אבן שתיה נב

לעיל ואם חיישינן שנדבק בין החוטין אזי מה מהני הגעלה לכך כתב באמת הרמ"א דלא נהגו בהגעלה בכוס של רחים היינו ג"כ מאחר שחששו לדברי מהרי"ל הלכך באמת לא מהני ג"כ הגעלה והא דלא כתב דלא מהני ג"כ כיבוס היינו משום דהרמ"א רצה לכלול הכל בהדי נפה ובנפה הא בעינן הגעלה לכך כלל וכתב על כלם דלא מהני הגעלה

ולכאורה היה נראה לי עוד כי אף למהרי"ל והרמ"א שכתבו שלא נהגו להגעיל כוס של רחים מ"מ כאן שמסלקין כל העצים אשר נתפרו ונתחברו אל הארוג של הכיס ולא נשאר רק הארוג לחוד בזה אף המהרי"ל והרמ"א מודה דמהני כיבוס. דהא כתב הרמ"א בסי' תנ"א ס' י"ת וז"ל ונהגו שלא להשתמש הנפה ע"י הגעלה וכו' או הכיס של הרחים לא מהני להו הגעלה ושקים נוהגים בהם היתר ע"י כיבוס ע"ש ויש להבין טעמא מאי נשתנה דינו של השקים מכיס של רחים או מנפה דבדידהו לא מהני אפילו הגעלה ובשקים מהני אפילו כבוס לחוד הלא שניהם מיני ארוג הם וגם תשמישן שוה וראיתי בח"י בסי' תנ"ג ס"ק כ"א שמחלק דשקים שאני שמתכבסים היטיב במשמש היד זה בזה כדרך שרוחצים בגדי לבן שמשפשפים זה בזה והלכך מתכבסים יפה משא"כ נפה שהיא משוך על דפנות אינו מתכבסת יפה ע"ש וע"כ היינו נמי טעמא של כיס הרחים כי כשהיא משוך על העצים אז גם היא אינה מתכבס כמו נפה כידוע משא"כ כשמסירין אותו מהעצים ולא נשאר רק הארוג לחוד אז מעשהו ממש כמו שק שיכולין לשפשפו ולכבסו במשמש היד בפנים ובחוץ והלכך לכאורה בזה האופן גם המהרי"ל והרמ"א מודים בזה דמהני הגעלה

אמנם המהרי"ל כתב הטעם דלא מהני הגעלה בנפה ובכיס הרחים משום דהקמת הולך דרכו בין השתי להערב ונדבק שם ואינו יוצא ע"י כיבוס ע"ש והכוונה הוא שע"י הנענוע ונדנוד נכנס הקמח ונדחק בין החוטין ע"ש ונראה ברור שזה הוא הטעם של הרמ"א שמחמיר בנפה ובכיס של רחים ומתיר בשקים היינו משום דבשקים לית להו נענוע והלכך אמרינן דכיון דהקמח אינו נכנס בין החוטין רק הם מלמעלה משום הכי מהני כיבוס משא"כ בכיס של רחים ובזה ניחא נמי דברי הט"ז בסי' תנ"ג ס"ק ח' שכתב שם בדיני השקים שנכון לקנות חדשים ומביא ראי' ממש"כ הרא"ש בפ' כ"ש בשם אבי העזרי במעשה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו משום דאית בעור נקבים ואמרינן בחולין דף קי"ב ואי אית בי' פילי אסור וכש"כ בשקים שעשוי נקבים באריגתו ודאי נדבק שם הקמח ואסור ע"י כביסה והקשה שם הח"י וז"ל לא ידעתי למה ממרחק הביא לחמו ואינו מביא ראי' מנפה שמביא הרב עצמו לעיל בס' תנ"א בהג"ה דלא מועיל בהו הגעלה ע"כ אבל לפי החילוק של המהרי"ל גופא הא אין ראי' כלל מנפה וכיס של רחים לשקים משום דהתם איכא נענוע משא"כ בשקים הא לית בהו נענוע ואף דהרמ"א מחמיר שם ג"כ בסלים וכתב שדינם כנפה ואף בהו לא מהני הגעלה. אף דבהו ג"כ לא שייך נענוע היינו משום דסלים של עץ יש ריוח גדול בין השתי להערב והלכך אף בלא נענוע כל שמשתמשין שם נכנס הקמח בין השתי להערב ואי אפשר לנקותן כדאמרינן לענין חבית של חרס משא"כ שקים או כל דבר שהוא ארוג מפשתן או צמר או כל שאר דבר אריגה כיון שהשתי מדובק הרבה להערב אז אין חוששין שמא נכנס החמץ בין החוטין אלא דוקא היכא דאיכא ג"כ נענוע כמו שכתב המהרי"ל ומשום הכי מוכרח הט"ז להביא ראי' דלא מהני כיבוס בשקין מהא דחולין ולא מנפה וכיס הרחים וסלים הילכך כל שלא בשעת הדחק אזי אף כה"ג שתיקנו בענין שיכול לשפשף היטיב בידיו מ"מ אין להקל ע"י רחיצה או הגעלה משום דלא דמי לשק כמו שכתבתי אמנם בשעת הדחק יכולין להקל ע"י רחיצה וחביטה היטיב אף בלא הגעלה כמו שכתבנו

