אבן שתיה נז

שכתב התה"ד בסי' שי"ד והובא ברמ"א בח"מ סי' רצ"ב שיש חילוק בין דבר שמקפידים עליו שלא יתחלף באחרינא ובין דבר שאין מקפידין עליהם דבדבר שאין בי' קפידא לא שייך בזה כל דפריש מרובא פריש או כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"ש נמצא לפי זה שפיר מתורץ קושיית הירושלמי דהתוספתא דמבואר שם שההפסד הוא לפי ערך מיירי באבנים או בכל דבר שיש בי' קפידא להחליף באחרת והתוספתא אחריתא מיירי בדבר שאין בי' קפידא משום הכי ההפסד הוא לאמצע וכיון שאין חילוק זה מבואר בירושלמי לכך כתב הרמ"ה והטור בלשון מסתברא וכן הש"ע בלשון יש מי שאומר כיון שאין דבר זה מפורש להדיא

ובזה מתורץ נמי דברי הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב בשנים שהפקידו אצל אחד ונגנבו שמחלק שם הרמ"א בין חפצים שמקפידים עליהם שלא יתחלפו ובין אין מקפידין עליהם שאז ההפסד הוא לפי ערך והקשה הנה"מ שם דלפי זה היה לו להירושלמי בב"ק שם לחלק בפשיטת בחילק זה כמו שכתבתי בסמוך ולמה לו להירושלמי לחלק בין אבנים גסים לדברים דקים ע"ש אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דהירושלמי הוא אליבא דר' יוחנן דאית לי' בעלמא בילה בדבר יבש בדקים אבל לא בגסים והילכך לדידיה הא אין תירוץ מספיק יותר מזה כיון שהוא בעצמו אית לי' חילוק זה בדוכתא אחריתא משא"כ לדידן דלית לן הא דר' יוחנן מוכרחין אנו לבוא לחילוק של הרמ"א ופשוט הוא

והשתא דאתינן להכי שוב אין כאן קושיא מה שהקשה המק"ח ממ"ש דאמרינן התם דהנלקטים הם לפי חשבון דלא מבעי לפירש הפני משה שהבאתי לעיל הלא אדרבא מוכח מהירושלמי גופא דדוקא למאן דס"ל שיש בילה בדבר יבש אז דוקא אמרינן דהנלקטים הם לפי חשבון משא"כ לדידן הא ליתא למתניתן כלל כי הוא פלוגתא דתנאי כמו שכתבתי לעיל אלא אפילו לדעת הרמב"ם שהוא פוסק כהא מתניתן נמי ניחא דהא לפי מה שביארנו דעת הרמב"ם הוא דבמידי שהוא מן התורה לא אמרינן שיש בילה בדבר יבש אלמא האי סברא דבילה הוא רק ספק ופעמים אינן נבללין ולא סמכינן ע"ז רק במעשר דרבנן או במעות מ"ש שאין בזה שום נפק"מ לענין איסור והיתר כמו שכתבנו בסמוך

אבל במה שהוא מן התורה אמרינן דהדרך הוא שאין דבר יבש נבלל והילכך שפיר פסק המרדכי שאם נאכל מהחיטין קודם פסת שתלינן דמה שאכל היה מן המחומצין משום דכיון דמן התורה אין בילה וא"כ הא אפשר האי מציאות דאיתרמי שיפול ממין אחד ולא יפול מן השני כלל וכיון שכן אף שהוא דבר רחוק מ"מ כיון שהוא דרבנן וגם אפשר שיזדמן כן תלינן ולא עדיף זאת מחתיכה אחת של איסור שנתערבה ברוב היתר ונפל אחת מהם שאף שעל פי סברא דאורייתא היה לן לומר שההיתר נפל משום כל דפריש מרובא הוא אפילו הכי אמרינן שהוא מן האיסור היפך הסברא דאורייתא אלמא דתלינן לקולא בכל מה דאפשר והיינו ע"כ הסברא הוא דכיון דמדאורייתא ברובא בטל אזי בעלילה כל דהו מוקמינן על דינא דאורייתא הכא נמי לענין בילה בדבר יבש מוקמינן אדינא דאורייתא שאין בילה ותלינן כמו בעלמא ואף דבשאר דוכתא אמרינן שיש בילה היינו דוקא היכא שאנו באין להקל במידי דרבנן כמו הא דמ"ש או בשאר דברים אבל לא שיהי' מזה איזה חומרא זאת לא מצינו נמצא שאין מזה שום סתירה לדברי המרדכי ונראה לי עוד שגם הראב"ד יפרש הירושלמי כמו שפירש בה הרמב"ם ואף שבפ"ק דמעשר חולק על הרמב"ם וסובר שגם מעשר אילנות נמי הוא רק מדרבנן ואינו חייב מן התורה במעשר רק תירוש ויצהר לחוד ולפי זה הא קשה באמת אמאי לא מהני בילה בפול המצרי דהא מוכח מדבריו שגם הוא לא התיר לצבור גורנו לתוכו אלא משום דהוי גמר פרי יש לומר דלא דמי שאף שמעשר אילנות הוא רק מדרבנן מ"מ מעשר קטניות הוא בודאי מן התורה כדאיתא להדיא בפ"ק דמעשרות בירושלמי שם משום הכי פסק שפיר דבפול המצרי שהוא מין קטניות לא מהני בהו בילה כנלע"ד בזה

