אבן שתיה נו

דבעינן דוקא בלל וחפן בידים וגם הראב"ד יפרש כן זה הנראה לי לדעתם והשתא מתורץ נמי קושיית המק"ח מהא דהנבללין לפי חשבון רק שצריכין אנו להבין מקודם דהאיך אפשר לומר דהרמב"ם והראב"ד סוברים דהיכא דמערב בידים אזי אמרינן דיש בילה אפילו בדבר יבש הא להדיא מוכח מדבריהם איפכא והוא בפ"א מהלכות מ"ש לענין פול המצרי שהשרישו מקצתן לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה שהדין הוא שאין מעשרין מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת וכיצד הוא עושה צובר גרנו בתוכו ומעשר מזה על זה ופליגי בגמרא ר"ה שם בטעם הדבר חד אמר משום שיש בילה אף בדבר יבש והילכך אמרינן שבודאי נתערב היטב ומפריש מכל אחד על פירות שנה שלו וחד אמר שהטעם הוא משום דבפול המצרי אזלינן אחר גמר הפרי ולא אזלינן כאן אחר השרשה כלל הילכך כיון שנגמרו בשנה אחת משום הכי מעשרין מזה על זה ע"ש בגמרא והנה הרמב"ם כתב בפול המצרי ג"כ שצובר גרנו בתוכו רק שמסיים הטעם משום דאזלינן אחר גמר הפרי ע"ש והא צובר גורנו הא הוא עושה הבלילה והחפינה בידים כמו שכתב רש"י להדיא בר"ה ד' י"ג שהוא בלילה יפה וא"כ למה מסיים הטעם משום דאזלינן אחר גמר הפרי היה לו לסיים משום שיש בילה אלא ע"כ מוכח מדבריו שאף בבלילה הנעשה בידים מ"מ כל שהוא דבר יבש לא אמרינן בזה שיש בילה וא"כ לכאורה הוא היפוך ממה שכתבנו בשיטת הרמב"ם הילכך נראה שזה ברור הוא שהרמב"ם מחלק בין בילה הנעשה בידים ובין הנעשה ממילא כמו שהוכחנו לעיל מפירש הרמב"ם גופה רק שסובר דמ"מ כ"ז לא מהני רק במעשר דרבנן אבל לא במעשר דאורייתא וכמו שחילק המל"מ פ' י"ד מהלכות מעשר שאף למאן דאית ליה שביבש אין בילה מ"מ בדבר דרבנן יש בילה ומוכיח זאת מהא דתנן בפ"ה דמסכת דמאי משנה ה' העני שנתנו לו פלחי דבילה מעשר מכל אחד ובתמרים ובגרוגרות גולל ונוטל אלמא שיש בילה בדבר יבש והיינו משום דבדמאי שהוא דרבנן סמכינן על בילה וסובר הרמב"ם דלאו דוקא דמאי אלא ה"ה בכל מידי דרבנן מהני בילה אף ביבש והשתא ניחא הכל משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו שהוא סובר בפ"ש דתרומות דבכל מיני זרעים וקטניות חייבים בתרומה ובמעשר מן התורה והוא מן הירושלמי פ"ק דמעשרות דילפינן זאת מקרא ולא נתמעט רק מעשר ירק לחוד שהוא רק מדרבנן לכך בפ"ק דמעשר שני דהתם לענין אורז ודוחן מיירי שהוא מן התורה משום הכי לא מהני התם בילה ולא התיר הרמב"ם אלא משום הסברא דהכל הולך אחר גמר הפרי משום דכיון דמעשר הוא מן התורה לא מהני בהו אפילו בילה בידים ומה שהקשה המל"מ מפ"ש דתרומות בזיתי ניקף שהם פטורים ממעשר שנתערבו בזיתי מסיק שחייבים הם במעשר דהדין הוא שאם אין לו פירות ממקום אחר מפריש עליהם תרומה ומעשר מיניה וביה ע"ש והא התם בתרומה דאורייתא מיירי ע"ש אלמא דאף בדאורייתא נמי אמרינן שיש בילה נראה דלא קשה מידי לפי מה שראיתי במה"מ פ"ח דתרומות דטבל שנתערב לא מהני בהו ביטל מאחר שאפשר לתקן להפריש עליה ממקום אחר ודמי זה להיכא דאפשר לברור האיסור ולתקנו שאז אינו בטל מן התורה ועיי' בר"ן פ"ק דסוכה ודמי נמי למה שכתבו הראשונים בתערובות חמץ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס דאף דמדאורייתא ברובא בטל ומותר באכילה אפ"ה עובר עליו משום בל יראה דהא מ"מ רואה הוא החמץ וה"נ אעפ"י שנתבטל איסור הטבל מ"מ המצוה שבו לא נתבטל וחייב מדאורייתא להפריש ע"ש וא"כ ניחא דהא לשון הרמב"ם בפ"ש דתרומות הוא כן נתערב דבר שחייב במעשר בדבר שפטור ע"ש וזה הלשון מוכח דמיירי שהחולין היא הרוב כידוע משום הכי אם יש לו פרנסה ממקום אחר הרי ע"י ההפרשה ממקום אחר אנו יכולין להפריד את האיסור הלכך נעשה הכל דאורייתא משא"כ היכא דלית ליה פרנסה ממקום אחר ואי אפשר לתקן ולברור התרומה ממילא נתבטל הטבל מדאורייתא ונעשה דרבנן ובדרבנן הא מהני בילה אף ביבש הילכך מפריש מיני' וביה משא"כ בהא דפ"א ממ"ש בפול המצרי דמהני לצבור גורנו אפילו היכא דאית ליה פרנסה ממקום אחר דהא הגמרא התם לא חילקו בזה ומשמע דמיירי בכל גוונא וכן אפילו היכא דנתערב מחצה על מחצה שאז הוא מן התורה כדמוכח בגמרא התם דמיירי בכל אופן ובכל כה"ג כיון שהוא מן התורה הא לא סמכינן על הסברא של בילה לכן כתב הרמב"ם שפיר דהא דמהני הכא בילה הוא רק משום דאזלינן אחר גמר הפרי דהא בילה לא מהני כאן והשתא ניחא נמי המשנה דמ"ש בהא דהנבללים לפי חשבון משום דהתם נמי אין בו חשש דאורייתא כמש"כ הנה"מ בסי' רצ"ב משום ממנ"פ דאי מיירי שהחולין הוא הרוב הרי אז בטל המעשר ברובא ואף אי נימא דמיירי דהמעשר הוא הרוב או אפילו מחצה על מחצה מ"מ כיון דבלאו הכי צריכין לחלל ולומר אם זאת הוא המעשר הרי טוב ואם לאו הרי המעות הללו מחוללים על אלו כמו שכתב הרמב"ם שם והרע"ב בפ"ש שם א"כ כיון שאין כאן שום חשש תקלה של איסור דהא ממנ"פ לא יאכלו בכאן איסור כיון שכבר נתחלל ואין כאן רק חשש הפסד ממון של מעשר שני אבל תשש של חילל קדושת מ"ש אין כאן וכיון שכן סמכינן אנן על בילה

