אבן שתיה רעג

דבעינן הוא רק מדרבנן אף במה דביקשו שלא להוביל הבשר הוא רק מניעת ריוח לחוד דלא נקרא אונס מ"מ כיון דהגיזום היה בכפירת הממון בתר השתא אזלינן וראי' לזה מגמרא. תירוץ על קושית התוס' בהא דכפו עליהם הר כגיגית. מה שכתב המהרי"ק דבשביל טובה לא נקרא אונס מדברי התוס' לא משמע כן אם רוצה להפסידו בטירחא שטרח כבר גם זאת בכלל הפסד ממון הוא בדין פלוגתא דרבוותא דלא מוקמינן על החזקה ובחילוק בין שבועה דלהבא לשעבר בהא דר"ע רצה למסור נפשו בשביל נט"י דרבנן. מסיק דכשר (ד' ס"ד ע"ד ש' ל"ב נשמט ואף דכתבו הפוסקים דלענין איסור אין חילוק בין שבועה דלהבא לעבר כמש"כ בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק נ"א אין הכוונה משום דאיסורא חמיר בזה טפי בכ"מ ז"א דהא לענין ממון קי"ל דעובר בדבר שיש בו מלקות נפסל לעדות ולשבועה ובאו"ה קיי"ל דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א אלא ר"ל דהכא כיון דהוא איסור אחד היינו השבועה החמירו בו שאינו נאמן ע"ז שהוא כשר אף בשבועה כיון דהוא איסור אחד אבל לענין פסול גברא שיהי' נפסל מאמונתו בכל מקום למאן דמחמיר בזה בודאי לא הוי רק ספק פסול וגם התם גופא הוא רק חומרא בעלמא כמבואר שם)

סימן נ"ט בשם הק' שנכתב שלא כסדרן מה שנראה מדברי מחברים לדבר פשוט דבתלמי המלך כששינו אצלו התורה בלשון יון שינו ג"כ שמות הק' ומזה הוכיחו דבשם הק' לא דרשינן בהווייתן יהו לא נראה דהא העתיקו לו עוד כמה דברים שאם כתבו כן בס"ת בודאי פסול ובספרים שראו העתקה של תלמי מוכת דלא שינו השמות וכן מוכח מא"ע בהקדמתו על מגילת אסתר ראי' משבועות ל"ה משבת קט"ו דשם הק' לא נשתנה צ"ע בתוס' מגילה ד' ט' בענין זטוטי ממסכת סופרים כתב הנשתנה דלא כספר בא"י בזה ביאור בפלוגתא דרבי וחכמים אי כל התורה בלה"ק נאמרה ושיטת הפוסקים בזה והוכחה דר"י סובר דבלה"ק נאמרה. והוכחה מזה לנידן דידן. תירוץ על קושית המ"נ. ביאור ברש"י סוטה י"ז. ואפילו היכא דאין יכולין ללמוד רק צד אחד נמי הוי בכלל שני כתובין דאין מלמדין. תירוץ אמאי לא ילפינן ס"ת מתפילין לענין פסול שלא כסדרן הרבה דקדוקים במשנה ובגמרא מנחות כ"ח בהא דכתב אחד מעכב וברש"י שם. תירוץ מה דקשה על המרדכי דמכשיר בס"ת איני מוקף גויל ואמאי לא ילפינן מתפילין דפסול. קצת הוכחה מהמרדכי דבשם הק' יש להחמיר בו כמו בתפילין ראיות האחרונים להתיר בזה יש לדחות. צ"ע על המחברים המדברים בזה אמאי לא הביאו דברי הרדב"ז ש"א קכ"א מה שכתב בזה

סימן ס אם גם בכתב שלנו יש בו משום מוחק שה"ק מן התורה ולענין מילת שלום באגרת אי יש להחמיר בכתב שלנו ג"כ. הא"ת הובא ב"י יו"ד שכתב דאף בכל כתב יש בו דין מחיקה מ"מ י"ל שהוא רק מדרבנן. אם כתב בח"ת אי יש בו משום מוחק מן התורה בדברי רש"י עירוכין בשם שלא במקומו בהא דביטלו אדכרתא משטרתייהו האיך היו כותבין אי בלה"ק או בשאר לשון ואי בכתב אשורית. בטעם דליכא שם הק' במגילת אסתר תירוץ על קושית הנב"י בהא דכתבי קודש שבלו שגונזין אותן בכלי חרס. תירוץ על קושית הב"י בדין גרם מחיקה בשמות לע"ז

