אבן שתיה נח

כנגד החולין ואח"כ נפל מן המדומע למקום אחר אז בודאי בעינן לשער כפי המדומע ואדרבא הא זה לא נקרא כלל ספק תרומה משום דאזלינן בתר רובא ואמרינן כל דפריש מרובא הוא דפריש משום הכי צריכין לשער כפי המדומע ואף אם נתערב מחצה חולין ומחצה תרומה הא זה הוא ממש הדין של הירושלמי דספיקא בטלה בחמשים כדומה שנפל עשרה סאין של תרומה לחוך עשרה סאין של חולין והגביה סאה אחת ונפלה למקום אחר אזי כשאנו משערין לפי המדומע הא איכא כאן חצי סאה תרומה וחצי סאה חולין וכשאתה מצריך כנגדה מאה חצי סאין אז ממילא הסאה שהגביה מן התערובות שהוא ספק תרומה בטילה היא בחמישים סאין ואם נפל סאה מן התערובות ונאבדה שאז הנשארין דינן נמי כספק תרומה וצריכין שיהי' בהם ג"כ חמשים סאין כנגד התערובות נמצא ממילא דא ודא אחת היא לפי זה בהני שני אופני תערובות בודאי לא קשה מידי ואף אי נתערב מעט תרומה בהרבה חולין אז בודאי לא קשה דאמאי לא די בחמישים כנגד הסאה שנפלה לתערובות השני משום דהא אדרבא הוא דכשנצטרך חמשים כנגדה אזי יהי' חומרא יותר מכפי השיעור של חשבון המדומע כמובן ומה שבאמת הקילו כאן ולא נתנו ג"כ להסאה שהגביה דין של ספק תרומה שיצטרך כנגדה חמישים סאין היינו כמו שחילק הר"ן בפ"ק דביצה דהתערובות הראשון הוחזק בה האיסור בתחילה כשנפל בה התרומה משא"כ התערובות השניה הא לא הוחזקה באיסור משום דאפשר לומר שהסאה שהגביה היה הכל חולין ולדעתי ברור הוא בדעת הרמב"ם ונראה שאף שהראב"ד שחולק שם בפ' י"ד דתרומות על הרמב"ם ומפרש הירושלמי דלא כפירש זה מ"מ לא קשה ג"כ קושית המק"ח מהא דהמדומע מדמע לפי חשבון משום דהא שיטת הראב"ד הוא דלא כר"ת בזה ואף בשאר איסורין נמי הדין כן שאם נפל איסור לרוב היתר ואח"כ נפלה חתיכה אחת מהתערובות לקדירה שניה אוסרת ובעינן דוקא שלשה תערובות כמבואר מדבריו בפ"ז מהלכות ע"ז הילכך לדידיה בלאו הכי ניחא היוצא לנו מזה שאין לקושית המק"ח מקום בזה הן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הראב"ד

הילכך בנידן דידן כיון שכבר אכלו הרבה מהם קודם הפסח תלינן דמה שאכלו של איסור אכלו ועוד מצורף לזה שכבר חרכו אותן קודם זמנן עד שאינן ראוין לאכילת אדם ואף שבחמץ הא בעינן דוקא עד שאינו ראוי לכלב כדאיתא בפסחים ד' מ"ה מ"מ הא כבר הקשה הר"ן שם וז"ל וכי תימא מ"ש הא מנבילה שאינו ראוי' לגר לאו נבילה היא ונטל"פ הא שרי אפילו בפסח גופא י"ל דהכא בחמץ שאני שראוי לחמץ בה עיסות אחרות והכי איתא בגמרא דהא שאור נמי לא חזי לאכילה ואפ"ה כיון שראוי לחמץ בה עיסות אחרות עוברין עליה ע"ש נמצא מבואר הוא בר"ן דחמץ שוה בזה לשאר איסורין דכל שאינו ראוי למאכל אדם פקע איסורא מיניה ומה דהחמירו כאן הוא משום כיון שראוי לחמץ בה עיסה אחרת נקרא עדיין שם אוכל עליו ממילא בנידן דידן כיון שאין ראוי' לחמץ בה עיסות אחרות וגם אינו ראוי' למאכל אדם בודאי אין עוברין עליהן ואף להרא"ש בפ' כ"ש שאוסר חמץ שחרכו לאכילה התם כמו שכתבו המפרשים הטעם דמאחר שכעת הוא רוצה לאוכלה אמרינן דאחשיבה ומחשבתו משוי' לי לאוכל ואף דבמסכת שבועות אמרינן בשבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור היינו משום דאכילה בודאי לא הוה רק מאחר שהוא רוצה בזה לא עדיף מהנאה ולא נאסר לו אלא רק משום הנאה ע"ש נמצא בנידן דידן כיון דלא עירבו בידים רק ממילא נתערב הילכך אף להרא"ש נמי שרי דהא לא אחשיבה וגם אין לו הנאה מגוף החמץ כנלע"ד

