אבן שתיה רעה

בסי' ע"ה ס"ק ח' בדברי הרא"ה דהשובר עצמו הוא גופו מחילה הוא ועפ"י סברא זו מתורץ שיטת הפוסקים בזה

סימן סח בספק שבועה דקי"ל שפטור האיך הוא אם הרוב מכריע שחייב לישבע אם הוא בכלל דלא אזלינן בממון ב"ר והמחברים הביאו ספק זה בשם ב"א. ויש הביא ראי' מתוס' גיטין נ"א בשני כיסים קשורים מצאתי דמוכח דחשש של אנתוקי הוא רק דרבנן ועפ"י רוב אינו מנתק ומש"ה חייב שבועה אליבא דרבי ומבואר בפנים

סימן סט בהני חנונים שלוקחים סחורתן מהסוחרים הגדולים בהקפה ואח"כ מבררים שמצאו כמה פעמים חסרון במדה או במשקל ואומרים אולי לא פעם ראשון הוא ועוד היה טענות ביניהם שאיתרע הנאמנות של הסוחר במה שעבר על תנאי שהיה ביניהם בדין הוחזק כפרן יש חילוק בין דברים שהוא נאמן עליהם מצד עצמן ובין שבאו ע"י נתינות הבע"ד שנתן לו נאמנית יתירה קושיא על שו"ח עבה"ג בסי' י"ט חילוק בדין חזקה שלית עושה שליחותו עפ"י דברי המג"א בסי' ת"ט ובדין היורד ברשות ובספק מלוה ישינה והכל הוא מטעם דמעמידין את האדם בחזקת כשרות בתשובת הרשב"א במי שהעידו עליו שגנב שטרות שמ"מ לא הפסיד ע"י כן שאר שטרות שיש לו. ראי' לנידן זה מב"ק כ"ח בנרצע שכלו ימיו ורבו מסרב בו לצאת ובש"מ שם חילוק בין מקוה שנמצא חסר דפסלינן למפרע ובין גברא הנפסל שאינו פסול רק מכאן ולהבא. בדין קנין ברור שאין מבטלין אותו בשביל ספק תנאי. וב"מ אי בסברא זו מוציאין גם מחזקה גמורה או רק מחזקת מ"ק בדין אם שמעון אומר שכלי זו נתן לו אחד ליתנו לראובן מ"מ אם ראובן אינו יודע אי קושטא קאמר אסור לו ליקח הכלי ממני בהא כיון דלמיקץ קאי ובדין מכר לו טבעת של עץ ואמר לו שהוא של זהב וחילוק מהא דתשובת הרשב"א בקידשה בטבעת ואמר לה התקדשי בכוס זה. בדין מומין הגלוין וחזקת הגוף וביאור שיטת הפוסקים

סימן ע מהגאון ר' ראובן ז"ל מדענבורג בענין זה לענין כשרות האדם לא מהני בזה לא חזקת הגוף ולא שום חזקה להוציאו מחז"כ שלו בחנוני על פנקסו יש מקום עיון בזה דהא אחד מהם בודאי רשע הוא דהא אחד מהם בודאי נשבע בשקר וא"כ דמי לחתיכה בין החתיכות שחייב אשם תלוי ואמאי אינו יכול הבעה"ב לומר דאדעתא דהכי לא האמנתים. השגה על הנה"מ דר"ל דהיכא דמשלם שני תשלומין הוא רק מכח התקנה לחוד ביאור בהר"ן שלא יסתרו דבריו מקדושין מ"ג לריש פ' כל הנשבעין ביאור הסוגי' בב"מ ד' ג' עפ"י שיטת הרמב"ן

סימן עא תשובתי להרב הנ"ל. מה שהשיג על הנה"מ הלא כל דבריו ממש הם דברי הרז"ה. חילוק בין שליח דילפינן דמהני מפסח או משאר דוכתא ובין לאומר לחבירו הלוה לפלוני ואני אשלם דילפינן מאנכי אערבנו ואמאי הא הוא ג"כ שליח. פועלים עם חנוני לא דמו לנאמן עלי שלא נתפייסתי. בנידן שלנו צ"ע אם המוכר חייב לישבע שבועות הנוטלין היכא דאתילד ריעותא חיוב לעולם לישבע דלא כהחו"י וראי' מדברי הרמב"ן בההוא תורא דלא הוי לו ככי ושיני

סימן עב בדין חלוש ולבסוף חברו. תירוץ על קושית השעה"מ בפ"א מהלכות מעילה על הריטב"א שאם הקדיש בעת שהוא תלוש מעל א"כ מאי פריך מחומת העיר ובאמת גם הרמב"ן סובר כן ומתורץ הכל עפ"י התוס' ב"מ נ"ד שהקשו האיך חל הקדושה על הבהמ"ק הא בונין בחול ועכשיו אי אפשר להקדישו דהא מחובר הוא ר"י סובר דעומד לתלוש נמי דינו כמחובר והסוגי' דקדושין אזלי אליבא דר"י ובזה נדחה נמי הראי' של הקצות דבית דינו כמחובר משום דהתם קאמר דצד אחד בריבית מותר והוא אליבא דר"י ולדידיה באמת דינו כמחובר משא"כ לדידן

