אבן שתיה רע

דחכם שאסר מע"ז מ' הא התם איסור דרבנן הוא ובנידן דידן במה שאמר שטעה דמי כמו שהוציא האמתלא מפיו. ובעינן אמתלא דיצחק כנגד אבימלך

סימן מא יאגדעס האדומים מרוקחין הוריקו אותן לתוך מי שריות בשר וספק אם יש שם ששים י"ל כל דם שנתערב במים כל דלא חזי להקרבה אינו עובר עליו אף דליכא ששים נגד הדם וכן מצאתי באו"ה כ' ל'. א"כ האו"ה יפרש הא דתנן במנחות אם יש בו מראית דם כתוס' ממשות דם מיהו ראי' האו"ה יש לדחות דמיירי וקמ"ל דחזותא בזה לא פסול ובזה מתורץ קושית רע"א סוטה ט"ו דמה מדמה דם בדם לדם במים הא טעם כעיקר מן התורה דהא כאן כיון דאיכא ששים ליכא טעם וראי' דהא מייתי מקורטוב יין שנפל לשלשה לוגין והתם הא הוי יותר ממאתים כמש"כ הרשב"ם ב"ב צ' יש לחלק מדם שמלחו דאי אפשר להחזיר לקדמותו משא"כ הכא אם יוסיף עוד דם הרי נאסר מיהו למאן דאית לו אין דיחוי אצל מצות אין לחלק בזה ומסיק דבמקום הפסד"מ יש לצדד להקל (נשמט עיי' בנב"י מה"ת סי' מ"א ועיי' בשו"מ מהד"ג סי' קי"ג מה שהקשו מהא דיורדין לנחל קדרון ויש לישב)

סימן מב חתיכת בשר מלוח שנפל לציר בשר היוצא בעת מליחה וסילק תיכף יש לצדד להקל דלא גרע מנגע איסור חם להיתר חם דאם סילק תיכף אינו נאסר ראי' מחולין קי"א מיהו כ"ז בחום כ"ר שהסירו מן האור או יבש ביבש אפילו רותח ממש אבל לא בבישול דנאסר תיכף וראי' מהא דכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב וכדי קליפה צריכין גם כאן

סימן מג חתיכת עוף שנמלחה עם הלב ואין בה ששים ונתבשלה כך ועם צירוף מה שבקדירה יש ששים. המחברים הקשו מ"ש בורידין לא בעינן ס' כנגד כל הורידין ותירצו דהתם אין בהם דם של עצמן משא"כ בלב לפי"ז אם נמלח הלב מקודם דינו ג"כ כורידין. אמנם מדברי המהרי"ל לא משמע כן אפשר דהש"ך יפרש דהמהרי"ל אזיל בשיטת מהרי"ו דסובר דכיון דהלב סגור הטבע הוא שאף מצד החיצון ג"כ אינו מוציא הדם לפי"ז לדידן דלא קי"ל כן יש להקל אך א"כ יסתרו דברי האו"ה אהדדי כמבואר בפנים אלא עיקר הטעם במילוי בשר הוא דכל דליכא חלל בפנים וגם אינו מתולדתו מעכב הפליטה כמש"כ הפוסקים הלכך דם הלב נמי כיון דלאו מתולדה היא מעכבת נמי הפליטה מה שהחליט הש"ך דורידין מפסיקין יותר מקרום של כוליא לכאורה הוא היפוך דברי הר"ן פג"ה

סימן מד פרה שנטרפה ע"י סירכא מגב לחיתוך ובתוך שלשה ימים בישלו מחלבה להרמב"ם דחלב של טמאה אין לוקין עליו ודאי ה"ה של טריפה ממילא לסברת המחברים דכל דלא דמי למשרת ושרצים לא אמרינן בו טעם כעיקר ה"ה הכא ובזה מתורץ הקושיא אמאי לא הגעילו ג"כ כלי סיחון ועוג לשיטת הרמב"ם והיינו כיון דבמלחמה מותר אם אי אפשר לו כן למצוא היתר ממילא לא דמי למשרת ושרצים. מה שהקשו אמאי לא ילפינן דאזלינן בתר רובא מהא דאכלינן חלב י"ל עפ"י דברי המל"מ דבעשה גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא וכל עיקר הראי' לאפוקי מר"מ והכא בחלב גם ר"מ מודה דאזלינן בתר רובא. תירוץ על קושית הגאון בעל בא"י סי' י"ד מזבחים צ"ז יותר יש לדמות איסור לאו לכרת מאיסור עשה ללאו. תירוץ מספיק על מה שהקשו על שיטת מהר"י מאורליינס במה שכתב דטעם כעיקר אין בו רק עשה לחוד תירוץ על מה שהקשו מזבחים ע"ח. מסיק דאף אם אין סירכא בל"נ מ"מ לכמה פוסקים בחלב טריפה לא אמרינן בו כלל טעם כעיקר ואף דלשיטת התוס' אף כה"ג אמרינן טכ"ע הא סברי דיש סירכא בלא נקב ולא נאסר כלל למפרע ולשיטת רש"י הא כה"ג הוא כסדרן הלכך הכלים שאי אפשר ה בהגעלה ויש ג"כ ספק שמא לא השתמשו רק בכ"ש יש לצדד להקל

