אבן שתיה כז

ע"כ משום דכל כה"ג נקרא כתב דאי לאו הכי האיך חייב חטאת הא איכא חשש של תולין בעזרה והיינו ממש כסברת הפ"מ הנ"ל

וראיתי בשירי קרבן בירושלמי גיטין פ' שני הלכה ג' שהקשה באמת על הרמב"ם האיך פוסק שחייב משום כותב הא בגמ' מסתפק בזה ואמרינן עלה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה משמע דאינו אלא ספק אם הוא כתב או לא ומתרץ דכוונת הגמ' הוא כן וכי מפני שאנו מדמין וסומכין על דעתינו לחייבו קרבן לענין חולין שנשחט בעזרה שהוא אינו נחשב דק לאיסור קל נגד איסור של אשת איש נעשה ג"כ מעשה להתיר אשת איש שהוא איסור חמור ע"ש ועפ"י פירושו אמרתי שיש בזה לתרץ פשטת הגמ' בגיטין דף י"ט שם משום שיש לדקדק בעיקר האיבעי דבעי לי' ר"ל מר' יוחנן בעדים שאין יכולין לחתום אם רשאין לכתוב להם בסיקרא ויחתמו למעלה או לא מה עלה על דעתו דר"ל מעיקרא למיבעי בעי זו מר' יוחנן הא איהו בעצמו אמר לעיל בסמוך שהכותב דיו על גבי סקרא בשבת חייב משום כותב ופשטת הדברים משמע שהוא סובר שחייב ג"כ חטאת תדע דהא בתר הכי כשאמר לו ר' יוחנן שאין רשאין לעשות כן אמר לו והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת והיינו הא דלעיל דאמר דהכותב דיו על גבי סיקרא חייב משום כותב עד דאמר לי' ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו כמו שפי' רש"י שם שאף לענין שבת גופא נמי אינו חייב חטאת משמע מזה דר"ל היה סובר שחייב נמי חטאת לפי זה קשה מאי קמסתפקא לי' לריש לקיש לענין גט ובמה עלה על דעתו לחלק גט משבת בשלמא לשיטת הרמב"ם דמחלק עפ"י פי' השירי קרבן בין איסור חולין בעזרה לאיסור אשת איש אף כי שניהם הם אסורין מן התורה ניחא משום די"ל דבהא גופא קמסתפק נמי ר"ל אם יש לדמות איסור חולין בעזרה לאיסור אשת איש אבל לשיטת רש"י שסובר שאיסור חולין בעזרה ואיסור אשת איש שוה לענין זה שכל שנאמר שנחשב כתב לענין חטאת נחשב נמי כתב לענין גט רק שר' יוחנן השיב לו שבאמת גם לענין שבת פטור הוא מחטאת אבל אם היה ר' יוחנן סובר שבשבת חייב נמי חטאת אז היה סובר שהוא ג"כ כתב לענין גט לפי זה ר"ל שהוא סובר שהוא כתב לענין שבת לחייבו אף בחטאת מה זה מסתפק אם הוא כתב לענין גט אבל לסברת השירי קרבן ניחא משום דבנזיר דף כ"ט פליגי התם דר' יוחנן סובר חולין בעזרה הוא מן התורה ור"ל משמי' דר' יוסי ב"ר חנינא שם סובר דחולין בעזרה לאו דאורייתא הוא ע"ש והנה הכא בכותב דיו ע"ג סיקרא בשבת דאמר ר' יוחנן ור"ל שחייב שתים משום מוחק וכותב ע"כ הכוונה הפשוטה שאם עשה כן בשוגג חייב שתי חטאות כמו כל חייב שתים דאמרינן בכל דוכתא רק שריש לקיש לשיטתו ואין מזה שום ראי' כלל לענין גט דיש לומר דאף שלענין שבת נחשב זאת לכתב ומביא חטאת היינו משום דחולין בעזרה לדידי' לא הוי רק איסור דרבנן ובאיסור דרבנן אמרינן דהוי כתב משא"כ לענין גט לא סמכינן ע"ז להתיר אשת איש רק שהוא מיבעי זאת לר' יוחנן לשיטתו שהוא סובר דחולין בעזרה הוא מה"ת האיך הוא הדין לענין גט והיינו שאף שהוא בעצמו ע"כ היה יודע שמה שאמר חייב שתים היינו חייב ממש להביא חטאת מ"מ הוא שואל מר' יוחנן האיך הוא סובר במה שאמר חייב שתים אם כוונתו שחייב ממש להביא חטאת ואז ממילא לשיטתו שחולין בעזרה הוא דאורייתא בודאי מהני ג"כ לענין גט או אינו חייב ממש עד שהשיב לו וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכמו שפי' רש"י שם שאמר לו שהוא סובר שאף לענין שבת גופא נמי אינו חייב חטאת

