אבן שתיה רעד

אומרים לו אחר ג' ימים והנה הפר"ד חקר בהולך במדבר ומסתכן ברעב אי רשאי לגזול מחבירו והמחברים הביאו ראי' מעובדא דחסיד דגנח מלבו וכן מש"מ כתובות י"ח בשם המדרש וכן יש להוכיח משבת קכ"ט שמותר והראי' שהביאו לאיסור מירושלמי פ"ש דע"ז יש לדחות ופשוט שמותר וזה ג"כ ברור דכשם דקי"ל דודאי סכנה דוחה ודאי ממון כמו כן ספק סכנה דוחה ספק ממון ויש ראי' לזה ואפילו הכי תיכף כשחלה אומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא אף דהוא רק ספק גזל ולא חיישינן לצערו. ראי' מכתובות דאף היכא דהיבם לפנינו ורוצה לחלוץ נמי נקרא מקום עיגון. ביאור בתוס' שם ד' ג' דלא כהמקנה שם. ראי' מהגמרא דגם להשכ"מ ניחא יותר בגט מבחליצה ויש להסתפק דבהא אי חייב לאחרינא אומרין לו אחר שלשה ימים דוקא הכא מאי דהתם אינו חושש כ"כ לפסידא דאחרינא כדאיתא גמרא משא"כ הכא

סימן סד עשבים הגדלין על הבית עלמין אי רשאין למוכרן לצורך מצוה הח"ס כתב כיון דאיסור זה ילפינן מעגלה ערופה דקדשים כתיב בה וגדולי הקדש הא מותר ול"נ דהא קבר הוא משמשי מת ומע"ז גמור והתם גדולין אסור ויש לישב קצת עפ"י דבריו בסי' של"ה תירוץ למה לן קרא בפ"ע דקבר מחובר אינו נאסר ואמאי לא ילפינן זאת בג"ש מע"ז דג"כ אינו נאסר במחובר. תירוץ על דברי המ"א דנפל א"צ קבורה ומ"מ אסור הוא בהנאה וקשה כיון דאיסור הנאה ילפינן מותמת שם הא מזה גופא ידעינן ג"כ קבורה כדכתיב ותקבר שם. ראי' מגמרא ומתוספתא דעגלה דין קדשי ב"ה לה וממילא מה דילפי מינה אסור נמי הגידולין כדין קדשי ב"ה גם מש"כ דעגלה אין לה פדיון לדעתי הוא היפוך התוספתא וי"ל קצח דנאמר דהתוספתא אזלי אליבא דר"ש דקדשי ב"ה לא בעי העמדה הערכה ולדידיה יש לה פדיון כדמוכח בשבועות י"א ב"מ כיון דאין היקש למחצה אמאי לא מהני פדיון לתכריכי המת כמו דמהני לעגלה. בדברי הצל"ח דאין היקש למחצה הוא דוקא בזה הסיגנון עצמו מסוגי' דקדושין ד' נ"ז מוכח דעגלה אין לה פדיון ומצאתי דדין זה תלי אי ילפינן מכפרה כקדשים או מציפורי מצורע אבל הוא תמוה דא"כ יחלוק התוספת' על המשנה דקדושין כמבואר בפנים קדשי מזבח בעינן דוקא דרך חילול משא"כ קדשי ב"ה מהני אף דרך מכירה יש להתעורר בדין זה מירושלמי פ"ש דקדושין ה' ח'. ומכל הנ"ל יוצא לנו דעגלה דין קדשי מזבח יש לה קושי' על התוס' קדושין נ"ז ד"ה כפרה מזבחים ד' ע' בדין דדחיה לצוק זה הוא שחיטתו במגילה מבואר דעריפתה ביום כקדשים ביאור בסוגי' ובתוס' שם ומסיק דקשה להקל בזה (בפנים בסוף התשובה צ"ל ובח"ס סי' שכ"ז כתב דהיכא דהחיים יודעים שכך מנהגם ליקח העשבים אמרינן דידעי ומחלי ע"ש ועיי' בריטב"א מגילה ד' כ"ט בשם הרמב"ן הטעם מה שנוהגין לתלוש עשבים אחר קבורה ואח"כ כתב שאין לתולשם רק רחוק ד' אמות מן הקבר ע"ש הרי אף שכ"ז עושין בשביל מצוה וגם החיים יודעים מזה מ"מ לא מהני)

