אבן שתיה רעז

זה שילדה אשתו אינו ממנו כי לא היה בביתו יותר משנה והיא מכחישתו בזה רק שזאת הודית שפעם אחת שמשתו נדה ואומרת שהוא ידע מזה. ב"מ דלהלכה לא קיי"ל כהרא"ש סוף נדרים שמחלק בהא דעיניה נתנה באחר בין אם עומדת באיסור כל ימיה או לא ראי' דכל דהבעל אינו יכול להפקיע שיעבודו ממנה אם לא שיעשה איסור נקרא משועבד לה דלא כנראה מתשובת רע"א. חילוק בין אומר אשתו זינתה שאינו נאמן לאחר תקנת ר"ג ובין אומר שהולד שילדה הוא ממזר והיא ממילא נאסרת עליו. הוכחה מתוס' דאף היכא דאנן מדנפשין ידעינן האמתלא מ"מ צריך הוא ג"כ להוציא האמתלא מפיו דוקא. ב"מ דכל היכא דלא אפשר זה בלא זה לא נכנס זה כלל בדין פלגינן דיבורא עוד מבואר דהאי חזקה דאמרינן דאין אדם אומר על בנו שאינו בנו אלימא יותר מחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הוכתה מהגמרא כדעת הפוסקים דאף אם הוא ברוב נכרים לא תלינן הולד בנכרי. קושיא על המקנה קדושין ע"ד ויתר הדברים מבוארים בפנים

סימן פט באחד שנתן מטבע לבתולה ליקח בעדו דבר מה וכשנתן לידה אמר לה הרי את מקודשת לי ראיה דהיכא דאמר לה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת אין כוונתו שאם לא יהי' בתורת קידושין יהי' פקדון כמעיקרא בח"מ סי' קע"ו במי שהיה לו מלוה ביד אחר ואח"כ אמר יהי' למחצית שכר תירוץ ע"מ שהקשה לי גדול אחד על סוגי' דציפתא מדברי הרמ"ה בסי' כ"ת סעי' ד' וגם תירוץ על המהר"פ שם מקושית המהרי"ט בסי' ס"ג ומקושית הט"ז בסי' כ"ח. השגה על המח"א בהלכות שומרין סי' י"ב ועל הבא"י באה"ע סי' וא"ו שהקשו מה קאמר אי לא ניחא לה תשדינהו מ"ש זאת מנמצא מום במקח דמ"מ הוי שומר על המעות חילוק בין הא דאמרינן מדהשתא ניחא לו מעיקרא נמי ניחא לו לבין הוכיח סופו על תחילתו. ב"מ דבהוכיח סופו על תחילתו לא בעינן שהסוף יהי' מוכח מההתחלה ודלא כהח"ס בזה. בדין אומדנא בקידושין וקושיא על האו"ת בסי' צ' ועל הח"ס אה"ע סי' ק"א אומדנת לא שייכי לדין רובא דלא כהאחרונים בזה בדין אם הבנת והרגשת שאר חושים נמי דינם כהרגשת ראי'. הוכתה להרשב"א בדין קידשה דרך תור מהא דקידושין שאין מסורין לביאה ראי' דכל דנתברר אח"כ דלבר חיובא הרג אף דבעת מעשה לא היה ידיעה ברורה רק ע"י רוב נמי חייב ולא הוי זאת ג"כ כלל התראות ספק בקידושין אין צריכין העדים לידע דוקא בעת הקידושין למי הוא מקדש דלא כהח"ס. ביאור בתשובת הרשב"א הובא במ"א בסי' תר"צ ס"ק ט"ו. בדין קריאת המגילה אם השומע צריך לכוין בכל תיבה

סימן צ ב"מ חילוק בין אם העדים לא ידעי העדות רק ע"י אומדנ' מ"מ כל היכ' דהוי אומדנא טובה מהני לבין ראו אפילו אלף אנשים כל אחד מחלון מיוחד דלא מהני אף דג"כ יש כאן אומדנא ברור לב"ד אומדנא דב"ד דמהני העיקר הוא כל דנתאמת היטב הדבר אצל ב"ד זה הדנין על הדבר אף דלא נתאמת כ"כ אצל ב"ד אתר דלא כהנ"מ בזה. תירוץ על הרמ"ה בח"מ סי' צ' מה שכתב דאף אם הי' אצל החבלה עוד אדם אתר מ"מ כל שידוע לנו שהוא אדם כשר ובודאי לא חבלו חייב זה והא בסנהדרין אמרינן דאפילו אבא חלפתא ביניהם נמי חייב בקושית התוס' יבמות קט"ו בהא דשמא בגמלא פרחא אזיל וביאור בזה בשיטת הרמב"ם והפוסקים

