי"ל דהבא לערב על חבירו משל חבירו בעינן דוקא מדעתו כדאיתא בעירובין ד' פ' וע"ש ברש"י ד"ה צריך להודיעו וכו' ועיין בגיטין ד' כ' בנתן לה טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך דמהני אלא משום דלא זכתה עדין בהגט אבל אם כבר זכתה אז לא מהני שוב אמירתו משום דאינו יכול להפקיע זכותו של אחרים אחר שכבר זכו בו מיהו י"ל דהכא שאני דהא קי"ל המקפיד בעירובו אין עירובו עירוב ואמרינן בעירובין ד' ס"ח אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף ממילא ביה"ש בעת קניית העירוב אם היה המזכה רוצה לאכול קצת מן העירוב היה רשאי כיון שהוא שותף ג"כ עמהם לפי זה יכול ג"כ להקנות שיהי' זאת בשביל ע"ת כי מה להם לבני המבוי אם לוקח לעצמו או מזכה זאת ג"כ להם שיהי' לע"ת ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לאחרינא וכן נראה להלכה

סימן כב

נשאלתי בהולכי דרכים בסוכות או בשאר אופנים. שהוא פטור מן הסוכה מצד הדין דק שרוצה להחמיר על עצמו ולישב בסוכה. האיך הוא הדין לענין הברכה אם רשאי לברך או לא. ואף שבאם ירדו גשמים מבואר להדיא בסי' תרל"ט בט"ז ס"ק י"ט שאם רוצה לברך אין רשאי לברך. התם שאני משום דדמי לעבד שמזג כוס לרבו כדאיתא בגמרא וכה"ג מחלק הח"י בסי' תע"ב ס"ק יו"ד משא"כ בכל הני דלא שייך סברא זו אפשר שרשאי לברך ג"כ. ע"כ ת"ד

תשובה. לכאורה דין זה חלי בדברי התוס' והרא"ש בפ' כל הבשר ד' ק"י בדין טלית שאולה. שנסתפקו שם במי ששאל טלית בלא ציצית מחבירו שהדין הוא