אבן שתיה רסט

סימן לד בדין לפ"ע ואם בעת המכירה לב"נ אין מן איסור רק שאחר כך יהי' איסור אם גם כה"ג איכא משום לפ"ע מפסחים כ"ב מוכח דגם כה"ג איכא משום לפ"ע מן התורה. בדברי הפנ"י דאחר דלא קיבלו השבע מצות התירן ממילא שוב אין בהם משום לפ"ע ור' נתן דאוסר היינו משום דאינו סובר דרשה זו לפי"ז היה אפשר לתרץ קושית המראה פנים בירושלמי דדמאי דלמה השמיט הרמב"ם דין זה דעובר בל"ת ומה שתירץ משום דפשוט הוא תמוה דהא אנן בעינן קרא ע"ז סברא כיון דאין אתה מצווה עליו במצוה של הוכח תוכיח הוי אמינא דאין בו ג"כ משום לפ"ע. תירוץ על קושית הט"א על הפוסקים דהיכא דיכול ליטול בעצמו לית בו אפילו מדרבנן משום לפ"ע צ"ע בסוגי' דע"ז שם יש סברא דאף אם מכשילו רק באיסור דרבנן מ"מ עובר על לפ"ע מה"ת דלא גרע מנותן עצה שאינה הוגנת דעובר מן התורה משום לפ"ע תירוץ על קושית המפרשים סוף פ"ק דע"ז דפריך תיפוק לו משום לפ"ע, והא נפק"מ דאית לכותי שדה שלו תירוץ על קושית התוס' בקדושין נ"ו ד"ה אבל מה שהקשו על רש"י ביאור היטב בדברי הריטב"א סוף פ"ק דע"ז מסיק היכא דעכשיו דלית בזה איסור רק שאח"כ יתחדש האיסור אין בו משום לפ"ע בדין מי שיודעין בו שאינו נוטל ידיו אם רשאין ליתן לו לאכול ותירוץ דברי הב"ח מקושית האחרונים במה שכתבו דצדקה כיון דאיכא בה עשה ול"ת דוחה לאיסור דלפ"ע אינו כן דגם כאן איכא עשה של הוכח תוכיח טעם לדברי הרא"ש פ' השותפין דחיישינן טפי למכשיל חבירו באיסור מעושה בעצמו האיסור. הפוסקים כאן אזלי כ"א לשיטתן בהא דאסור להלות בלא עדים אי משום לפ"ע או דגורם קללה לעצמו ב"מ דאף אם האיסור יבא בודאי מ"מ כל דלא הגיע הזמן של האיסור נמי אין בו משום לפ"ע תירוץ על דברי בעה"ט במה שהתיר למכור דגן שנטבע לנכרי מ"ש מביצת נבילה. תירוץ על קושית השבו"י האיך מותר לשלוח אגרת הרשות שיגיע לחבירו בשבת הא עובר משום לפ"ע כי היא ממש שיטת בעה"ט

סימן לה בשיעור כאיסר. הוכחה מרש"י חולין נ' ד"ה באותו חוליא ובדף מ"ה בנקבה כנפה והיוצא מזה שהוא קרוב לשיעור מטבע גריוניק שלנו

סימן לו בסירכא שספק הוא להשו"ב אם היתה בחוד אי בחיתוך שמחמת כן היתה כשירה רק שבעת הבדיקה היה שם שו"ב השני וכעת אינו כאן ומסתפק אי צריכין להמתין עליו אולי ע"י יתברר שהיתה בחוד. בכיוצא בזה האריכו כבר המחברים וכתבו דבדבר שאפשר שיתברר ממילא דעביד איסור לא סמכינן בזה לא על ס"ס ולא על חזקה וקצת סמוכין לזה מב"מ ל"ח דחיישינן שמא עשאן המפקיד תרומה על מקום אחר וקשה אמאי לא מוקמינן הטבל על חזקתן וע"כ דהיינו טעמא דחיישינן שמא יתברר ממילא ע"י הבעלים דעבדי איסורא ר"י בירושלמי שקלים סובר דהיכא דאיכא רובא להיתרא לא חיישינן שמא יתברר ההיפוך וקשה האיך יתרץ בזבחים ע"ד בספק טריפה שנתערב דאסרינן כולן מה"ט שמא יתברר כמש"כ הפוסקים. חילוק בין היכא דלאחר הבירור לא יהי' ג"כ איסור ודאי וראי' מהא דמותר לבוא עליה בין ערה או ישינה מה שהביאו ראי' מקדושין מ"ה דחיישינן שמא יבא אביה וימחה אף דאז ג"כ מותרת לאכול בתרומה מן התורה דהא ארוסה היא י"ל דהתם אין כאן חזקה דשמא באמת ישתנה דעתו אח"כ אבל היכא דאיכא חזקה לא חיישינן