סימן סא אי גם בזמן הזה יש חשש איסור להקדיש כל קרקעותיו שיש לו בלתי שישאיר מאומה לנפשו ג"כ כמו שנראה מהרמב"ם פ"ו מהלכות עירוכין וי"א דאף להפקיר נמי אסור ומהכ"מ משמע דלכתחלה לכ"ע אסור ואף דבגמרא לא הוזכרו רק לענין חרמי כהנים מ"מ בתוספתא מבואר אף בשאר הקדשות כן ובח"ס מתרץ הקושיא דהאיך אמר במכשירי ציצית דלא דחי שבת דבידו להפקירן לפי ש סברת התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מפסח א"כ אמאי מכשירי פסת דוחה הא יכול להפקיר ותירץ דר"א לשיטתו שם דאסור להפקיר נכסיו מבואר דאף הפקר נמי אסור מיהו באמת אינו כן דדוקא בחרמי כהנים אסור כמבואר בפנים תמיה על בעל קה"י במסכת שבת בעובדא שנשכר שלש שנים אצל בעה"ב בדרום ולא שילם לו שהתרים כל נכסיו בשביל הורקנוס בנו והקשה והא הורקנוס הוא אביו של ר"א ולדידיה הא אסור להחרים כל נכסיו ותמוה דהא תוספתא מפורשת היא דלר"א חל ההקדש ראי' מכמה דוכתא בש"ס דר"א סובר דיכול להפקיר כל נכסיו אף בלי שיור כלל ועל הקושי' ממכשירי פסח לא קשה מידי דהכוונה הוא דאי בעי מפקיר כעת וזה אסור בפסח דאם יעשה כן אתר שיגיע הזמן יתחייב כרת תדע דאל"כ הא סוכה נמי יכול לילך לדרכו קודם סוכות ויהי' מהולכי דרכים דפטור ויתר הדברים מבוארים בפנים. (דף ס"ח ע"ג ש' יוד נשמט ולדעתי יש להוכיח קצת וכו' דהא ר"א סתמא קאמר שאין צריכין לקרות שם למעשר עני אפי' היכא דאין להמוכר הזה רק שדה אחת ומוכר לו כל תבואה שזרע בהשדה דהא סתמא קאמר וכיון דר"א אית לו לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וה"ה בכל מתנות עניים כדאיתא בחולין דף קל"א וגם קרקע כ"ש חייב במעשר ואף דלענין פיאה אית ליה לר"א דדוקא קרקע בית רובע בעינן היינו משום דיליף שדך שדך מכלאים אבל לענין מעשר מודה והשתא אם יפקיר השאר ויניח לעצמו קרקע כ"ש הלא אותו מעט חייב במעשר והוא מעורב בכל כיון דמכר הכל ואף שיש תקנה להפקיר חלק אחד ולהניח לעצמו פחות ממאתים זוז ואח"כ יזכה בההפקר ויפקיר הנשאר ויזכה אח"כ בזה כ"ז אינו במשמע אלא ע"כ וכו' ועיי' בהגהות רע"א)

סימן סב בקרובי המת שלא ירשו כלום וגם אינם עשירים אם חייבין הם בתשלומי דמי הקבורה בהסתירה מיו"ד סי' שמ"ח לאה"ע סי' קי"ח. ואם הוא משבעת המתים כיון דחיוב הקבורה מוטל על הקרובים ועברי ג"כ בל"ת הא בל"ת מחויב לפזר ממונו. אמנם כ"ז אם הח"ק אינם מבקשים רק הקצבה כדין דאל"כ אנוס הוא ואינו עובר. בדין ל"ת דשב ואל תעשה אי דינה כל"ת או רק כעשה ראי' לזה מהרא"ה בדין ל"ת דלא תלין פעולת שכיר בסוגי' דיוה"כ מכפר על עשה ול"ת תירוץ על קושית הגאון בעל נ"י. חילוק בין פסולי עדות לדין תשובה. ב"מ בדין ספק ממון וגם ספק איסור אי לחומרא או לקולא בדין ספק ממון נפק"מ בזה בין איסור עשה לל"ת תירוץ על קושית הכ"מ בפ"א מהלכות אבל. תירוץ על הסתירה הנ"ל דביו"ד מיירי באמר אל תקברני דליכא רק העשה ובספיקא אזלינן בתר ממונא לקולא משא"כ באה"ע מיירי דאיכא ספק ל"ת ג"כ. שני קושיות על החו"י סי' קל"ט כבוד הבריות דדוחה ל"ת היינו דוקא בשביל בזיונא אבל לא בשביל תוספת כבוד ביאור בסנהדרין בסוגי' דקבורה משום כפרה וכו'. תירוץ על הרמב"ם מקושית הלח"מ אמאי השמיט הטעם של הגמרא. בסברת הרדב"ז דאם קבורה משום כפרה אם אין מקברין אותו אין המיתה מכפרת לו בדברי הנב"י בכהן שאמר קדש לי אשה גרושה בנידן דידן אפשר שיורדין לנכסיו ג"כ ראי' לזה מגמרא בהא דדרשינן טעמא דקרא חילוקים בזה

סימן סג למה נוהגין בשכ"מ שאין לו בנים שמשתדלין הרבה בזה שיתן ג"פ ומצערין אותו אף במקום שיש לפנינו יבם גדול ורוצה ג"כ לחלוץ ופעמים ע"י כן מכבידין עליו החולי. בהא דאיתא בגמרא בתולה דאומרין לו התודה כי כל המומתין מתודין זה הלשון בעצמו אומרין להשכ"מ אך אינו מבואר בגמרא ובפוסקים אי דוקא נוטה למות אז אמרינן לו או אפילו תיכף כשחלה ולא חיישינן שלא יצטער ויסתכן בהא דאומרין לו שמא חייב אתה לאחרינא ושמא הפקידו אצלך