אבן שתיה רעא

שיש חילוק בין זיעת אוכלין למשקין ולכאורה יש להבין מנ"ל להרא"ש כלל ללמוד איסור זיעה מטומאה הא קי"ל דאיסור מטומאה לא ילפינן ופירש רש"י דטומאה חידוש הוא הלכך נראה דהרא"ש מוכרח הוא לשיטתו כמבואר בפנים אבל להחולקין על הרא"ש אין ראי' כלל דזיעה אוסרת הלכך יש כאן ס"ס דשמא זיעה אינה אוסרת ושמא דוקא צונן מקבל זיעה אבל לא חם וגם הא יש סברא דכל לבינה נחשבת ככלי בפ"ע ואינו מפעפע מקדירה לקדירה וגם יש סברא דאף בקדירה נמי לא אמרינן דהוא מקושר עם המאכל ותמה אני על הגאון בעל בא"י סי' ט' שמוכיח מהרמב"ם דכה"ג לא הוי נטבנ"ט ובאמת ברמב"ם מבואר להיפוך

סימן מח בחתיכת בשר בהמה גסה שנתערב בה חתיכות של בשר בהמה דקה מבשא"מ ונחתכה לחתיכות דקות וקודם הבישול נודע שבהמה דקה אחת נערפה ואי אפשר להכירה וכבר לקחו קצת מהחתיכות ואכלו אותם קודם שנודע התערובות. מה שהוכיחו הפוסקים מדברי הרשב"א דסובר דהא דאמרינן דאם נפל אחד מהם לים דהותרו כולם לא מיירי במין בשאינו מינו אף אם הוא יבש ביבש המעיין ברשב"א יראה דלמסקנא אינו סובר כן הרשב"א לשיטתו בתשובה הוכר לדחות פירוש הראשונים אף היכא דאיכא החשש של טעם כעיקר וגם הסברא דאיסורא ברובא איתא מ"מ אמרינן נמי דהאי דנפל דאיסורא הוא. דברי רע"א בסי' פ"ב צריכים תיקון והמעתיקים לא העתיקו יפה. תירוץ על קושיית התוס' ע"ז ס"ז הוכחה דלהרשב"א הכרת טעם לא דמי להכרת גוף האיסור

סימן מט אחד מלח בשר לצורך יו"ט ומחמת טירדת יו"ט לא נשתהה במלחו רק שיעור מיל ונשאר לו מבשר זו לאחר יו"ט בפ"מ סי' צ"ד כתב דכה"ג אמרינן הואיל ואישתרי וכו' מיהו י"ל דכ"ז היכא דאי אפשר לתקן משא"כ הכא ויש להבין דהא בכהן ביפ"ת לא אמרינן הואיל ואישתרי ואולי סובר הפ"מ כיון דאיכא שם עוד לישנא דאמרינן הלכך בדרבנן סמכינן להקל ובזה מתורץ מה שמקשין על המ"א בסי' פ"ח שכתב דנדה כיון שמותרת בימים נוראים ליכנס לביהכ"נ מותרת נמי להתפלל והקשו דהתם בהותר לצרעתו הא כניסה חדא היא משא"כ כניסה ותפילה תרי מילי נינהו ולדברינו ניחא דהא בכהן כיון דאינו לוקה משום זונה על נכרית אלא א"כ נבעלה תחלה וא"כ האיך מותר בה אף ביאה שניה הא נעשה איסור חדש של זונה וגם הוא בזמן אחר דהראשונה היתה במלחמה אלמא דאף כה"ג נמי יש סברא דאמרינן הואיל ואישתרא. ויתר הדברים וגם שיטת הפוסקים בזה מבואר בפנים ויש להבין מדברי הרשב"א בפת פלטר דלא אמרינן הואיל ואישתרי וכן מהמבשל לחולה בשבת וי"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו משום דהאי סברא דהואיל ואישתרי תלי אי דחויה או הותרה והרשב"א בתשובה סי' תרפ"ט סובר דדחויה ומתורץ נמי בזה קושית הט"ז מסתירת הש"ע מסי' קי"ג לסי' קכ"ג. בפלוגתא של הראשונים אי קיי"ל לעולם כאיכא דאמרי בש"ס אף בדרבנן ואף אם הוא לחומרא. חילוק אימתי חששו שלא יהיו דברי חז"ל כחוכא ואימתי לא חששו לזה ע"פ כל ההנחות דברי הפ"מ צ"ע יש חילוק בדין הואיל ואישתרי אם הסירו זאת משום הפסד או משום מצוה והוא ע"פ חילוק של הרשב"א בין אשת אח במקום יבם דמותר אפילו ביאה שניה ובין יפ"ת דאסור בדין טומאת ע"ה שהתירו ברגל שג"כ אחר הרגל נאסר חילוק בין דבר שהותר ובין דבר שלא נאסר מעולם. יש לעין ע"ז מירושלמי דבשבת אוכל על פיו ולמצא"ש חייב לעשר

