אבן שתיה מא

אלא למ"ד מבואר שיש פלוגתא בין רש"י ותוס' בביאור מה דאמרינן שני כתובים אין מלמדין דתוס' סברי שם דכל שני כתובים הבאין כאחד לא לבד שאין מלמדין מהם אלא שהם ג"כ מגלים לנו ההיפוך מהם לומר דבכל דוכתא אין לעשות כן כמו התם דמצה והקהל הוי שני כתובים שנשים חייבים במ"ע שהז"ג וכיון דהוי שני כתובים ילפינן מזה דבעלמא ע"כ הם פטורים אמנם שיטת רש"י התם אינו כן אלא דכל שני כתובים לא ילפינן מינייהו כלל לא הן ולא לאו ולענין שאר דוכתא השני כתובים כאלו לא נכתב כלל ע"ש וקשה לי לפי זה האיך הוכיח הגמרא מדגלי רחמנא גבי נזיר דבעינן כולו דוקא מכלל דבכל התורה כולו רובא ככולו ומפרש רש"י דמוכח משום דהוי נזיר ומצורע שני כתובים הא שיטת רש"י הוא דמשני כתובים דאמרינן בכל דוכתא דלא ילפינן מינייהו מ"מ לא ילפינן מינייהו ההיפוך ג"כ וא"כ מנ"ל ללמוד מזה בשאר דוכתא ואף שמבואר שרש"י מנזיר איני מרש"י מ"מ האיך מתרץ רש"י הקושיא שהקשה המפרש כאן אמאי לא אמרינן דמנזיר ילפינן בעלמא דרובא הוא לאו ככולו וצ"ע ועיי' בזבחים ד' כ"ו. ופשוט הוא דכל מה שכתבתי כאן לא שייך כלל להפלוגתא תא המבוארת בכמה דוכתא בש"ס אי דרשינן שערו כל שערו או לא והחילוק בזה עיין בתוס' חילין ד' פ"ח ד"ה ור' יהודא וכו' ומנחות ד' י"א

סימן יד

נשאלתי בענין חנוך הנער במצות תפילין שהמנהג הוא לחנכו כמו חדש אחד קודם שנת הי"ג כמו שכתב המ"א בסי' ל"ז אם צריך לברך אז ג"כ על התפילין או מניחן בלא ברכה כי לכאורה נראה מאחר דדעת בהע"ט הוא והובא ברמ"א בסי' ל"ז דקודם י"ג שנים שלמות אין מניחין כל ואסור לו להניח ואין זה בכלל מצות חנוך כמבואר בבעה"ט גופא ע"ש והילכך אפילו לדידן דמניחן בחודש קודם הזמן מ"מ אפשר לומר דאין מברכין משום דאולי הדין הוא עם הבעה"ט שאז אסור לו להניח וממילא הרי הוא עדיין לא הגיע כלל למצות חנוך ודמי זאת להא דאיתא בסי' קכ"ח לענין נשיאות כפים לקטן שלא הביא עדיין שתי שערות שכתב שם המ"א בס"ק מ"ח שאם רוצה לישא את כפיו ולברך עובר משום ברכה לבטלה ואף אם עושה זאת משום מצות חנוך כדמוכח התם ע"ש

