אבן שתיה נג

על הערב כי הכא מכוסה ומהודק הרבה יותר מקמט הנעשה ע"י הבגד לפי זה אם נימא דחוששין אנו שמא ע"י הנענוע נכנס שם הקמח אזי לא היה מהני אפילו רחיצה אלא ע"כ דאנן לא חיישינן לזה כלל ולפי זה הא מהני נמי סריקה מ"מ יש לומר עדיין דלא דמי סריקה לרחיצה משום דהא זה שכתב המהרי"ל שמחמת נדנוד הרחים נכנס הקמח בין החוטין לא לדבר ברור כתב זאת רק מספיקא חוששין אנו לזה שמא נכנס שם מעט מהקמח הלכך כל שרוחצין אח"כ היטיב יש לומר שהוא מותר משום ס"ס ספק שמא לא נכנס שם הקמח כלל ואף אם נכנס שמא הלכה היא כהמרדכי והמהרא"י בפסקיו ס' קס"ז. הובא במ"א בסי' תנ"א שעל ידי רחיצה של מים צלולים פולט אף מה שבתוך הקשרים וכיון שהוא רק חשש של איסור משהו מתירין בזה ע"י ס"ס אבל ע"י סריקה לחוד כיון דליכא האי ס"ס שוב אפשר לומר שאף בשעת הדחק נמי אנו חוששין לדברי מהרי"ל הזה שמא נכנס בין החוטין והלכך לא מהני בזה מה שנראה נקי מבחוץ. מיהו לענין דינא היכא דאי אפשר לו גם לרחצו כי האומנים אומרים שהוא מתקלקל הרבה ע"י רחיצה וגם היא שעת הדחק אפשר כי יש להקל ע"י תיקון של הסרקה היטיב כי לדעתי נראה שמהרי"ל לא מיירי אלא אם רוצה לטחון בפסח גופא ולא קודם פסח או דמיירי היכא דאפשר להשיג בקל כיס רחים חדש דאל"כ לכאורה הא אין מקום לחומרא זו דהא חשש זה שמא נכנס הקמח בין החוטין אין זה אלא ספק דהא יכול להיות שלא נכנס לשם כלל רק הקמח הלך דרכו דרך נקבי הנפה והכיס של רחים. וכמו שבאמת לא חששו לזה שאר הפוסקים ואם נימא דמיירי קודם הפסח א"כ מה בכך הא אפילו אם נשאר שם מעט קמח מ"מ הא נתבטל כבר קודם הפסח ואף שדעת המהרי"ל בתשובה דאף לח בלח נמי חוזר וניעור: מ"מ על הרמ"א קשה האיך פוסק בזה כהמהרי"ל הא דעת הרמ"א בס' תמ"ז ותנ"ג דקמח בקמח שנתבטל קודם הפסח בששים מותר לאפות בפסח ואינו חוזר וניעור ועוד הא אם אפה קודם הפסח החם גם המהרי"ל גופא מודה דאינו חוזר וניעור כמו שביאר הפ"מ דבריו בס' תנ"ג במ"ז ס"ק ב' ואין לומר דחוששין אנו שמא נתייבש הקמח הנשאר בין החוטין ואז לא נתבטל משום דאז דינו כיבש בלח שחוזר וניעור כדאיתא התם הא גם זה אינו דהא זה אינו אלא חמץ נוקשה דנתקשה מחמת הזיעה. ועוד הא לא גרע זאת מקמח ומים שעושין הסופרים לדבק ניירות שכתב המ"א בסי' תמ"ב דלא הוי אלא חמץ נוקשה ע"ש והא דעת המהרי"ל הוא שחמץ נוקשה אפילו בפסח גופא בטל בששים ואפילו שלא במינו דהא מדמה לה לחמץ דרבנן עיין במ"א בס' תמ"ז ס"ק ה' וא"כ כאן שאינו אלא ספק אם ישנו שם מעט קמח או לא הא לא הוי אלא ספק תערובות משהו חמץ נוקשה קודם הפסח שהוא מותר לכולי עלמא הלכך נראה יותר דמהרי"ל לא מיירי אלא באופן שהוא רוצה לטחון בפסח גופא או אפילו קודם פסח רק שרוצה לאפות בפסח והמהרי"ל אזיל לשיטתו שסובר דאפילו לח בלח חוזר וניעור ואף כה"ג נמי אינו אלא חומרא בעלמא החמיר המהרי"ל בזה אבל לא מצד הדין כי אחזיקו ריעותא לא מחזקינן וכן כתב להדיא הא"ר בסי' תנ"א שהמהרי"ל גופא לא החמיר אלא לכתחילה אבל קודם פסח ובפרט לדידן דקי"ל דכל שנעשה ונתערב ע"י הטחינה אינו חוזר וניעור ומותר לכתחילה לעשות כן כמו שכתב הט"ז בס' תנ"ג אז בוודאי כל שמנקין אותו היטיב בענין שאין נראה עליו שום קמח והוא בשעת הדחק אז אפשר לומר דגם המהרי"ל והרמ"א מודים דאין בזה שום חשש וגם דהא לא גרע זאת מנפה ואדרבא נפה חמור יותר כמו שכתבתי לעיל ואפילו הכי קי"ל דבשעת הדחק שאין לו נפה חדשה מותר לנפות הקמח אף בנפה ישינה ע"י שיפשוף והגעלה אפילו בפסח כמו שכתב הא"ר והח"י בסי' תנ"ג ס"ק נ"א ששעת הדחק כדיעבד דמי ע"ש