סימן לז בסירכא של"כ שסמוך אצלה ממש נחתכה הריאה ע"י סכין והסירכא עברה בקל רק שספק הוא שמא היתה על מקום החתך ג"כ. לדידן דלא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא ריעותא מחמרינן טפי אפילו מר"מ לפי"ז לר"מ דחושש בעלמא שמא במקום נקב שחט כש"כ לדידן היכא דאיכא ריעותא. עוד ראי' משיטת הרא"ש דסובר דסימנים קשים הם אצל דרוסה כמבואר בפנים עוד ראי' מבכורות כ"ה קושי' אמאי בספק דרוסה חוששין שמא במקום נקב שחט ומ"ש דמהני בדיקה לעור הפנימי של ושט לחוד ולא חיישינן לחיצון דאין לו בדיקה. תירוץ ע"ז בדין תרי קולי דלא מקילינן במקום הפסד"מ. חילוק בין כוליא שלא הספיקו לבודקה אם הגיע לחריץ דטריפה אף בהפ"מ ומ"ש במחט בביה"כ שלא נבדקה אי עברה מעל"ע דכשר במקום הפס"מ חילוק בין היכא דנגמרה הריעותא היא בודאי טריפה ובין שאפילו אם נגמרה יכול ג"כ להיות שהיא כשירה ביאור בדברי הרא"ש והפוסקים דאזלי בזה לשיטתם ומסקנא להקל

סימן לח סירכא מצימוק מקצת שעברה ע"י מיעוך קל וע"י המשמוש של הבודקים חזרה למראה ריאה רק שנקרע הקרום. ראי' מגמרא דכל דחזרה למראה ריאה ע"י שריית פושרין אף שע"י כן נעשו בה נקבים כשירה. לא שייך כאן מחזקינן מאיסור לאיסור דזה הוא דוקא לענין שחיטה מטעם כיון דלא בריר לן המתיר יש כאן משום אבר מן החי כמש"כ הרשב"א יבמות ל"ו משא"כ בטריפות מה שהביאו ראי' מבכורות מ"ב דחיישינן שמא נתהפך זכרותו אין ראי' דהתם אתילד הריעותא מבטן כמש"כ המחברים הממנ"פ של הש"ך והפוסקים בריש סי' ל"ו לא נאמר אלא דוקא דקודם הנפיחה נראה ריעותא המטריף מצד עצמו בלי הצטרפות של תר"ל. פלא על ספר טטו"ד סי' ק"ה אף דכתבו דהיכא דהסירכא היא על ריעותא לא שייך שם סברת הרא"ש דסירכא גמורה ע"י מישמוש היא מתחזקת מ"מ אם אח"כ אזיל הריעותא מהני השגה על שו"ת ב"ע בזה

סימן לט נגלד פורתא ועליו קרום פרוס ונראה תחת הפרוס כי הקרום השני הוא שלם ואחר כך נקרע הריאה ואי אפשר לבדוק עוד ונסתפקו אי נקרא זאת מראית העין כיון דהקרום מכסה ב"מ בדין בדיקת חמץ כנגד חלון של זכוכית בראית הרוק של יבמה בבתי עינים ראי' מהגמרא דאפילו בנגלד כולו לא חיישינן לנקב דקים לחז"ל דע"י נגלד אין הדרך לנקוב קרום השני טעם דכשר מורנא במקום נגלד אף דמחוסר בדיקת מ"ע

סימן מ אחד אמר על בשר שכבר נתבשל שהוא יודע שלא נמלחה ואח"כ בא ואמר שמצא החתיכה שלא נמלחה וטעה במה שאמר. היכא דאומר דטועה בדין היה אי בעינן אמתלא או זה גופא הוי אמתלא. מה שהביאו הפוסקים מהרא"ה והריטב"א והנמוק"י דבאיסור דרבנן לא אמרינן שוי' עליה ח"ד יש לדחות גם מה שהביאו מהא דיבמה שאמרה אחר שלשים יום לא נבעלתי ג"כ יש לדחות ומבואר בפנים מקדושין דף ס"ה בסוגי' דקדשתיך מוכח דאף בדרבנן נמי אמרינן ח"ד תירוץ על דברי הר"ן סוף נדרים בטמאה אני לך מה שהקשו עליו המחברים אף במקום דלא בעינן אמתלא מ"מ חזרה בעינן מה שהביאו מנדרים ט"ו מהא דהנאת תשמישך דאף בדרבנן נמי אמרינן ח"ד אין ראי' דהתם משום נדר הוא. מוכח ביבמות קי"ב דאפילו אם ע"י דיבורו לחוד בלא הודאתה אין כאן איסור מ"מ צריכין ג"כ אמתלא אמר שראה בה דבר מכוער לא שייך בזה חד"א. ביאור בדברי הראב"ד והרשב"א והריטב"א בהא דחכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר וי"ל דכיון דהחכם נעשה בע"ד דידיה הוי נמי בכלל חד"א ומה שהקשו אם כן מה פריך מזה על נדה הא היא משועבדת לבעלה ולא שייך חד"א י"ל דבעת שהיא נדה אינה משועבדת ומוכח מדבריהם דאף בדרבנן נמי שייך חד"א דאל"כ מה מקשו על סוגי' זו