והנה התוס' בפסחים דף פ"ח ד"ה שה הקשו האיך מאכילין הפסח לקטן הא קעבר הקטן משום אכילת פסח שלא למנויו ותירצו כיון דהא דאסור להאכיל דבר איסור לקטן ילפינן זאת מהא דכתיב גבי שרצים לא תאכלום דדרשינן מזה לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים הילכך בעינן דוקא דומיא דהתם דאין באכילתו שום מצוה הא בשביל מצות תנוך לא איכפת לן במה שהקטן עושה ג"כ עבירה כיון דע"י כן נתחנך נמי בהמצוה ע"ש לפי זה לכאורה גם כאן היה אפשר לומר כן דהא עיקר הטעם שהוא אסור להניח תפילין קודם שנת י"ג הוא משום איסור של גוף נקי וכיון דאנן עושין זאת בשביל לחנכו על להבא כשיהי' בר חיובא שוב לא איכפת לן במה שהוא עושה עכשיו איסור אמנם ע"כ לא דמי להתם דאל"כ למה באמת החמירו הבעה"ט והרמ"א כאן כ"כ שיהיה דוקא בן י"ג שנה ויום אחד וכבר הקשה עליהם הב"ח ושאר הפוסקים מפשטת הגמרא דסוכה דף מ"ב שם והא לכאורה גם מדברי התוס' קשה אבל באמת לא דמי כלל דהא התם האב עשה הכל בשביל הקטן כמו שעושין בכל הפסחים דהא שחט אותו גם בעד בנו ומנה אותו ג"כ בכל המנוין רק שמנויו של קטן לאו מנוי הוא משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא אבל עכ"פ אביו של קטן התנהג בפסחו כמו שעושין בשאר פסחים והילכך הוי כמו כל שאר חנוך שמחנכין הקטן במצות שאף שהוא לאו בר חיובא הוא מ"מ מוטל על האב לחנכו אמנם כל זה אם גוף המצוה עושה כתיקונו כמו שעושין הכל ואז אף שיש עבירה ג"כ בעשיית הקטן לא אכפת לן דהא על עבירה של הקטן אין אנו מצווין ועל החינוך הוא מצווה משא"כ כאן בתפילין מאחר שאין יכול לשמור עצמו היטב בגוף נקי הרי ממילא הא אינו עושה גוף המצוה כתיקונו כמו שהכל עושין אותה בגוף נקי דווקא וכל כה"ג הא לא שייך בזה מצות חינוך כיון שאין מקיים החנוך כראוי ואדרבא יש חשש שלא יעשה ג"כ כשיהי' גדול ממילא אין כאן המצוה כלל ולא נשאר רק איסור לחוד והילכך אין רשאין לעשות כן אמנם עדיין אין זה מספיק דמנ"ל להרמ"א לחלק כן מדברי התוס' פסחים הנ"ל בסברא בעלמא הילכך נראה לי עיקר בזה לתרץ דברי הרמ"א עפ"י דברי הר"ן בנדרים ד' ל"ו דמבואר התם שהוא חולק על סברת התוס' דהר"ן הקשה ג"כ קושיא זו של התוס' דאמאי מותר הקטן לאכול מהפסח שלא למנויו ותירץ דכ"ז בראוין להמנות אבל בקטנים דאין ראוי' להמנות ולאו בני הכי נינהו לית לן בה ע"ש הרי לכאורה מוכח מדברי הר"ן שאם היה על הקטן ג"כ האיסור של אכיל שלא למנויו אזי היה אסור להאכילו בפסחים ולא היה מהני בזה מה שיש כאן נמי המצוה של חנוך דבמקום איסורא לא תקינו רבנן וכן התוס' בנדרים שם כתבו ג"כ כסברת הר"ן הרי מבואר מדבריהם דכל שע"י המצוה של החנוך אנו גורמין שהקטן יעשה איסור על ידינו אין בזה כלל משום מצות חנוך ואדרבא איסורא אית בזה שהקטן עושה איסור על ידינו הילכך הכא נמי כיון שתפילין בגוף שאינו נקי איסורא אית ביה לית בזה משום מצות חנוך ולכאורה הוא סעד גדול לפסק הרמ"א שעד י"ג שנים שלימות אין בתפילין משום מצות חנוך והיינו משום דחנוך דתפילין כיון שיש בה חשש איסור לא דמי לשאר חנוך דלא בעינן בהו בני י"ג שנים דוקא

אמנם עדיין יש לפקפק בזה דהא לכאורה יש לדקדק על סברת התוס' והר"ן דמוכח מדבריהם דכל היכא דהקטן עביד ג"כ איסורא אז אין בו משום מצות חנוך הא בר"ה דף ל"ג אמרינן אין מעכבין את התינוקת מלתקוע אמר ר"א אפילו בשבת ודעת הר"ן שם נוטה לפירוש רש"י שמפרש דבתינוק שהגיע לחנוך מיירי והילכך אף שבשבת אין בו תקיעת שופר ויש בו ג"כ איסור שבות מ"מ ליון שאם היה חול היה בו מצוה אז אף שעכשיו אין בו מצוה כלל אלא איסורא לחוד ומהאי טעמא באמת דעת התוס' והרא"ש שם שכל כה"ג כיון שיש בו איסור בלא מצוה אין בו משום מצות חנוך. מ"מ דעת הר"ן הוא שאף כאן יש בו משום מצות חנוך ע"ש הרי מבואר דעת הר"ן שאף במקום איסורא נמי יש בו משום מצות חנוך ולפי זה הא קשה מאי טעמא התם באכילת קרבן פסח שלא למנויו מוכח מדבריו שכיון שיש בהמצוה איסור ג"כ אין בו משום חנוך. ועוד הלא הדברים ק"ו דהא דעת הר"י בעל התוס' בפסחים שם דמשום מצות חנוך של קטן לאו אכפת לן במה דעביד אסורא ואוכל הפסח שלא למנויו ואלו הכא לענין תקיעת קטן בשבת דעת הר"י והוא בתוס' ר"ה דף ל"ג דכיון דבשבת יש בו איסור לתקוע אין בו משום מצות חנוך וע"כ צ"ל דהכא לענין תקיעות של קטן גרע טפי משום דעכשיו כיון שהוא שבת אין עושה בתקיעותו שום מצוה דלאו זמן תקיעה הוא כלל רק איסור לחוד ומשום הכי אין בו מצוה של חנוך משא"כ לענין אכילת פסת כיון דהיום זמן אכילת פסח הוא אף שנעשה ע"י איסור מ"מ כיון שהיום זמנו ועביד נמי מצוה יש בו חנוך כן מוכרחין אנו לחלק לדעת ר"י וא"כ להר"ן שסובר דאף באכילת פסחים שהוא זמן המצוה ועושה ג"כ מצוה אפילו הכי כיון שיש בו איסורא ג"כ שוב אין בזה משום מצות חנוך מכש"כ לענין תקיעת שופר בשבת בודאי היה לן לאסור לחנך בו הקטן כיון דעביד איסורא ואין בו מצוה ואמאי לענין תקיעה בשבת כתב שיש בזה משום תנוך ולענין אכילת פסחים כתב שאין בו משום חנוך וע"כ צ"ל להר"ן שדעתו לחלק דהכא לענין תקיעה בשבת כיון שאין בו רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא דעת כמה פוסקים דקטן אוכל איסור דרבנן אין מצווין להפרישו וכיון שמשום האיסור שהקטן