אבן שתיה נט

שכתב וז"ל שמש של ביהכ"נ אי אפשר לו לתקן פמאטים של ביהכ"נ בעוד שהן דולקין דבנגיעתו ופחות מהן השמן ודוקא כשכבה יחזור ויתקן וידליקו ע"כ וכונתו מטעם דבשעה שמגביה קצת מהפתילה אזי מכבה משום שנפחת השמן מהפתילה והוא חולק על הדין של הט"ז כמו שכתב כאן הא"ר ע"ש וקשה היאך יפרש הגמרא שמבואר שמותר להסיר הפחם אף שהוא מכבה כמו שכתבו הראשונים אבל כד מעיינינן שפיר ניחא הכל עפ"י דברי הרמב"ם בפ' ד' מהלכות יו"ט הלכה ג' שכתב שאם כיבה את הנר ביו"ט לוקה כמו שארג את הבגד ע"כ והיינו שהרמב"ם סובר שבכיבוי לא אמרינן בו מתוך כמו שכתבו הפוסקים דאי אמרינן בו מתוך שוב אינו אסור אלא מדרבנן ולא שייך בזה לוקין והנה הא דשרינן להדליק את הנר ביו"ט בשביל הנאתו יש אומרים שהוא משום מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא אי נימא שהרמב"ם סובר ג"כ כסברא זו אז בודאי לשיטתו שסובר שבכיבוי לא אמרינן בו מתוך א"כ בודאי קשה עליו מהגמרא ביצה ד' ל"ד דמבואר דמותר להסיר הפחם מהנר ולכבות בשביל הדלקת הנר ולסברתו דלא אמרינן בזה מתוך היאך מותר לעשות כן ואפילו אי נימא שהרמב"ם סובר שהדלקת הנר הוא בכלל אוכל נפש ממש והלכך כיבוי לצורך הדלקה הוי נמי בכלל אוכל נפש ממש דמותר בלא מתוך. מ"מ קשה הא לשיטתו שפסק בפ"ד מהלכות יו"ט והובא דעתו בטור ובש"ע סימן תקי"ד שאפילו אם ראה ביתו שנשרף וכן קדירתו שנשרף ואם ימתין ולא יכבה אזי תישרף הבית והקדירה ולא יהי' לו מקום לישב וגם לא יהי' לו מה לאכול אפילו הכי אסור לכבותו וצריך לישב בחוץ ברעב ובחוסר כל ע"ש וכתבו המפרשים שהרמב"ם סובר שכיבוי לא הותר כלל אפילו בשביל אוכל נפש כמו שכתב בעצמו שם שכיבוי נר דמי לבנין בית ולאריגת בגד שלא הותר ביו"ט כלל ובשרא אגומרא יפרש נמי כמו שנכתוב לקמן עיין בזה בפר"ח סי' תצ"ה ובפ"מ בפתיחה להלכות יו"ט שכתב שהרמב"ם אוסר כיבוי אפילו לצורך אוכל נפש אם לא בכבוי דלאחר יד וא"כ היאך מתיר הגמרא לכבות בשביל שיאיר יותר הנר וכי עדיף זאת משריפת קדירתו וביתו שצריך לנוד חוץ ברעב ואסור לכבות והלכך נראה שהרמב"ם סובר דהסרת פחמים אינו רק ספק מכבה דאילו לא יתכבה וכן מצאתי בספר ראש יוסף במסכת ביצה ד' ל"ב שכתב שם בקוצר וז"ל ולהרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט שכיבוי אפילו באוכל נפש אסור צ"ל דזה היינו הסרת הפחם לאו כיבוי מקרי ע"כ ע"ש ואנכי פרשתי לעצמי הכונה ע"ז שכתבו התוס' והרא"ש שבת ד' ק"נ במפיל גחלת לארץ אין זה מכבה ע"ש והיינו משום שאין ברור שמכבה ע"י זה והכא נמי סובר הרמב"ם שבמה שמפיל הפחם לארץ אינו ברור כ"כ שיכבה ע"י זאת ודמי זאת לדבר שאין מתכוין היכא דליכא פ"ר דשרי והשתא ניחא הכל כי הגדולים הללו המהרי"ל והט"ז והמ"א לא רצו לסמוך על הרא"ש בזה שמותר לכבות להדיא לצורך הדלקת הנר משום כיון שעיקר הוכחת הפוסקים הוא מהסרת הפחם דשרי וממילא כאן לשיטת הרמב"ם הא אין ראי' מהסוגיא הילכך לא סמכו ע"ז לחוד רק בצירוף עוד סברה להתיר

