אבן שתיה מט

דאורייתא לא נקרא זאת ס"ס כדאיתא ביו"ד סי' ק"י בכללא ס"ס ע"ש

ועוד הא דעת המחבר בסי' ל"ב שאף בחול נמי לא סמכינן על האי סברא בראוי לגרר וכו' אלא בעינן גרירה דוקא עיי' במ"א שם ס"ק ג' ובפ"מ ובמחצה"ש שם ובמ"א ס"ק כ"ז שם והילכך כיון שיש כאן חשש דאורייתא אין להקל מחמת ס"ס זו

ואין לומר בזה כי נסמוך הכל על הרשב"א היינו במה שכתב בחידושיו במנחות שם דאף אם נדבק למעלה נמי כשר ואף אם נימא דכוונתו הוא בגרירה דוקא מ"מ שוב סמכינן על הרשב"א גופא בחידושיו בסוכה ד' ל"ח שסובר שאף אם השומע עומד במקום שאסור לו להפסיק מ"מ אמרינן ביה נמי שומע כעונה והיינו ע"כ משים דאף כה"ג ראוי לבילה נקרא כמו שכתב הפר"ח בסי' ק"ד וא"כ הוי שפיר ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם ושמא הלכה כהרשב"א בזה בכל דבריו זה אינו דהא כבר כתב הש"א בסי' ז' שהדין של שומע כעונה לא דמי בזה לשאר דברים ויכול להיות שאף אם בשאר דוכתא כל שאינו ראוי לעשות זאת לא מהני מ"מ לענין שומע כעונה אמרינן שאף שאינו ראוי לענות נמי כעונה דמי עיי' שם שביאר בזה היטב סברתו ואני הבאתי ג"כ קצת ראי' לדבריו מדברי התוס' כי בסוכה ד' ל"ת שם הסכימו שאף אם הוא עומד במקום שאינו יכול להפסיק מחמת איסור מ"מ אמרינן ביה שומע כעונה ע"ש ואפילו הכי הקשו התוס' בחולין ד' פ"ג ובשאר דוכתא אמאי טמאים משלחים קרבנותיהם הא אין ראוין לסמיכה ומה זה קושיא הא כל כה"ג ראוי לסמיכה הוי כמו דאמרינן לענין שומע כעונה אלא ע"כ דשומע כעונה שאני כמו שחילק הש"א נמצא לפי זה אין ראי' מהרשב"א שסובר בזה ג"כ כסברת הט"ז

מיהו לענין הלכה נראה דבכל ענין שנמצא הדיבוק בין למעלה או למטה ואפילו אם אירע כן בשבת נמי אין להוציא אחרת והוא דהא באמת דעת המרדכי בריש פ' הקומץ רבה דכל האי פסול של אינו מוקף גויל כל זאת לא נאמרה אלא בתפילין או במזוזת דוקא ולא בס"ת הובאו דבריו בב"י בסי' ל"ב והילכך אף דאנן לא קי"ל כן מ"מ אפשר לומר דכל זה היינו לענין גוף הס"ת כגון לצאת בה מצות כתיבת ס"ת וכה"ג אבל לענין להוציא אחרת בזה יש לסמוך על תשובות הרמב"ם ועל החידושי הרשב"א שהבאתי ואין צריכין להוציא ס"ת אחרת דלא כהגאון מהר"י ותמה אני על מה לא הביאו כלל דברי המרדכי בזה אמנם אם נתדבקו האותיות מראשן לסופן בזה אני מסתפק כיון שכל הפוסקים חולקים בזה על המרדכי ובפרט כי כבר הארכתי בתשובה אחת שפסול זה לא שייך כלל לכתיבה תמה רק הוא פסול בפני עצמו שנשתנה האות ונעשה הכל כמו שפיכות דיו הילכך בזה צריך לי עיון וכן אם אירע זאת בשמות הקדושים כיון שדעת המרדכי שם שבשמות הקדושים בעינן גם בס"ת מוקף גויל הילכך אם נדבק האותיות למעלה בשמות הקדושים אף דמותר לגרר בנתיים כדאיתא ביו"ד סי' רע"ו מ"מ אם אירע כן בשבת יש להוציא ס"ת אחרת כנלע"ד בענינים הללו ועיי' בנ"א כלל ל"א

ויש לי קצת עיון במנחות ד' נ"ט ע"ב דאמרינן התם במנחת חוטא שלא ישים עליה שמן ואם נתן פסול ובלבונה לכתחלה לא יתן ואם נתן כשר והא דכשר בדיעבד בלבונה ילפינן התם מדכתיב כי חטאת לומר שאפילו אם נתן עליה הלבונה נמי כשר והא דפסול בשמן ילפינן התם מדכתיב היא מיעוטא ואמרינן ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי אפשר ללוקטה ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה וקשה לי דהא בקדשים בעינן דוקא שינה עליו הכתוב לעכב וא"כ לא לכתוב כי חטאת היא ואז ממילא ידעינן דבשמן כיון שאין ראוי ללוקטה פסול ובלבונה כיון שראוי ללוקטה כשר כמו דאמרינן לענין בלילה של מנחה הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואם אין ראוי מעכבת בו ופסול ויש לישב