חושן משפט

סימן סה במי שאומר דמה שלא טען כבר טענה זו היה מחמת כי טעה בדין היה ועתה נודע לו כי טענה היא אם נאמן לומר כן. היכא דחייב לצאת י"ש והוא סבר שחייב מצד הדין ושילם ואח"כ נודע לו שטעה אי נאמן האריכו בזה כבר המחברים והביאו מהא דרבא דאיגנב לו דיכרא במחתרתא. והנה"מ בסי' י"ז כתב דיכול לטעון שטעה וראיתו מב"מ ס"ו ולכאורה כיון דזה תלי בדין נותן סתם אי הוא מתנה או פקדון ובכתובות ל"ט בהא דמפותה אינו משלם הצער מוכח דרב נחמן סובר דסתמא הוא לפקדון וכן מוכח בגיטין כ' לשיטת הרשב"א שם ובזה מבואר היטב הסוגי' דביצה ל"ט בפלוגתא דר"נ ור"ש במילא מים ונתן לחבירו ברש"י ובמהרש"א שם לפי"ז אין ראי' מהא דב"מ דהתם בעל המימרא הוא ר"נ לפי"ז גם מהא דדיכרא ג"כ אין ראי' דהתם בעל המימרא הוא רבא והוא סובר דסתמא הוא מתנה לפי"ז ע"כ הא דלא קיבל הדיכרא משום דנתן לו בפירוש אם הוא חייב עפ"י דין כמש"כ הקצות. לכאורה יש להביא ראי' מב"מ נ"א בההוא גברא דקרי שתין וכו' אך דיש לדחות עפ"י דברי המרדכי שם דמיירי דגילה דעתו מקודם שרוצה אח"כ לתבוע אונאתו עוד מדברי הגאון שהביא הטור בסי' קנ"ד. מתשובת הרשב"א מוכח שנאמן לומר שטעה וכן מתוס' ב"ב ע"ח ומהג"א פ' ח"ה. בדברי המקנה בפלוגתא רב ושמואל אי מתנה או פקדון באמת רוב נותנין רק בפקדון ומיעוט במתנה ורב אזיל לשיטתו דלא אזלינן בממונא בתר רובא ולשמואל אזלינן. ביאור בדברי הפוסקים. תירוץ על קושית הב"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"ח. מה שהקשה על הרא"ש בדין מכר וקידש בדמיהן קצת השגה על הספר נ"י בסברת מהרי"ט דמחלק דמקדש אחותו שאני דהא מ"מ אמר בלשונו לשון קדושין והלכך אף דכוונתו לא היתה לשם קדושין מ"מ הדיבור סותר הכוונה ואזלינן בתר דיבור לפי"ז בדבר שלב"ל בב"מ שם הא נמי אמר לו לשון מכירה ממהרש"א ב"מ יו"ד ד"ה סיפא דסתמא הוא לשם מתנה אין ראי' כמבואר בפנים. (ד' ע"ד ש' מ"ו נשמט אף דהספק הוא בתחילת החיוב ועיי' לקמן בד"ה וראיתי וכו')

סימן סו בעסקא הנחתם ע"י מה"ק ויש עדים שהודה פניהם האיך שנתן לו כל דין נאמנות רק שאין יודעין מגוף הלואה והלוה אמר שלא לוה מעולם עוד אומר המלוה שבעת הלואה היו עוד אנשים ועכשיו אינם כאן לפי סברת הרשב"א דדוקא פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדנה"י הוא דהוי מיגו דמתיירא שמא יבאו ויכחישו אבל פרעתיך בפני פו"פ ומתו לא הוי מגו הכא נמי מתירא שמא יבאו ויכחישו אותו ומגו דפרעתיך אין כאן דהא יש כאן נאמנות מה שכתב האו"ת האי סברא דמתיירא הוא רק דעת הרא"ש אינו כן דכן נמי דעת הרשב"ם והרשב"א ולכאורה ראי' מכתובות באמרה אשת איש הייתי כמו שהביאו המחברים ומתורץ זאת עפ"י שני הגירסאות שבועות מ"א בהא דפרעתיך וכו' והלכו למדנה"י אי גרסי נאמן אי אינו נאמן הוכחה דאף אם בטענת המיגו יהי' מוכרח לומר שני שקרים נחשב ג"כ למגו. בסברת ההפלאה באומר השטר מזוייף ונתקיים דהוחזק כפרן ואינו נאמן לא מיירי בטען מתחלה שתי טענות מזויף הוא וגם פרעתי דאף דאתכחיש על מזויף מ"מ על פרוע לא איתכחיש ובזה תירצתי מה שמקשין מתוס' ב"מ קי"ב ד"ה קציצה שמואל סובר דאף אם מתחלה אמר תרתי פרעתיך וגם הוא מזויף מ"מ ג"כ אינו נאמן. בדין אי אמרינן מגו לפסול השטר. חילוק בין מחאה לפני עד אחד אפילו מודה דמיחה לא מהני מטעם דלא חש כיון דיש לו מגו להכחיש העד ואמאי בפקדון היכא דליכא עידי ראי' מ"מ אם התרה אותו שלא להחזיר לו בלא עדים אינו נאמן ואמאי לא אמרינן דסמיך על המגו. בדברי המהרי"ט דנאמנות דינו כאל תפריעני אלא בעדים דלא כהקצות בסי' ע"א הוכחה מכמה פוסקים דאין נפק"מ לענין מגו בין נאמנות סתם למפורש. תירוץ על קושיית הנה"מ בסי' קל"ד ובסי' ס"ט ס"ק ט' מה שהקשה על הקצות

סימן סז בפלוגתת הפוסקים באינו יודע אם פרעתיך במקום דלא הוי ליה למידע ב"מ דכל חיוב דכתובה דמי למתחייב נפשו על תנאי היינו אם יגרשנה וממילא דינו כמו כל תנאי בקום ועשה שצריכין לברר שקיים תנאו. בפלוגתת הפוסקים בעד אחד האומר נטמאת אם המים בודקין אותה גם בהא דפסולי עדות כשרים לעדות סוטה אם הוא מן התורה. תירוץ על קושית הב"מ בסי' קע"ח. תירוץ על ר"ע דאמר בירושלמי דעד אחד אינו נאמן רק לאוסרה ולא להפסידה כתובתה ומ"ש ממתו בעליהן וכו' ר"ע מתלמידי ב"ה הוא וגם מתורץ מה שהקשו על רב פפא דבטוענת שאבדה כתובתה אינה גובה בשובר ומ"ש בטוען שאבד המשכון גובה חובו. סתירה בנה"מ מסי' ע"ח לסי' ע"ג ס"ק וא"ו. תירוץ על קושיית השה"מ