סימן עג בדין היזק ראי' ובדין טענת דינא ודיינא ב"מ חילוק נכון על מה שהקשו דאמאי מותר לעשות רפת בקר תחת עלייתו של חבירו ואינו יכול לעכב מחמת הטענה של דינא ודיינא שמא ירצה אח"כ לעשות אוצר ובפתיחת חלון על חורבתו של חבירו יכול לעכב עליו מה"ט. קושיא על הנה"מ בסי' קנ"ד ס"ק י"ז. ביאור שיטת הראשונים בב"ב י"ח ובדין משרה וירק שם. תירוץ על סתירת השו"ע מסי' קנ"ד סי' ט"ו לסי' קנ"ה ס"ג וביאור מספיק בתשובת הרא"ש כלל צ"ח כי המחברים הרבו להקשות עליו וכ"ז גרם להם שלא ראו רק מה שמעתיק הטור מדבריו ולא עיינו בתשובת הרא"ש עצמו. גם בגפת כל שסמוך בהיתר אין צריך לסלק אח"כ ולא כרע"א בקו"נ שלו. תירוץ על קושית המהרי"ט אמאי לא חיישינן בפתיחת חלון על חורבה שמא יתיישן הדבר ויטעון שחלונותיו קודמין להחורבה הם. ב"מ עד כמה חיישינן לשכתה. תירוץ על קושית הט"ז בסי' קנ"ד בחלון של הפקר חילוק בין אם ספק הוא אי יש כאן נזק כלל אי אם מחל לו הנזק. תירוץ על הרמב"ם בדין סד בסיד. חילוק שלא יסתרו דברי הש"ך בדין עשן שאינו תדיד. ב"מ בדין כופין על מדת סדום היכא דהוא ספק אם זה נזק אי יכול המזיק לומר קי"ל דזה לא הוי נזק או לא בדין שותפים או בני העיר שמכריחים זל"ז בדבר שהוא טובת שניהם ב"מ בהא דאסור לפתוח פכ"פ אם הוא דוקא בפתח בית או ה"ה בשאר פתחים

סימן עד עוד בדין הנזכר ב"מ דטענת דו"ד לא הוי אלא דוקא היכא דיש חשש שבין כך יזיק לו. גורם להיזק ראי' דינו כמו גרם לבושת דהוי בכלל גרמא דגרמא. חילוק בדין כופין על מדת סדום בין היכא דלא הגיע רק תועלת לחבירו ובין היכא דיכול להגיע לו ג"כ היזק

סימן עה ראובן שהיה מקבל מעות משמעון והיה נותן לו ריוח קצוב מפרנסתו בסברו שאין בזה איסור ואח"כ קיבל שמעון סחורה מראובן ועתה כשנודע לו שזה אסור רוצה להחזיר הסחורה מטעם כי אדעתיה לשלם במזומנים לא קנה. בדברי מהרי"ק במי שהבטיח לזונה שישאנה ואח"כ אינו רוצה שפטור מלשלם לה אפילו האתנן ותירוץ על מה שהקשו עליו המחברים וביאור בסוגי' דב"מ בהא דאמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריבתא בדין שכתבו הפוסקים דהמלוה על ריבית ונודע לו שאסור יכול לתבוע תיכף המעות קושיא על המל"מ בדין ספינה זו ויין סתם ב"מ ע"ט ומה דקשה בזה בדברי הרשב"א בהא דלא ליקני לוליבא לינוקא ביומא קמא בספיקא של הג"ת בנכרי שלוה מעות בריבית ונתגייר במקום שמותר ולא זקף עליו במלוה אם גובה הריבית שעלה קודם שנתגייר

סימן עו בגזבר הקהל אי גם הוא דינו כשליח שאם עיות שייך לומר לו לתקוני שדרתיך וכו' או דעדיף מיניה. בירושלמי פ"ד דדמאי מבואר דגזבר קבוע עדיף ודינו כמו בעה"ב ראי' מהירושלמי להקצות דבהפרשת תרומה לא מהני גילוי דעת דניחא לו לחוד רק דבעינן שליחות ממש. אף דיאוש של שליח לא מהני נגד הבעלים מ"מ יאוש של גזבר מהני. קושיא על הנב"י מהד"ת ח"מ סי' נו"ן השגה על המשכנ"י שכתב שהקונה או מוכר ע"י שליח ליכא לעולם דין מי שפרע ובאמת יש חילוק בדבר כמבואר בפנים ביאור ובירושלמי פ"ק דתרומות וב"מ אי גזבר עדיף משליח פליגי בזה ר"י ור"ל

סימן עז בשטר צוואה שנכתב בה שניתן לו כל המטלטלים והחפצים אי אמרינן לישנא יתירא לטפויי ג"כ מקומות בהכ"נ. מבואר כמה חילוקי דינים בדין לשנא יתירא