אבן שתיה ס

ומדויק בתיבת זה כי דוקא בבעילת מצוה שאינו נקרא אוכל נפש ממש נחנו לכיבוי דין של מכשירי אוכל נפש וברור הוא שזה כונתו וע"ש בקרבן נתנאל ס"ק נ"ו

היוצא לנו מדברי הרא"ש שכל דבר שלא הותר אלא משום מתוך בזה אסור כיבוי ולקמן בפ' כ"ב כתב הרא"ש וז"ל מנורות של ביה"כ לא מיקרי נר של בטילה דלשם מצוה ולשמחת יו"ט מדליקין אותו ושרי ע"י מתוך כמו הוצאת קטן ולולב וס"ת ע"כ הרי להדיא דנירות של ביה"כ לא התיר הרא"ש אלא משום מתוך כיון דלאו לצורך אכילה נעשה וא"כ כיון שלא הותרו אלא משום מתוך ממילא אזי הכיבוי בהם רק כמכשירי אוכל נפש שאסור בזה כיבוי כמו בבעילת מצוה ומה מאוד מחוק לפי"ז דברי המהרי"ל שכתב שמש של ביה"כ אסור לתקן הנירות של ביהכ"נ ויש לומר שבכונה כתב בביה"כ שבזה אסור לתקן אפילו לצורך הדלקה ובזה ניחא הקושיא על המהרי"ל מהאי דהסרת הפחם דמבואר בגמרא דמותר שהקשיתי בסמוך וגם מתורץ קושית הא"ר שהקשה מהמהרי"ל הזה על דברי הט"ז ס"ק ד' ולפי מה שביארתי ניחא דמהרי"ל מירי בנירות של ביהכ"נ דוקא

ובאמת קשה להתיר למשוך הפתילה לתוך הלאמפען של ביה"כ אפילו בעת הדלקה גופא דהא אין לנו מי שמתיר לכבות בשביל הדלקה אלא הרשב"א והרא"ש והא הרשב"א אוסר אפילו בהדלקת נירות של ביה"כ כיון שאינן אלא לכבוד בעלמא כמו שכתב המ"א בס"ק י"ג ולהרא"ש אסור בהם הכיבוי א"כ בודאי יש לפקפק ולאסור למשוך הפתילה אפילו בעת הדלקה וכ' התיר בביה"כ למשוך ולכבות להניח השמן על מחר וזה ודאי אסור דהא אפילו כיבוי בשביל אוכל נפש ממש לא התירו אלא בשביל אוכל נפש שצריך תיכף בשעה שמתקן האוכל ולא לכבות מעט זמן קודם תיקון האוכל כמו שכתב המ"א בסי' תק"ז ס"ק ח' ע"ש וא"כ כש"כ לכבות שלא בשביל אוכל נפש בשביל להאיר למחר זה ודאי אסור ומכש"כ לכבות בידים הלא אפילו אם צריך לכבות בשביל שלא ישרף קדירתו לדעת הפוסקים שהתירו כל כיבוי לצורך אוכל נפש ממש מ"מ לא התיר אלא דוקא לזרוק האש לחוץ אבל לא לכבות להדיא כמו שהובא במ"א בסי' תקי"ד ס"ק ג' והאיך נתיר לכבות להדיא למחר שלא בשביל אוכל נפש בודאי פשוט שאסור

והנה כת"ר רוצה לדמות דין שלו להא דסי' תקי"א בבישרא אגומרא שדעת כמה פוסקים שאין זה חשוב כיבוי כיון דלסוף הוא מבעיר ומדמה מה ששם מבעיר ממילא למה שכאן ממשיך הפתילה לבסוף בידים לא כן ידידי כי לא קרב זה אל זה כלל וכדי לברר הדבר וגם קצת מחודש בזה נעתיק הפלוגתא של הראשונים בזה בביצה ד' כ"ב אמרינן דמותר לעשן פירות בעשן של בשמים ואף שמתחילה מכבה קצת כי כן הוא הדרך כשמפזרין אבקת הרוכל על האש מכבה קצת מ"מ מותר מידי דהוי בישרא אגומרא ומפרש האלפס וכן הרמב"ן והרא"ש שכונת הגמ' הוא שזה מותר אפילו שלא לצורך אוכל נפש ממש משום דכיון שתיכף מבעיר מה שמכבה לא הוי כיבוי ונראה ביאור הדבר ע"ד מה שאמרו במסכת שבת ד' ק"נ שאינו חייב בשבת אלא על מלאכה שכיוצא בו מתקימת אבל אם אינו קים לא הוי מלאכת מחשבת וה"נ כיון שאין קיום לכיבוי זה לא נקרא כיבוי גם אפשר עוד לאמר שהטעם כמו שכתב התוס' בשבת ד' ל"א ד"ה וסותר שמכבה בעינן דומיא דמשכן של כיבוי צורפי זהב שהכיבוי יש לו קיום אבל לא מה שמבעיר תיכף אמנם שיטת רש"י ושאר פוסקים שאף כיבוי כזה הוי ג"כ כיבוי וכן הוא שיטת הש"ע כמו שמפרש המ"א בסי' תק"ז ס"ק ט' ע"ש היטב בהסוגיא נמצא לפי זה אדרבה הרי מכאן מבואר שבנידן דידן אסור דהא ידוע הוא שבמה שמפזרין הבשמים על הגחלים אינו מכבה כולו אלא רק קצתו כי כן הוא הדרך וגם אם היה מכבה כולו לא היה חוזר ומתלהב וכן הוא הלשון בהמאור בביצה שם וז"ל שהאבק של הבשמים בשעת זריקתו מכבה קצח ואפילו הכי דעת רש"י ושאר פוסקים שגם זה נקרא מכבה ולא הותרו אלא באוכל נפש דוקא משום שאי אפשר בלאו הכי כמו שגורס רש"י בשבת ד' קל"ד הכא לא אפשר וכו' ע"ש וגם הוא דבר שאין מתכוין ואפילו לשיטת האלפס שמחיר אפילו שלא לאוכל נפש ממש וחשוב שאין זה כיבוי היינו דוקא התם שאח"כ מבעיר טפי ממילא בלא מעשה ואין זה מלאכת מחשבת וגם מבעיר תיכף טפי כמו שכתבו הפוסקים ואין זה שייך כלל להלאמפען שאינו מבעיר אח"כ אלא ע"י מעשה וזה דמי ממש לסותר ע"מ לבנות במקומו דאיתא להדיא בשבת ד' ל"א בשיטת ר"י שם ולמכבה עץ כדי לחוס עליו להדליקו לאחר זמן כמו שכתב רש"י בביצה שם ופשוט הוא