סימן כ

מה ששאל אי מותר להקטין ביו"ט האור של הלאמפ של ביהכ"נ בכדי שיספיק האור עד למחר בבואו לביהכ"נ: וכבוד תורתו חקר בדברי התוס' ביצה ד' כ"ב ד"ה המסתפק שכל שמכחיש ומכהה אור של הנר אף שאין מכבה ממש מ"מ זה נקרא ג"כ מכבה ובזה האריך כ' שהרא"ש חולק על התוס' וסומך נפשו על הרא"ש ולכן התיר למשוך הפתילה לתוך הכלי ביו"ט ע"כ ת"ד לא כן דעתי כי בנידן דידן יש כאן איסור אחר חמור יותר ואסור לכולי עלמא בהקדם כי זאת ידוע כי המכבה אפילו כל שהו נמי חייב כמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ב מהלכות שבת הלכה ב' וז"ל המכבה כל שהוא חייב אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ וע"ש. ובזבחים ד' צ"א אמרינן באש של תמיד דכתיב ביה אש תמיד לא תכבה שכיבו במקצת לא שמיה כיבוי ומפרש שם רש"י משום דלא קפיד קרא אלא שישאר אש תוקד על המזבח כדכתיב אש תוקד וגו' משמע דאי לאו האי קרא אז אפילו לענין כיבוי של מזבח נמי הוי כיבוי במקצת שמיה כיבוי וכן מבואר להדיא בירושלמי פ' כירה הלכה ז' הובא בתוס' וברא"ש שבת ד' ק"כ על הא דאמרינן התם נר שנתן על פי הטבלה מסלק את הטבלה והיא כבה אמר ר' יוחנן קרוב הדבר הזה לבוא לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר ולאחריו משום מכבה ופירשו המפרשים שהכונה הוא שאם דרך נפילה של הנר נתקרב השמן אל הפתילה זה מבעיר ואי לאחריו שנתרחק מהפתילה אז הוי מכבה ואף דהתם מיירי שאינו מתכבה אלא מקצת מהפחילה מ"מ חייב ופשוט הוא וא"כ הכא נמי לענין הלאמפען דל מהכא מה שמכהה האור הרי ידוע מלאכת כלי זו שכשרוצין לכבות ממשיכין הפתילה לתוך שפופרת של ברזל העשוי לכך וע"י זאת קופץ האור מהפתילה ואם ממשיך מעט אזי מכבה מעט מהפתילה כי האור נתרבה מאת מקצת הפתילה וא"כ הוי כיבוי ממש דהא קי"ל המכבה כל שהו חייב והתוס' בביצה הא לא מיירי התם כלל במכבה אפילו מקצת מהפתילה דהא התוס' לא מיירי רק שמסתפק מהשמן והטבע הוא שכל מה שיש שמן יותר הנר אזי האור עצמו מבהיק יותר והוא עושה שאין מבהיק כ"כ כמו שיש שמן טוב ושמן עכור שזו אורו מבהיק וזו אורו כהה ומ"מ האור בהפתילה נאחזת בשוה אבל במקום שהאור נכבה במקצת מהפתילה בזה לא מסתפק אדם בעולם כי בוודאי יש בזה משום מכבה כמו שמבואר מדברי הפוסקים שהבאתי והנה הט"ז בסי' תקי"ד ס"ק ד' כתב שאם ממשיך הפתילה מהשמן כדי לחזור ולהטות השמן שעל ידי זה יתרבה השלהבת מותר מאחר שעושה זאת לצורך הדלקה ע"ש ויש לי בזה מקום עיון רב חדא הלא דברי הט"ז מפורשים בהרא"ש ואף יותר מזה כי זה לשון הרא"ש בפ' המביא סי' ז' מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך את הנר ואע"פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שמותר להדליק את הנר להשתמש לאורו כמו כן מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר ע"ש וז"ל הרשב"א בספר עה"ק שלו מוחטין את הפתילה בין ביד ובין בכלי להסיר ראש השרוף אף שמכבה וכ"ז שמכבה לצורך מותר כמבעיר לצורך ע"ש הרי מבואר מדברי הראשונים שמותר לכבות בשביל הדלקת הנר וא"כ קשה טובא על הט"ז חדא כי למה כתב בלשון נראה דמשמע דהוא מעצמו המציא דין זה הלא זה מבואר בהרא"ש וברשב"א ועוד שכתב שאין זה מכבה ממש משום דאפילו לא היה מקרבו לא היתה מתכבה דכשיגע למקום השמן היתה מדלקת ממילא ע"ש משמע שמכבה ממש שלא היה דולקת מאיליו רק ע"י מעשה היה אסור מטעם דהוא עושה כן ומתכוין שיבעיר אח"כ טפי כמו שכתב הוא בעצמו ובאמת בזה מותר אף אם מכבה כמו התם שמכבה הפחם לגמרי ואפילו הכי שרי כמו שכתבו הגדולים שכל כבוי לצורך הדלקה כהדלקה דמי

עוד קשה לי דברי המ"א כאן ס"ק כ' שלא התיר להסיר ראש הפתילה שנשרף אלא ע"י שינוי דוקא מטעם דבכיבה לא אמרינן בו מתוך וכו' הלא הגדולים הללו מתירין בלא שינוי. ויותר מזה יש להבין דברי מהרי"ל הובא כאן בא"ר ס"ק ה'