סימן יז

נשאלתי באחד שתיקן קודם פסח קמח מעורב עם רעל שהכינו בעד עכברים ומעורב עם מים ושכח לבער קודם הפסח ויש שם כזית חמץ או יותר כי דרך הוא לערב בו קמח ובודאי כבר נתחמץ ורצה אחד מהלומדים לומר שאינן חיבין לבער מטעמא דהא בודאי ע"י התערובות נפסל קודם הפסח מאכילת כלב מחמת המי ראש שנתערב בתוכו וכמו שכתב הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מ"א וז"ל או שערב דברים מרים כגון מי ראש ולענה ואוכל כשהן מרים הרי זה פטור ע"ש הרי מבואר מדברי הרמב"ם שאף שהמאכל מצד עצמו מוטעם ומשובח הוא מ"מ כיון שאינו ראוי לאכילה מחמת תערובות הדבר מר שבתוכו פקע נמי שם איסור מיניה משום דכל האיסורין ילפינן מנבילה דבעינן ראוי לאדם דוקא לפי זה מכש"כ הכא דהא סכנה לאכלו בודאי אין לך אין ראוי לאדם יותר מזה וממילא פטור הוא מלבער כדאיתא בסי' תמ"ב בחמץ שנפסלה קודם זמנו שפטור מביעור ע"ש

והנה עלה על דעתי לומר דכאן לא דמי לדברי הרמב"ם משום דדוקא התם דעכשיו אינו ראוי לאכילה כלל מחמת שהוא מר או מוסרח ואז אפילו אם הגורם לזה הוא המי ראש ולענה שבתוכו מ"מ לא איכפת לן בזה כיון דעכשיו נתקלקל גוף הטעם משא"כ כאן הא באמת גוף הטעם לא נתקלקל כי מתקנין זאת דוקא שיהי' משובח ומוטעם כידוע רק שהוא מסוכן לאכילה א"כ בשביל זה יכול להיות שעדיין לא פקע שם איסור מיניה ולכאורה יש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בחולין ד' נ"ח דבהמה שהכישה נחש דמותרת משום טריפה ואסורה משום סכנות נפשות והשתא האם נימא דבהמה שהכישה נחש ומתה מחמת כן שלא יהי' בה דין נבילה שלא יטמא וכן האוכל ממנה לא יהי' חייב עליה משום נבילה הא זה לא שמעני ואדרבה הא להדיא מבואר להיפך דהא הראשונים הקשו שם בחולין דבאמת טעמא מאי בהכישה נחש מותרת היא משום טריפה הא בהמה שהכישה נחש בודאי אינה יכולה לחיות עוד והא קי"ל כל שאין כמוהו חיה טריפה ותירצו שלא אסרה תורה טריפה אלא דוקא שיש בה חסרון ושינוי משאר בע"ח ומחמת זה אינה יכולה לחיות כגון ניקב חסר או יתיר משא"כ הכישה נחש הגם כי היא אינה יכולה לחיות מ"מ כיון שאין בה חסרון כל כה"ג לא איכפת לן במה שאינה יכולה לחיות ואין דינה רק כמו מסוכנת בעלמא דשרי ע"ש בחידושי הרשב"א והשתא אי נימא דבמה דאיכא סכנה לאכלה אף שהוא מוטעם ומשובח מ"מ כיון דאי אפשר לאכלה משום סכנה נקראת ג"כ אין ראוי לאדם ופקע שם איסור טריפה ונבילה מינה א"כ מה מקשו אמאי אינה אסורה משום טריפה תיפוק ליה דבלאו הכי כיון שנפסלה מאכילה פקע לה מינה איסור טריפה מן התורה ובפרט למאן דאית ליה שכל שהוא אינה דרך אכילתן אזי אפילו איסור דרבנן נמי אין ביה אלא ע"כ מוכת מזה דכל דגוף הטעם לא נשתנה רק אריה דרבע עליה המונעו מלאכול בשביל כך עדיין לא פקע שם איסור מיניה ממילא בנידן דידן נמי חייב לבער

ועוד לפי סברת הצל"ח בפסחים ד' כ"ד בביאור שיטת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מ"א שדעתו שם שבכל הדברים האסורים בהנאה כגון ערלה וכיוצא בו שאם עבר ונהנה מהם אין לוקין ע"ז וכתב שם המ"מ הטעם לזה משום דהנאה לגבי אכילה נקרא שלא כדרך הנאתן והיינו מאחר שדבר זה עומדת הוא לאכילה שהוא דבר היותר יקר ויותר מועיל מהנאה שהוא שלא ע"י דרך האכילה הילכך הוי כמו שנהנה מדבר שהוא עומד רק להנאה והוא נהנה מזה שלא כדרך הנאתן וזה הוא גופא הטעם בהניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור משום כיון דסתם חלב עומדת הוא לאכילה שהוא דבר שיש ביה יותר תועלת וזה ממילא כל שאינו עושה כן רק שאר הנאות נחשב הכל כמו שלא כדרך הנאתן ע"ש וע"ז חידש