ובסברא זו תירצתי קושיא חמורה שהקשה בעל שער המלך בפ"א מהלכות יו"ט על הפוסקים דסברי דבכיבוי לא אמרינן מתוך היאך יפרשו הגמרא בכתובות ד' ז' דקאמר שם כיון שביו"ט מותר משום מתוך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ע"ש

ומה קושיא הא מוגמר אי אפשר אלא ע"י כיבוי ובכיבוי הא לא אמרינן בו מתוך ע"ש והיא קושיא רבתא מאוד עוד הקשה הלח"מ פרק ד' מהלכות יו"ט על הסוגיא דביצה ד' כ"ב דאמרינן התם דמוגמר אסור משום מכבה ופריך הגמרא ונימא מר מפני שמבעיר והקשה הא אדרבה מכבה חמור ממבעיר לשיטת הרמב"ם דבמכבה לא אמרינן ביה מתוך ואיכא איסור דאורייתא משא"כ מבעיר אמרינן ביה מתוך, והוה רק איסור דרבנן ויש לישב שני הקושיות בחדא מחתא עפ"י דברי הגמרא בשבת ד' ל"א דאמרינן לר' יוסי ולר' שמעון דסברי דכל מכבה הוה מקלקל ומפרש רש"י דאף אם מכבה משום דכחס על הנר או על השמן או על הפתילה מ"מ נקרא בכלל סותר ומקלקל וכל המקלקלין פטורין רק בפתילה אם רוצה לחזור ולהדליקה ומכבה אותה חשוב סותר ע"מ לבנות במקומו ע"ש היטב והנה כ"ז לא נאמר אלא אם הוא חייב על הבערה אבל במקום שהוא פטור על הבערה אז פטור ג"כ על הכיבוי לסברא זו משום דאמאי תחייבו על הכיבוי הא מקלקל הוא והוה בכלל סותר ומפני מה אתה רוצה לחיבו שהוא רוצה לבנות הא בנין כזה הוא פטור וא"כ ניחא הכל משום דהסוגי' שם קאי אליבא דר' שמעון ור' יוסי דסברי דמבעיר מוגמר אסור ואמר ר' הונא ע"ז טעמא מאי מפני שמכבה ופריך לו רב נחמן ונימא מר מפני שהוא מבעיר ר"ל קודם שהודעתנו שמוגמר יש בו משום מבעיר אזי אינו חייב גם על מכבה משום דהוה מקלקל והי' לך לומר מתחלה האיסור של מעביר אמר לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר ותרוייהו הוה ביה רק אנא קמא נקט כמו שפירש רש"י שם משא"כ בכתובות שם קאי הסוגיא בדבר שאינו שוה לכל נפש דפטור על הבערה משום מתוך פריך שפיר אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מה אמרת לאסור משום כיבוי זה אינו דהשתא סובר דמכבה הוא באמת בכלל מקלקל ואינו אסור אלא אם עושה כדי להבעיר דהוי סותר ע"מ לבנות, אבל אם הבנין מותר אזי בסתירה אין בו איסור כיון שהוא מקלקל והכא נמי כיון שהבערה מותר משום מתוך אז הכיבוי נמי מותר כן י"ל מיהא כ"ז אליבא דר' שמעון ור' יוסי אבל לשיטת הרמב"ם שפוסק דמלאכה שאין צריכה לגופא חייב עליה אז חייב על כל מכבה ולדידן אסור מדרבנן כמו שכתבתי לעיל

עוד הביא כת"ר דברי התוס' ביצה ד' כ"ב ד"ה המסתפק שסברת התוס' דבמה שמכחיש אורו של הנר אף שאינו מכבה ממש הוי בכלל מכבה והא דהמסתפק מהנר חייב משום מכבה הוא נמי מהאי טעמא דמכהה מאור של