וראיתי בביאורי הגר"א שציין על המהרי"ל בזבחים ע"ט וכוונתו דשם מבואר דפשתן שטוואתו נדה טמא משום משקה פיה ולא מהני רחיצה ופירש רש"י משום דדרך הרוק שנכנס הרבה בפשתן. וא"כ הכא נמי חיישינן לזה שהחמץ נדבק הרבה בתוך הכיס של הרחים ע"ש מ"מ נראה דאף לפי סברא זו ג"כ לא הוי אלא ספק איסור ולא ודאי משום דמאן לימא לן שכאן נכנס הרבה כמו שם אולי יש לדמות כיס של רחים לחרסן של זב דאיתא שם בסוגיא דמהני הדחה שלשה פעמים ובודאי פשוט שהוא ג"כ לא החמיר אלא מספיקא ועוד דהא כתב התוס' והג"א סוף ע"ז דספק הוא אם נדמה איסור לפשתן שטווה נדה ע"ש הלכך אפילו לפי סברא זו מ"מ אין כאן אלא רק ספק איסור משהו קודם הפסח. וכיון שנקו אותו היטיב בענין שהבקיאין אומרין שלא נשאר בו עכשיו כלום מאבק של הקמח בוודאי באסור קל כזה כדי הם הני בקיאין לסמוך עליהן בשעת הדחק ועוד נראה לי בזה דהא כיון דעיקר הטעם של המהרי"ל שהחמיר בכיס של רחים הוא משום דע"י נענוע של הרחים חוששין אנו שמא נכנס מעט קמח בין החוטין והוא ע"ד דאמרינן בחולין ד' מ"ט מירבל הוא דרביל. ומפרש רש"י דע"י נענוע הדרך לכנוס כ"כ בעומק עד שאח"כ אין יכולין להוציא משם ע"ש והכא נמי ע"י הנדנוד נכנס בין החוטין. ולפי זה אפשר לומר כפי מה ששמעתי מהטוחנים הבקיאים כי הטבע הוא שאחר שנותנין התבואה לתוך הרחים אז תיכף בהתחלת הטחינה ע"י כח התנועה של הטחינה אז הדרך הוא שהתבואה הבא באחרונה היא דוחה לחוץ את התבואה הראשונה ומנקה אותה מהרחים וכה"ג מצינו במסכ' מכשירין פ' ב' משנה ג' לענין מי שפיכות טמאים שירדו לתוך מי גשמים אזי אפילו אם המי שפיכות הם כ"ש ומי גשמים הם מרובים מ"מ לא מבטל להו המי גשמים הטהורים למי השפיכות והקשו שם הכ"מ והתוי"ט דאדרבה היה לן למימר כשנפלו המי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטל ותירצו דכיון דהמים הולכים וניגרים הלכך המים הבאין באחרונה הם שוטפים את הראשונים לחוץ ע"ש. ועיין כה"ג בר"ש במס' ערלה פ"ש משנה ז' בכלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור שר' אליעזר סובר אחר הראשון אני בא וכתב שם הר"ש שהדרך הוא שהסיכה האחרונה מוציא ודוחה לחוץ אח מה שסכו בראשונה ע"ש הלכך הכא נמי אפשר לומר כיון דקי"ל בכל הכלים שכדרך תשמישן כן הוא פליטתן לפי זה אם קודם הטחינה של הקמח פסח נטחנו שם על הרחים מיני קטניות הרבה או שאר מיני תבואה שאין בהם חשש חמוץ ולהניח זאת עד אחר הפסח יש לומר דאמרינן כשם שבלע ע"י הנדנוד כן נמי פלט ע"י הנדנוד ואף שמעיקרא טחנו בו יותר מעכשיו מ"מ לא אכפת לן בזה כמו דמצינו ג"כ לענין דפין ולולבין והעקלים שאף שנבלע בהם ע"י כבישה שכבשו זמן רב ואפילו הכי אמרינן שם שאם מניחן שנים עשר שעות תחת הצינור שמימיו מקלחים יוצא מהם כל מה שבלע והיינו משום דאמרינן כשם שבלע ע"י הרדיפת המשקה הכא נמי פליט ע"י רדיפת המי גשמים ומכש"כ הכא דלא הוי רק צונן ויבש וכן כתב להדיא הנחלת שבעה בתשובה דע"י הטחינה הדרך הוא שנתקנח הרחים וכיון שמהרי"ל גופא לא החמיר אלא לכתחלה כמו שכתבתי לעיל בשם הא"ר וגם י"ל כי גם עכשיו לא נכנס מאומה לתוך הקמח וכה"ג כתב הרדב"ז בת' שני אלפים ק"כ דפעם אחת רקדו על נפה קמח לפסח ואח"כ נמצא בצק בנפה והבצק היה בשעת הריקוד והתיר בסברא זו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואמרינן אולי לא נתפרר מהבצק לתוך הקמח אף שנמצא בצק ממש מכש"כ לחשש רחוק אולי יש שם קמח כל דהו ומצורף לזה אולי לא נתחמץ כלל הכיס דהא דעת רוב הפוסקים דלא חיישינן ללתיתה רק במקום ששורין החטין כמו חצי יום להסיר הקליפה שלהם. נמצא לא נשאר לן רק ספק ספיקא בחומרא של מנהג של המהרי"ל וקרוב ג"כ לומר שעל כיס כזו אשר נתחדש כעת והוא דק מאוד והוא של משי ובדבר כל דהו נעשה נקי לא כהכיס הרחים הישן שהוא היה עב מאוד וקרוב לומר שנכנס בין החוטין משא"כ שלנו: