אבן שתיה נ

לנו הצל"ח שכ"ז לא נאמר אלא דוקא שגם עכשיו ראוי היא לאכילה משום הכי שייך שפיר לומר דכיון דשביק הנאה היותר חשובה ועושה בה הנאה הגרוע מזה אזי הוי שלא כדרך הנאתן משא"כ היכא, דעכשיו שוב אינו ראוי עוד לאכילה כגון שמן של מ"ש שנטמא ונתקלקל ואינו עומדת שוב רק להדלקה או כגון משקה היוצא מדבר איסור וכבר נעשה המשקה אזי אמרינן להיפך דמאחר שעכשיו שוב אינו ראוי לאכילה רק לשאר הנאות אז כל שאר הנאות שבו נקרא כדרך הנאתן כיון ששוב אינו עומדת לאכילה ואדרבה אם אוכל זאת הוא פטור משום דכיון שאינו ראוי לאכילה אזי אם אוכל מזה נקרא שלא כדרך הנאתן כיון שאינו עומד עכשיו לאכילה וזה הוא הטעם של הרמב"ם בעירוב דבר מר ואכלה שהוא פטור משום שאז כיון שאינו ראוי לאכילה אזי אכילה בזה נחשב לשלא כדרך הנאתן ואין הכי נמי שאם היה נהנה בדבר זה מהדברים שעומדים לכך היה חייב כיון דעכשיו הוא כדרך הנאתן ע"ש ולפי הנחה זו אמרתי שיש לתרץ ג"כ קושית המ"א בסימן תס"ו ס"ק א' שהקשה על הרמב"ם שפסק שמותר לעשות מלוגמא מחמץ הא איתא בפסחים ד' ל"ט לא ילעוס חטים ויניח על גבי מכתו בפסח ע"ש מה שתירץ אמנם לפי הנחה של הצל"ח ניחא דהא איתא בכתובות ד' ל' דאחר הלעיסה שוב אינו ראוי עוד לאכילה למי שראה זאת ע"ש ממילא כיון שלעס את החטים ופלט אותם שוב אינו ראוי כ"כ לאכילה ועומדת יותר לשאר הנאות משום הכי אם עשה ממנה מלוגמא חייב דעכשיו זה הוא דרך הנאתן משא"כ הרמב"ם מיירי בחמץ העומדת עדיין לאכילה ועשה מזה מלוגמא אז אמרינן שפיר שכיון שיש בידו לעשות הנאה היותר חשובה שהוא אכילה ועשה הפחות ממנה הוי שלא כדרך הנאתן ופטור עליה ובזה יש לתרץ נמי הקושיא שהביאו שם ע"ז מהירושלמי פ' י"ד משבת דאיתא התם האי גומרתא סכנתא היא ונותנין עליה חמץ בפסח דמוכח מזה דדוקא משום סכנתא התירו אבל בלאו הכי אסור ואמאי והא קי"ל דכל איסורין שלא כדרך הנאתן מותרין הן לחולה אף שאין בו סכנה אבל לדברינו ניחא משום שיש לומר דהירושלמי מיירי אפילו היכא שהחמץ נשתנה עכשיו ואינו עומדת שוב לאכילה והילכך בזה רפואה הוי כדרך הנאתן ומשום הכי לא שרינן אלא במקום סכנה דוקא עכ"פ היוצא לנו מזה שאף דבתערובות דברים מרים בעינן שנפסל מאכילת אדם מ"מ אם כמו שהיא עכשיו עומדת לשאר הנאות ונהנה ממנה אם היא מאסורי הנאה עובר ע"ז לפי זה הכא נמי כיון שעכשיו עומדת הא להנאה זאת זו שתיקנהו בשבילה אף ששוב אינו ראוי למאכל אדם מ"מ עובר עליה עיין בתוס' חולין ד' ק"כ ד"ה אלא שהקשו ל"ל והנפש לרבות השותה חמץ שהוא חייב תיפוק לו דהא נהנה ותירצו דבהנאה לית ביה כרת ע"ש ולכאורה זה דלא כסברת הרמב"ם וכפי ביאור הצל"ח דהא לדידהו לא קשיא מידי דכיון דסברי דכל דבר שעומד לאכילה אזי שאר הנאות שנהנה מזה נחשב כמו שלא כדרך הנאתן לפי זה הא איצטריך לן והנפש כגון היכא שבידים המחה את החמץ אי כיוצא בו בענין שהוא ראוי לשתיה ומ"מ אם היה רוצה ג"כ להקפות ע"י האור או באופן אחר בענין שיהא ראוי לאכילה היה יכול ג"כ לעשות שאז בשאר הנאות חוץ מן האכילה היה פטור משום דהוי שלא כדרך הנאתן לכן איצטריך והנפש לרבות השותה לומר דאף דאין חייב משום נהנה מ"מ חייב הוא משום שתיה והיינו משום גזירות הכתוב דחייב הוא על השתיה כמו על האכילה מיהו זאת יש לישב ע"י קושית המגיה במל"מ פ' י"ג מהלכות שגגות שהקשה על התוספות בפ' כל שעה ד' כ"ב שהקשו שם וא"ת יהי' הנהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתיב כל האוכל חמץ ונכרתה והאי לא יאכל אמרינן דהוא איסור הנאה ותירצו שיש חילוק בין היכא דכתיב כל אוכל להיכא דכתיב לא תאכל ע"ש והתעורר ע"ז מדברי התוס' חולין הנ"ל דמוכח, מדבריהם דקרא דהנפש אתי לגלות ג"כ דבהנאה ליכא כרת דאל"כ האי והנפש למה לי ועיקר התירץ לזה מצאתי בספר נ"י להגאון מהר"י מליסא בחולין ד' ק"כ בהגהות שם שהתוס' בפסחים קאי אליבא דר' אבוה שם שסובר דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן דוקא ואם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו פטור אבל התוס' דחולין אזלי אליבא דרב נחמן שם בפסחים דיליף איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל משום דכתיב אצלם לשון לא יאכל בקמ"ץ דדרשינין מזה הנאה המביא לידי אכילה וכמו שפירש רש"י שם דסתם הנאות הם מביאין לידי אכילה דהא מוכרין אותו וקונין בעד זה דבר מאכל ע"ש ור"ל לא יאכל שלא תעשה שום דבר בזה מהדברים שיכולין למכור זאת ולקנות דבר מאכל לפי"ז בכל ענין אסור ע"ש וכן מסתברא ג"כ דהא עיקר הטעם הוא מה שאינו חייב שלא כדרך הנאתן כתבו הפוסקים שהוא משום דכתיב אכילה ובעינן שיאכל דוקא דרך אכילתן וכן הנאה נמי מאחר דמאכילה ילפינן זאת בעינן דוקא דומיא דאכילה משא"כ לחזקי' כיון דלאו מלשון אכילה מפיק לה רק שכל הנאה המביא לידי אכילה עובר עליה וא"כ ממילא כל הנאה המביא לידי מאכל אפילו ע"י תחבולה נמי חייב עליה דהא מ"מ מביא לידי אכילה הוא ופשוט הוא דאף דהתוס' כתבו שם שאין נפק"מ בין ר' אבוה לחזקי' הכוונה הוא דמהאי דרשה דנפקא מלא יאכל בזה אין נפק"מ אבל במה שאסר ר' אבוה לקמן ד' כ"ד דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן זה לא שייך לפלוגתא זו וע"ש בהגהות שכתב שאף איסור שנשתנה ונתהפך טעמו דבשאר איסורין מותר כמו שכתב רבינו יונה בברכות דבשר נבילה שנתערב בדבש מותר משום דדרך הדבש שמהפך כל מה שבתוכו ג"כ לדבש דמ"מ לענין איסור חמץ אליבא דחזקי' גם זאת אסור דהא מ"מ נהנה הוא מחמץ אף שהוא ע"י תחבולה הא לחזקי' אין נפק"מ בזה דכיון דמביא לידי מאכל הוא ע"ש לפי"ז כאן אליביה דחזקי' וודאי עובר הוא כן עלה על דעתי מתחילה אמנם אח"כ התעורר לי רב גדול אחד דהכא שאני דדמי זאת לכופת שאור שיחדו לישיבה המבואר בפסחים ד' מ"ה ואמרתי כי אתו הצדק דהא כתבו התוס' שם דהאי כופת שאור מיירי שראוי עדיין לאכילה ואם היה אוכל היה חייב כרת ואפילו הכי אינו חייב לבער והטעם הוא כדאמרינן בחולין ד' קכ"ט שכיון שיחדו לישיבה נעשה כמו עץ בעלמא וביאור הדבר מצאתי בלב ארי' שם שהוא משום דכיון דחמץ מדאורייתא בביטול בעלמא סגי דילפינן זאת מתשביתו שהשבתה בלב הוי השבתה הלכך האי שאור נמי כיון שיחדה לישיבה קודם פסח לא גרע זאת מהשבתה שבלב ע"ש שהאריך בזה ואף שבחולין שם אמרינן נמי לענין טומאה כן כגון בית שסיככה בזרעים בטלו מתורת אוכל ג"כ מהאי טעמא דכששימש מעשה עץ שימש התם נמי בטומאה הא אשכחן דמהנו בהו ביטול כמו במתכת המשמש את הקרקע או את העץ כדאיתא במסכת כלים ומהאי טעמא לא אשכחן בגמרא האי סברא דכששימש מעשה עץ שימש אלא דוקא בהני דברים דמהני בהו ביטול אבל לא בשאר דוכתא הילכך דין בל יראה של חמץ לא ילפינן משאר איסורין בזה משום שיכול להיות שאף שבשאר איסורין כל כה"ג אסור באכילה ובהנאה מ"מ בחמץ אינו עובר על בל יראה דמדין ביטול אתינן עלה ואף דהסוגיא שם לא אזיל רק אליבא דרשב"א אבל אנן קי"ל דבעינן דוקא שיטיח בטיט היינו משום דבלאו הכי לא הוי ביטול אבל כל שמבטל ע"י מעשה טוב אז אף אם עדיין ראוי לאכילה ג"כ אינו חייב לבער ועיי' במהרש"א שם ד"ה כופת ותראה שכך הוא ועיין ברא"ש לענין כרים שמכבסין אותן בקמח מבואר שם שכיון שמיוחדין הם לישיבה בטלו מתורת אוכל לענין ביעור ומסיים שם הרא"ש ואף שבכופת שאור בעינן דוקא טח בטיט הכא מאיס טפי ע"ש ומוכח שם דמיירי אפילו אם אינו נפסל מאכילת כלב עדיין והיינו משום דע"י מעשה זה נתבטל מתורת אוכל והוי בכלל תשביתו הנאמר בתורה נמצא בנידן דידן נמי כיון שעירב האוכל בסם המות הרי אין לך השבתה וביטול מדבר מאוס יותר מזה הילכך בודאי אינו עובר ע"ז משום בל יראה וגם לענין שאר איסורין כה"ג היכא שמצד עצמו הוא לשבח רק שבני אדם אין אוכלין אותו מחמת סכנה אי פקע ע"י איסור נבילה או טריפה מחמת