סימן מה בציר של בשר כחוש שיצא מעצמו אחר מליחה והדחה ונפל לתבשיל של חלב וספק אם יש שם ששים. החו"ד הוכיח מתוס' חולין צ"ט שהוא רק זיעה בעלמא. התה"ב הארוך סובר דדרשה דהטמאים לאסור רוטבן של דגים הוא דרשה גמורה ויש להבין דלמה מהטמאים הנאמר בשרצים מרבינן אף צירן ובדגים צירן מותר וע"כ צ"ל כמש"כ הפוסקים דכ"ז קי"ל להו לחז"ל דבדגים אין טעם בצירן לפ"ז בבו"ח דליכא האי קבלה דינו כמו רוטב ואסור ודברי התוס' ג"כ יש לכוין כן וגם י"ל דכוונתם הוא עפ"י דברי הת"כ פ' שמיני דציר דגים ילפינן מזה תאכלו דמותר לפי"ז אין ראי' לציר בב"ח וע"כ הוא רק גזה"כ דהא חזינן דציר דגים ע"י בישול טעמו משובח אמת כי הוא אזיל לשיטתו בסי' ק"ה דאף תרומה היוצא ממנו מותר כיון דליכא בהדיא לאסור. אבל לא הבנתי דהא גמרא מפורשת בזבחים צ"ו דבתרומה אמרינן ג"כ טכ"ע עיי' מה שתירץ הרמב"ם לחכמי לוניל פט"ו ממ"א אבל הסוגי' שם עדיין אינה מתורצת ולכאורה י"ל דזה תלי בדון מינה ומינה או דאוקי באתרא ור"ש סובר דון מו"מ והסוגי' הא אזלי אליבא דר"ש והרמב"ם פ"ט מהלכות שביעית סובר דאוקי באתרא לפיכך אינו פוסק כסוגי' זו. ויותר נראה דר"ש כיון דסובר טכ"ע הוא מן התורה וגם קדירה בת יומא לא פגמה כלל והלכך לדידיה ע"כ הדרשה דאותה קאי על השטיפה כמבואר בסוגי' משא"כ הרמב"ם שסובר שהוא רק מדרבנן מוקי להא דקדירה שבישל בה תרומה לענין הבעין ואותה דריש שלא נאמר דגם תרומה נקרא קודש לפי"ז להראב"ד וש"פ דאסרי בתרומה טכ"ע אף דליכא קרא ע"ז ה"ה ברוטב של דגים ולא כמו שרוצה להתיר מסברא אף רוטב של דגים טמאים בהפ"מ יש לצרף דעת המרדכי דאף ציר של נבילה וטריפה הוא ג"כ מדרבנן השגה על הש"א שר"ל דמי חלב דמותר הוא משום דדינו כציר היוצא מדבר כשר אבל ז"א דהא מוהל היוצא מן השמן איני מכשיר לר"ש ומי חלב מכשיר קושיא על הח"ס בדין צילולתא דדמא ולפי מה שכתבנו דתלי בקבלת חז"ל ניחא קושייתו גם בלאו הכי שאני התם מטעם דדם בעינן שיהי' אדום דוקא הוכחה מדברי הרא"ש והפוסקים דמי חלב אינו בכלל ציר. הכרת דהרא"ש לשיטתו צריך לפרש הטעם במי חלב דמותר משום דלאו חלב אם נקרא סתירה מדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מ"א לפ' ט"ו קושיא על הב"ח שכתב דבחלב ליכא קרא על צירן מחולין ק"כ (ד' נ' ע"א ש' ט' נשמט עייי' בתוי"ט פי"ג דמנחות ד"ה שמן מה שהקשה בסתירת דברי הרמב"ם אהדדי ועיי' בדברי האחרונים שיש חילוק בין שני ענינים לענין אחד דבזה דוקא אמרינן דון מינה ומינה ע"ד ש' מ"ז נשמט עיי' בסמוך תשובה מ"ו)

סימן מו במי חלב שלנו שאחר שנתחמץ מעמידין אותה בתנור חם קצת ועי"כ נקפה ונעשה גבינה והמי חלב נפרד בפ"ע אם גם זאת נקרא מי חלב לענין תערובות בשר וכה"ג תירוץ על קושית הפר"ח בסי' פ"א חילוק בין הכשר זרעים דמרבינן בהו תולדות ומי חלב תולדה דחלב נקרא משא"כ לענין בב"ח הא לא מרבינן תולדות. אין נפק"מ בין אם מבשלין הנסיובא והאוכל צף למעלה ובין המי חלב שלנו רק עיקר החילוק הוא דכל שלא נשאר בהם מהחלב מותר י"ל דהרא"ש דמצריך דוקא שיתבשלו הנסיובא מיירי בהני גבינות הנעשים ע"י קיבה שבהם נשאר תלב ממש כידוע מהאומנים משא"כ מי חלב שלנו לא נשאר בהם כלום

סימן מז ברוטב של בשר רותח שנשפך סמוך לפת בתנור ולא נגע בהפת רק ההבל של הזיעה ובודאי הי' ס"ל שם לכאורה אחרי דכתבו שאין זיעה באוכלין והכא הא בהמים עצמן של הרוטב אין איסור רק מחמת טעם הבשר שקיבלו ובבשר הא אין אוסר זיעה אך מהרמב"ם נראה שאין ראי'