וראיתי במה"מ שם שדעתו הוא שהרמב"ם סובר שאף באיסור דאורייתא נמי יש בילה מן התורה ואפילו בדבר יבש רק החכמים אחרי שראו שעפ"י הטבע אין כ"כ בילה בדבר יבש אמרו שאין לסמוך על הבילה אלא בדבר לח דוקא שנבלל יפה אבל לא בדבר יבש ע"ש ולדעתי דבר זה אין לו פירוש כלל הלא וכי מקרא ילפינן זאת שיש בילה בדבר יבש הא אין לזה שום רמז במקרא שנאמר שהוא גזירת הכתוב להתיר רק החכמים החמירו ואסרו הא העיקר הטעם דאמרינן שמן התורה יש בילה בדבר יבש הוא ע"כ משום שראו שהדרך הוא שגם דבר יבש הטבע הוא להתבלל וא"כ למה חזרו אח"כ ויחמירו בדבר שאין בו טעם הילכך מה שכתבתי בביאור דברי הירושלמי ובפירוש דברי הרמב"ם והראב"ד לדעתי הוא העיקר

אמנם כ"ז שכתבנו הוא רק אליבא דשאר תנאי ואמוראי בירושלמי דמ"ש שם אבל ר' יוחנן בירושלמי שם בודאי סובר דגם בדבר יבש יש בילה אפילו מדאורייתא כל שהדבר הנבלל לא יהי' גדול יותר מזית כדמוכח שם ובהכי ניחא לי מה דאיתא בח"מ סי' קע"ו סי' ז' בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים והרויחו דקי"ל שהריוח הוא לאמצע והוא מן הש"ס וכתב על זה הרמ"ה והובא בש"ע שם בשם יש מי שאומר שאם נגנבו מהמעות אזי חולקים הם לפי ערך המעות והקשה שם הש"ך דלמה כתב הש"ע בלשון יש מי שאומר הלא תוספתא ערוכה היא ע"ש שנשאר בקושיא אבל לפי מה שכתבתי ניחא משום דזאת התוספתא איתא ג"כ בירושלמי פ"ד דב"ק הלכה א' ומקשה שם הירושלמי מהא דתניא בתוספתא אחריתא בבית ועליה של שנים שנפלה שחולקים בעצים ובאבנים ואיתא התם שאף אם לאחד יש יותר אבנים מהשני ונגנבו או נאבדו ההפסד הוא לאמצע ולא אמרינן שיהי' לפי ערך ותירץ הירושלמי שיש חילוק בין מטבע דדקים הם ונבללים היטב הילכך אם נגנבו ההפסד הוא לפי חשבון משא"כ אבנים גסים הם ואינם נבללים משום הכי ההפסד הוא לאמצע דהוי להו ספק השקול אם הוא של זה או של זה הילכך חולקין ע"ש והשתא מתורץ קושית הש"ך משום שהי' קשה לו להרמ"ה דהא אנן קי"ל דבדבר יבש אין בו בילה לפי זה הא מעות ע"כ ג"כ אין נבללין ואמאי במעות ההפסד הוא לפי ערך וניחא ליה בזה כי ידוע הוא דסתמא דהירושלמי היא נשנת אליבא דר' יוחנן כידוע ור"י הא סובר באמת דבדבר יבש עד כזיתים הם נבללים הילכך אליבי' אתי שפיר חילוק של הירושלמי משא"כ לדידן הא אכתי נשאר קושיית הירושלמי במקומה מ"ש זאת מאבנים הילכך הוי אמינא דלדידן אין לסמוך על תוספתא זו קמ"ל הרמ"ה דאפילו הכי הילכתא כתוספתא זו אלא שיש חילוק אחר בזה והוא עפ"י מה