ועכשיו נבוא לבאר דברי הט"ז כי התיר להמשיך הפתילה קצת מן השמן וכתב כי לא הוי כיבוי חדא כי אפילו לא היה מקרבו אל השמן לא היה מתכבה כשיגע למקום השמן וכונתו הוא ע"ד שיטת הרי"ף והרמב"ן בבשרא אגומרא שכל כיבוי שאינו עומד ונשאר כבה רק שאח"כ יבעיר ממילא זה לא חשיב כיבוי כיון שלא נעשה מלאכתו כאשר נאריך בזה בסמוך. אמנם ע"ז לחוד אינו רוצה ג"כ לסמוך דהא רש"י ושאר פוסקים סברי שגם זה חשוב כיבוי לכך צירף עוד הטעם וכתב שהרמב"ם אינו מפרש כן ואף שאנן לא קי"ל בזה כהרמב"ם וסוברין שכיבוי לצורך אוכל נפש מותר כמבואר בסימן תק"ז מ"מ חושש ג"כ הט"ז אולי הדלקת הנר לא הוי כ"כ כמו אוכל נפש כמו שמסתפק הוא גופא בזה בסי' תק"ב ס"ק ג' וכפי מה שביאר שם הפ"מ כונתו ע"ש הילכך אינו מתיר אלא ע"י צירוף שני הטעמים ועתה נכון נמי דברי המג"א ס"ק כ' שכתב שאין להתיר הסרת הפחם אלא ע"י שינוי וכתב וז"ל והכי מסתבר דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך אוכל נפש ולא אמרינן ביה מתוך וכו' ע"כ וכבר הקשינו שזה היפך דברי הרשב"א והרא"ש אמנם כונתו מבואר שגם לדידיה היה קשה קושיתו על הרמב"ם שאסר כיבוי אפילו בשביל אוכל נפש והאיך שרינן בגמרא לכבות הפחם וניחא לי' משום שהרמב"ם יפרש דמיירי ע"י שינוי וזה מדקדק בדבריו במה שכתב דהא בכיבוי לא אמרינן בו מתוך והיינו אם נימא שהדלקת הנר לצורך לא הותר אלא משום מתוך א"כ שוב אסור לכבות הנר בשביל הדלקה דהא בכיבוי לא אמרינן מתוך הילכך ע"כ דהא דשרינן בגמרא להסיר הפחם אף שמכבה היינו דוקא ע"י שינוי ואף שמשמע קצת מדברי המ"א שמפרש כן בדברי הרא"ש אמנם האמת אינו כן כי הרא"ש מתיר להדיא אפילו בלא שינוי כמו שמבואר מדבריו כן הוא ברור כונת הט"ז והמ"א ומה עמוק עמוק דבריהם הקדושים והשתא ניחא נמי דברי מהרי"ל שאוסר למשוך הפתילה מהשמן כדי לנקותו ולא קשה עליו מכיבוי של פחם משום שהוא יפרש נמי כמו שפירשנו לדעת הרמב"ם

היוצא לנו מדברינו הללו שלא התירו המחברים לכבות בשביל הדלקה אלא באלו האופנים כמו הסרת פחם שאפשר שאין זה מכבה ממש ודמי לגחלת שמנער מהטבלא וגם דוקא ע"י שינוי וגם אינו מתכוין לכיבוי וגם עושה כן כדי להאיר תיכף סמוך לעשותו וגם למשוך הפתילה לא שרי אלא דוקא בהני האופנים שאינו מתכוין לכיבוי והוי דבר שאינו מתכוין וגם הוא דוקא באופן שבמעט זמן יבעיר מאיליו שזה לא הוי כיבוי לדעת הרבה גדולים ועושה כן בשביל להאיר תיכף כמו דאיתא בגמרא לעדוי חשוכא אבל אם חסר אחת מכל אלו אופנין אסור וא"כ תמה אקרא להתיר למשוך הפתילה לתוך הלאמפע"ן ע"י כלי העשוי לכך להקטין האור בשביל שיהי' לו למחר שהוא מכבה בידים מקצת הפתילה שזה הוי כיבוי ממש ומתכוין לכיבוי וכיבוי זה אינו מבעיר אח"כ ממילא רק ע"י מעשה אחריתא שממשיך הפתילה מהשמן וגם אינו עושה כן בכדי להרבות האורה תיכף זהו איסור גמור ולהרמב"ם שפסק בפ"ז מהלכות שגגות שמלאכה שאין צריכין לגופא חייבין עליה הכא נמי בר מלקות הוא ולדידן הוא איסור גמור וזה הוא ממש מכבה במקצת כדי לחוס עליו להדליקו לאחר זמן שנחשב כסותר על מנת לבנות במקומו שאסור כמו שנכתב זה בסמוך

והנה מעלתו הביא בעובדא שלו שזה היה בהלאמפען של ביהכ"נ ורוצה לצרף זאת להיתר ולדעתי נהפוך הוא כי מנורות של ביה"כ אסור כיבוי אפילו אם הוא לצורך הדלקה ממש ואף בשעת מעשה גופא אף להרא"ש ואף שלא מצאתי זאת מבואר לדעתי מוכרת כן כי הרא"ש בביצה פ"ש הלכה י"ט הקשה דאמאי לא התירו לכבות הנר בשביל בעילת מצוה דהא בעילת מצוה מותר ע"י מתוך וא"כ נימא כמו שהתירו כיבוי לצורך אוכל נפש הכא נמי יתירו כיבוי מתוך שהותר לכבות בשביל גריפת התנור או שלא תישרף הקדירה הותרו נמי בשביל בעילת מצוה ותירץ וז"ל שכיבוי זה חשיב כמו מכשירי אוכל נפש ע"כ ומבואר כונתו שאף שהוא בעצמו התיר לכבות בשביל הדלקת הנר או בשביל אוכל נפש ולא אמרינן דהוי כמכשירין שאסורין אפילו באוכל נפש ממש מדרשה דהוא ולא מכשיריו היינו שהרא"ש הכריע לנפשו כי באמת כיבוי הנר כיון שהוא צריך לכבות לא הוי מכשירי אוכל נפש כמו שכתב הוא בעצמו בפ' המביא שכשם שהותר להדליק הנר כן מותר לכבות בשביל הדלקה רק שדעתו שבמקום שהותר הדלקה בלא מתוך כגון באוכל נפש ממש או אפילו בהדלקת הנר לצורכו אזי הותר הכיבוי ג"כ אבל במקום שלא הותרה המלאכה אלא משום מתוך בזה לא התירו הכיבוי ונתנו ע"ז דין מכשירי אוכל נפש ופשוט הוא שזה כונתו ומדוקדק בלשונו שכתב וז"ל שכיבוי זה חשיב כמו מכשירי אוכל נפש