סימן נ ע"ד דגים קטנים סנעטקעס שמביאין כאן והם נצלים ע"י עכו"ם ואופן צלייתן הוא יש לזה תנורים גדולים ואחר ההסקה נותנים שם חול ובוזקין עליהם מלח וע"י רתיחת החול והמלח ראוין הם לאכילה אם יש בזה משום בשולי עכו"ם. בירושלמי פ"ש דע"ז מבואר דעל תולדות אש לא גזרו והיינו ע"פ דברי ר"ת בשבת מ"ב דעירוי בכ"ר מבשל ממש וקשה האיך הכריעו לפסוק כרבינו יונה דיחידאה הוא וע"כ דבישול עכו"ם שאני ואף לשיטת ר"י דגם מליחה נאסר ג"כ בבש"נ הכא מודה דהא לאו דרך עשייתן הוא. ויש לעיין דלכאורה סברת חזקי' ור"י בבבלי הפוכות מירושלמי פ' כלל גדול ב"מ תירוץ על הסתירה מירושלמי דפ' הנודר דהכא נשאר בספק בדין מעושן ובשבת איתא בפשיטות דדינו כמבושל קצת עיון באו"ה כלל מ"ג דין ט"ו. יתר הדברים מבוארים בפנים

סימן נא ע"ד הכלי ברזל המצופים דהחמירו בהו דלא מהני הנעלה אם נבלע רוטב מבחוץ הוכחה ממסכת כלים דהציפוי עם גוף הכלי נחשבת כשני כלים אף אם הוא דק מאד וא"כ דמי לשתי קדירות. ראי' לזה מתוס' ע"ז ד' ל"ג ביאור במהרש"א שם ד"ה קוניא ואף דנדבק היטב ע"י אומן מ"מ כל שאיני כך בתולדתו דינו כשני קדירות וכן מוכח מסה"ת היכא דהציפוי יכול לעמוד בפ"ע אף רש"י מודה דדינו כשני כלים תירוץ על קושית הפ"מ בסי' תנ"א מ"ש ציפוי בדיל מתנור שטחו בטיט ומה שתירץ שהבלוע נפגם ע"י הטיט לא נראה ומבואר בפנים והכא יש להתיר ע"י הגעלה לכ"ע דאף דלרש"י נחשבת לכלי אחד הא הוא סובר דגם לפי המסקנה נשאר הסברא דשיע ולא בלע ולדעת ר"י דאינו סובר כן הא לדידיה דינו כשני כלים

סימן נב ע"ד הדבק מבשר טמא שניתנין בתוך משקה וע"י כן נעשה צלול כי הפסולת יורדת למטה וגוף הדבק נימס תוך המשקה. הפוסקים לא הזכירו היכא דהאיסור נשאר שם מ"מ נראה דכאן לכ"ע מותר דבע"ז ל"ח ובירושלמי פי"א דתרומות מבואר דכל דנעשה רק לעבורי זוהמא אף אם הוא מדברים האסורים בהנאה מ"מ מותר אח"כ אף באכילה. ביאור דתלמודא דידן חולק בזה עם הירושלמי גם מבואר באיזה סברא פליגי חזקיה ור"י שם ד' ל"ח וכ"א אזיל לשיטתו כמבואר בפנים. ומסיק דכיון דאומנים אומרים דהטבע של הדבק שנימס ונפרד לגמרי מהמשקה הלכך אפילו אם נימא דלא סמכינן כ"כ על הגדת האומנים מ"מ כיון דגם בגמרא מצינו כיוצא בו בצחנה אליבא דר"י או במורייס הרי דיש דברים האסורים שהם נפסדים בתוך האוכל ואין נותנין טעם הלכך מכלל ספיקא לא נפקא וכיון דאין בו רק משום אין מבטלין איסור ובמקום ספיקא הא לא גזרו מהרמב"ם משמע דאף אם הוא רק לעבורי זוהמא מ"מ נותן טעם ג"כ הרמב"ם סובר דטבל שנתערב ברוב חולין חייב להפריש מן התורה משום דאף דהאיסור נתבטל מ"מ גוף המצוה של הפרשה לא נתבטלה וחלקו של כהן ישנו בכל מקום שהוא עוד יש להקל עפ"י דברי התוס' חולין קי"ב ד"ה תרי קושי' על הר"ש והרע"ב פ"ו דתרומות שכתבו דבצל בצחנה מיירי בלא נימוח ובירושלמי בשני מקומות מבואר דמיירי אפילו בנימוח

סימן נג בטבח שמכר בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ומתנצל כי בנו חלה אז ומחמת טירדותיו שכח גם אומרים עליו שכ"פ נכשל בזה עוד העידו עליו שפ"א מצא המשרת נקב בכרס והוגלד פי המכה והראה לו וגער עליו וניכר הוא שרצה למכור הבשר לישראל רק שלא הניחו לו. העובר על איסורין המפורסמים אי די בקבד"ח פליג בזה הרא"ש והרשב"א היכא דאיכא חימוד ממון אף אם לא עבר רק פ"א אין לו התנצלות דשוגג היה. בכ"ז אין חילוק בין עבר על איסור דאורייתא או דרבנן. חילוק בין חשוד לעובר ממש. קושיא על העבה"ג מה שמביא ראי' מנמצא אחריו חוטין דדי בקבד"ח וקשה דהא כתב הג"א דלא מהני אבל באמת יש חילוק בין מכר לנמצא אחריו קודם שמכר וכה"ג מחלק ג"כ הראב"ד הובא בדברי הסמ"ע סי' ל"ד דכל היכא דיש ח"מ ולפ"ע נפסל מיד ולא בעינן בזה איסור שיש בו מלקות ולא מהני בזה קד"ח ואולי יפרש כהכ"מ שם דכיון דמוכר