אך לענין מה שנתחדש כעת כיס רחים חדשה של משי והוא דק מאוד ומנקין אותו ע"י מסרקת המתוקן לכך והאומנים בעלי הרחים אומרים שזה מנקה יותר מרחיצה וכן ראינו כי אחרי הסריקה היטב לא נשאר בו מאומה מאבק הקמח וכ"כ נעשה נקי שאף אם משפשפין עליו גם בגד שחור לא נכר שום לבנוניות על הבגד וזה בחינה גדולה שלא נשאר בו מאומה מהקמח. וא"כ היה נראה לכאורה להקל משום דכל כה"ג סמכינן אנן על המראית עין ועל הבקיאין דמה לו נקיון זה או נקיון הנעשה ע"י רחיצה דהא רחיצה דמהני הוא נמי מצד שנתבררה אצלינו שאחר רחיצה לא נשאר בי' מאומה א"כ הכא נמי דכוותה וכה"ג כתבו התוס' בנדה דף נ"ו ד"ה בודקת דאף דמקובל אצלינו דשבעה סממנים דוקא מעבירין על הכתם לבטלו מתורת כתם ולא זולתו מ"מ כיון דחזינן אנן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא שבעה סממנים הלכך מהני נמי כבוס ויותר מזה יש סברא בתוס' ע"ז דף ע"ה ד"ה כיתנא דאף אם נבלע איסור רותח בתוך הבגד שאף דקי"ל בכ"מ כבולעו כן פולטו ואם נבלע ע"י רותח צריכן הגעלה ברותחין דוקא ואם לא לאו כלום הוא כדאיתא בזבחים ובע"ז שם וילפינן זאת מקרא דכל דבר אשר יבא באש תבעירו באש מ"מ אמרינן דכל זאת הוא אם נבלע בתוך כלי משום דאז אין הדרך שיוצא אלא ע"י הגעלת רותחין דוקא אבל אם נבלע בבגד אפילו אם נבלע ע"י רותחין אמרינן דיוצא ע"י כיבוס היטיב משום דאנן ידעינן שע"י כיבוס גדול יוצא גוף האיסור ע"ש הרי להדיא דאפילו היכא דהתורה העידה לנו שצריכין הגעלה של רותחין דוקא להפלטת האיסור מ"מ כל דחזינן אנן דנפלט האיסור ע"י דבר מה אמרינן דסמכינן אנן עלי בקיאותו והותרו ע"י תחבולה זאת א"כ מכש"כ בכה"ג דלא בעינן אלא שיהי' נקי מקמח וכיון דחזינן דנקי מ"מ שוב לא אכפת לן עוד בזה ועיין בטור בסי' תנ"א שהביאו שם בשם רבינו יחיאל מפאריש לענין עריבות העבידן שלשין בהם כל השנה דלא מהני בהו הגעלה וכתב ע"ז הב"ח וז"ל נראה דהוא חומרא תדע שכתב דאי אפשר לנקרן והלא עיננו רואות שמנקרין אותן היטיב עכ"ל הב"ח הרי שמשיג על רבינו יחיאל מהאי הוכחה של מראית העין שלנו ואי אמרינן דלא סמכינן כ"כ על מראית העין האיך מביא ראי' מזה להשיג על רבינו יחיאל ובפרט להקל אולי הראי' כוזב אותו אלא ע"כ דכל כה"ג לראות אם הוא נקי גם אנן סמכינן על בקיאותנו של מראית העין שלנו ופשוט הוא

אך מה שיש לעין בזה הוא עפ"י דברי מהרי"ל שהבאתי שכתב שע"י הנדנוד של הנפה או הכיס של רחים נכנס הקמח בין חוטי השתי לחוטי הערב לפי זה הא אין ראי' כ"כ מהמראית העין שלנו שלא נראה למעלה הקמח דשמא נשארים הם בין חוטי השתי להערב ואינן נראין ומ"מ אין להקשות דא"כ האיך סמכינן בשעת הדחק על הרחיצה או הגעלה ולא חיישינן אולי נשאר בין החוטים משום די"ל דהתם שאני דהא כתב המרדכי בפ' כ"ש שיש רצו לומר דהיכא דאיכא קשרים בשקים דצריכן להתיר דומיא דאמרינן בע"ז ואית בהו קיטרא שרי להו וע"ז כתב המרדכי דלא דמי דהתם מתחילה היין צלול ונכנס בעומק ואח"כ ע"י הניגוב שהוא עב ע"י התפר אינו יוצא משא"כ כאן דמי הכביסה צלולין הם ונכנס ג"כ בין הקשרים. הרי מבואר הוא מהמרדכי דטבע של הרחיצה במים צלולים שהם נכנסים ומנקים ג"כ מה שתחת התפירות והחוטים והלכך שוב לא חיישינן מה שנכנס ע"י הנדנוד בין חוטי השתי להערב. כי אמרינן דע"י הרחיצה יוצא הכל משא"כ ע"י מסרק הא לא נכנס כ"כ בין החוטין. הן אמת שהתה"ד בסי' קט"ז חולק על המרדכי וכתב שכל היכא דאיכא קשרים או חוטין אז אמרינן דאף מים צלולים ג"כ לא מהני לזה ומביא ראי' לזה מהא דנדה ד' נ"ז לענין כתם הנמצא בחלוק אחר כביסה דאם הכתם בסיטרא או בזויות אין חזקתו נתכבס ע"ש ועיין בתוס' משמע דאפילו ברחיצה היטיב אינו מתכבס בסיטרא וסיטרא פירש רש"י דהוא קמטים כדרך שעושין בחלוק וכוותיה סתם המחבר בסי' תנ"ג וא"כ ק"ו שלא מהני הרחיצה מה השתי מכסה