סימן צא באחד שרוצה לבטל קשה"ת והטו"ת מבואר בפנים. תירוץ על המחבר שפסק ששכירות מטלטלין נקנה בכסף לחוד מה שהקשו עליו מדברי הנמוק"י פ' השואל שכתב להיפוך. ראי' מב"ב ד' נ"ד לסברת הנב"י דבשדוכין כיון דלא נגמר עדיין הקנין לגמרי אזלינן בתר אומדנא ה ש אף דאיכא ג"כ דעת אחרת בזה חילוק בין אומדנא לאסמכתא דלא כרב אחד דמשוי להדדי. צ"ע במרדכי פ' הזהב שפסק דאפילו היכא דירא להפסיד כל המקח נמי מקבל מי שפרע. חילוק בין הא דעייל ונפיק אזוזי דאמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא מכר ומ"ש בישראל שקנה מנכרי ובא אחר והחזיק בה דלא אמרינן אומדנא כמבואר בפנים יש לומר דהרשב"א שהביא הב"י בסי' נ' אינו סובר כהרא"ש דבשדוכין אזלינן בתר אומדנא בענין דברי המהרי"ט שמתנות שכ"מ מתחיל מחיים. טעם דספק אומדנא לא מהני ודלא כמו שמחלקים בזה מטעם אחר אף דכתב הר"ן דהמוחזק נאמן לברר כוונתו מ"מ היכא דאיכא שבועה שאני

סימן צב קושיא ברמב"ם פ"ו מהלכות מעילה שפסק שאם קנה חפץ במעות הקדש לא מעל וכן בפ"ז כתב שאם הפקיד אצל שלחני אפי' מותרין דמותר להשתמש בהם נמי לא מעל והא זאת לכאורה היפוך מב"מ ד' מ"ח. עוד מה שיש להתעורר ע"ז ממעילה ד' י"ת ויתר הדברים מבוארים בפנים

סימן צג עוד בדין הנזכר. ב"מ דאף לשיטת הרמב"ן שאם נתן לו שטר על דמי המקח נקנת לו כמו אם נתן מעות ממש מ"מ לא דמי להא דכתובות מ"ז דכתב לה פירות כסות וכלים דכתבו המפרשים דהוא נמי מדין קנין שטר דכיון דהוא על תנאי שאני. בהא דשמע שמת לו מת שפועל חוזר בו הוא לאו משום דהוי אונס רק כיון שהוא חייב באבילות בשביל כבוד המת שכן הוא הדין אמרינן דאדעתא דהכי אגרי ודמי זאת להא דמבטלין ממלאכתן בשביל ק"ש ותפילה דכל שכירות פועל הכל הוא כהמנהג חילוק נכון בהחליפה דת אחות המשודכת דאמרינן אדעתא דהכי לא נשתדך ומ"ש לענין נדונית חתנים בכה"ג אמרינן להיפוך דכיון דהוא אונס דלא שכיחא אמרינן דלא סליק אדעתא וב"מ דאף דרוב ב"א אין מקפידין על מום זה מ"מ המוחזק יכול לומר שהוא מקפיד

סימן צד באשה ששמה מעריסה מערא וכתבו בגט מרים. יש להבין דלמה מסתפק הרשב"א אי בעינן כתיבת שימות בשטר קדושין הא לשיטתו דשטר קדושין במחובר פסול מהיקשא דויצאה והיתה ממילא ה"ה כתיבת שמות נמי מן התורה הוא מהאי טעמא גופא וגם קשיא על הרמ"א אה"ע סי' ל"ב מרש"י גיטין ט' פלוגתא של דון מינה וכו' לא שייכי אלא דוקא היכא דכתיבא בפירוש אבל לא היכא דבמינה גופא צריכין ללמוד זאת בהיקשא ודלא כהמקנה בקדושין. כתיבת שמות בהשטר קדושין וכן מחובר תלי זאת בפלוגתא מתלמודא דידן להירושלמי ראי' דדעת הרא"ש הוא דשמו ושמה בגיטין הוא מן התורה. תירוץ על קושית הב"מ בענין ספירת דברים בגיטין תירוץ על מה שמקשין האיך שני יוסף ב"ש מוציאין שטר על אחרים הא לא הוי מוכת מתוכו שני עניני מוכת מתוכו הם חדא הוא מן התורה ואידך דרבנן ובזה מתורץ היטב קושית הנב"י מהד"ת סי' קי"ג. דעת ר"ת מוכת הוא דאף שינוי שם הדירה נמי מן התורה הוא. שיטת רש"י שאם דילג שם העיר נמי פסול הוא מן התורה. אם ניכר הדבר אף רק למקצת ב"א נקרא ג"כ ספירת דברים. קושיא על שו"ת בש"א בדין אלחנן תנן שכתב דהיכי דנשתקע שם העריסה הוי זאת בכלל אינו מוכח מתוכו ופסול לר"מ וכשר לר"א וכן כתב הנב"י לענין דילוג שם האבות אבל ז"א דכל היכא דלא ניכר הפסול אף לר"א פסול משום מזויף מתוכו אי מזויף מתוכו פוסל אף בכל דיני גיטין או רק בפסולי עדות לחוד תלי זאת בפלוגתת הראשונים לר"א אי עידי מסירה דוקא כרתי או דע"ח נמי כרתי. אף לשיטת הפוסקים דתפיסת השטר משוי לו למוכח מתוכו מטעם חזקה מה שביד האדם הוא שלו מ"מ לא מהני זאת לעשות מוכח מתוכו לשני יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת. לדידן תשש של לעז חמור יותר מחשש מוכת מתוכו

סימן צה בדין חזקת שמו ובדין שם הנשתנה מחמת חולי אי סיבה אחרת. תירוץ על מה שהקשו על