עוד הקשה המק"ח על המרדכי והמ"א מתרומות פ"ה משנה ז' דאמרינן התם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה תולין והגביה ונפלה למקום אחר מדמעת לפי חשבון ולדבריהם הא קשה לשיטת ר"ת בביצה ד' ג' בדבר חשוב שנתערב ברוב היתר ונפל מהתערובות למקום אחר שסובר ר"ת שמותר לאכול התערובות השניה מעט מעט משום ס"ס שמא מה שנפל להתערובות השניה היתה הכל מההיתר ואף אי תימא שהאיסור נפל שם שמא מה שהוא אוכל הוא רק היתר ע"ש לפי זה הכא נמי אמאי מדמעת לפי חשבון הא גם כאן איכא ס"ס זה שמא מה שנפלה מן הקופה לשניה הוא הכל חולין ואף אי תרומה נפלה שמא מה שהוא אוכל עכשיו הוא חולין ואמאי אסרינן התם אף לאכול מעט מעט או אפילו לשני בני אדם הוי איכא ס"ס אלא ע"כ בדברים דקים והרבה כמו בתערובות תבואה לא אמרינן כלל שהאיסור נפרד מן ההיתר וחשבינן עדיין הכל כאלו הוא מעורב הילכך ליכא כאן ס"ס עכ"ד

ולדעתי לא קשה מידי משום דלענין זה באמת חלוק תרומה משאר איסורין תדע דהא איתא בירושלמי פ"ד דתרומות הלכה ז' אמר ר' זעירא בשם ר' פדיה תרומה ודאי אוסרת עד מאה וספיקא אוסרת עד חמישים ומפרש הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות תרומות שמיירי כגון בתאנה של תרומה שנפלה לתאנים של חולין ואח"כ נפל תאנה אחת לים או שנאבדה התאנים הנשארים דין ספק תרומה להן משום שיש כאן ספק אם היא שנאבדה מן החולין ולזה קורא הירושלמי זאת ספק תרומה והדין הוא שאם ישנו כאן חמישים תאני של חולין אז שרי לאוכלן ואם לאו הרי אלו אסורים ע"ש ויש להבין הא אנן קי"ל דאף בדבר חשוב כל שנתערב בהיתר באופן שיש בההיתר אפילו רק מעט יותר מן האיסור ונפל מן התערובות למקום אחר ונאבד אזי מותרין לאכול הנשארים מעט מעט או בשני בני אדם אפילו בפעם אחת משום ס"ס כדאיתא בזבחים ד' ע"ד וביו"ד בסי' ק"י ואמאי בעינן הכא דוקא חמשים ובפחות מחמשים אסור אף לשני בני אדם או לאכלן שנים שנים אף דאיכא כאן ס"ס אלא ע"כ דבתרומה דאיסור מיתה החמירו בזה ולא סמכו על ס"ס כי האי וממילא לא קשה נמי על שיטת ר"ת שסובר דהיכא דנפל מן התערובות למקום אחר מותר לאכול התערובות השני שנים שנים משום ס"ס ואמאי אמרינן לענין תרומה שאם נפל מן התערובות אוסרת לפי חשבון ולא מהני לאכול שנים שנים זה אינו דתרומה שאני דהא חזינן דאף לענין הנשארים שההיתר שלהן מבואר בש"ס בשאר איסורין משום ס"ס ומכל מקום בתרומה לא הקילו מכש"כ הס"ס שחידש ר"ת בודאי דבתרומה לא סמכינן ע"ז והיינו משום דבתרומה אם היא תרומה ודאי בעינן שיהי' בההיתר מאה ואם נפל סאה אחת מהם שאז נעשה תרומה ספק בעינן מחצה מזה שהוא חמישים ובלאו הכי לא שרינן אף דאיכא ס"ס ע"י תערובות וברור הוא לדעתי

ואין להקשות בזה על פירש הרמב"ם בהירושלמי דבאמת טעמא מאי שבאלו התאנים הנשארים אמרינן כל שיש בהם חמישים תאנים שרי והיינו משום דכיון שנאבד אחת מהם ולא ידעינן אנן אי תרומה היא שנאבדה או תולין דינן כספק תרומה ודי בחמישים ומ"ש מהני תאנים הנפרדים מהתערובות ונפלו למקום אחר דמשערינן בהו לפי המדומע כדאיתא במשנה שהבאתי בסמוך בסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה והגביה ונפלה למקום אחר דאמרינן דמדמע לפי חשבון ואמאי לא אמרינן ג"כ דהאי סאה שהגביה הרי הוא ג"כ בכלל ספק תרומה דהא לא ידעינן אנן אי תרומה היא שעלתה או מהחולין היא והיה לנו לומר ג"כ דדי בחמשים כנגדה כמו בספק תרומה של הנשארים אבל באמת לא קשה מידי כי בכל אופני תערובות כשאנו משערין לפי המדומע אזי ממילא החשבון מכוון ממנ"פ דאי מיירי המשנה שנתערב בענין שהתרומה שנפלה היה רוב