היוצא לנו מזה שדעת הרמב"ם הוא בפירוש הסוגי' דלא כרש"י אלא מה שאמר ר' יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה הכוונה הוא דדיני גיטין לא ילפינן משבת אבל מ"מ לענין שבת גופא נחשב זאת לכתיבה וחייב ע"ז חטאת והשתא נמי יפה הקשה הפ"מ על הא"ר שם שהוא סובר שדיו על גבי סיקרא לא נחשב לכתב והא מבואר בגמרא דדיו על גבי סיקרא נחשב לכתב לענין שבת ומה שתירץ הח"ס הא בגמרא אמרינן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומפרש רש"י שגם לענין שבת נמי אינו אלא ספק אם הוא כתיבה או לא. זאת אינו מספיק לתרץ קושיא זו על הא"ר משום דהא עיקר הוכחתו הוא דלא מהני דיו על גבי צבע הוא מלשון השו"ע שכתב שאם כתבו בזהב יגנז ומשמע דלא מהני העברת קולמס ע"ש וע"ז הקשה הפ"מ שפיר דהא לשון הש"ע הוא ממש לשון הרמב"ם שם ובדברי הרמב"ם בודאי אי אפשר לומר כן דהא לשיטתו שהוא פוסק בהלכות שבת שבדיו על גבי סיקרא חייב חטאת. וגם לפי מה שהוא סובר שחולין בעזרה הוא מן התורה לכמה מפרשים ע"כ לדידי' כתיבה גמורה היא ומהני נמי לענין כתיבת ס"ת ומתורץ דברי הפ"מ והנה כל זאת הוא הכל לפי הבנת הת"ס בדברי הפ"מ ולפיכך הקשה מה שהקשה. אבל באמת המעיין בפ"מ שם לא הביא כלל מסוגי' דדיו על גבי סיקרא רק עיקר ראייתו הוא ממה דאמרינן ג"כ התם לענין עדים שאינם יכולין לכתוב כותבין להם באבר והם חותמין אח"כ בדיו וכשר אלמא כיון דכתב הראשון אינו כלום לענין גט דהא כתיבת אבר לא מהני מידי לענין גט משום הכי מהני הדיו הבא אחריו לשוי' כתיבא הכא נמי לענין כתיבת ס"ת שאם כתב מתחלה בסיקרא כיון דכתיבת סקרא פסול לס"ת דמי בזה לכתיבת אבר בגט שהדיו הבא אח"כ נחשב זאת לכתב ע"ש ותראה שכן הוא. והשתא ממילא לא קשה כלל קושית הגאון בזה ונראה לי עוד שדעת כמה ראשונים ג"כ כדעת הרמב"ם בזה שדיו על גבי סקרא בשבת חייב חטאת כי התוס' דגיטין בפ"ק ד' ט' במה דאמרינן התם עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאים הקרעים דיו ומפרש רש"י מקרעין משרטטין על הנייר ורושמין שמות העדים והם באים וממלאים בדיו וכתבו התוס' ע"ז וז"ל אע"ג דחקיקה הוי כתיבה דפסלינן לקמן בפ"ש מ"מ לא חשיב זאת כמו כתב ע"ג כתב דאין כאן כתיבה גמורה אלא רושמין קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפי' דיו ע"ג סיקרא חשיבא לקמן בפ"ש ד' י"ט כתב לענין שבת אעפ"י שהסיקרא לבד היא כתב עכ"ל ויש לדקדק חדת מה זאת שכתבו דהוי כתב לענין שבת דמשמע דוקא לענין שבת לחוד הוי כתב הא מבואר בסוגי' שם דגיטין שוה בזה ג"כ כמו שבת וכמו שכתבו התוס' שם להדיא דף י"ט ד"ה דיו ועוד הא מסקינן שם וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ומפרש רש"י שם דגם לענין שבת אינו אלא ספק אם הוא כתב או לא ומה זה שכתבו התוס' בפשיטות דהוי כתב לענין שבת הילכך נראה שהתוס' ג"כ אינם מפרשים כפי' רש"י אלא כהרמב"ם והיינו שר' יוחנן היה סובר לדמות דיני גיטין בזה לדיני שבת ורש"ל היה רוצה לפסוק כן באמת הלכה למעשה עד שאמר לו ר"י וכי מפני שעלה בדמיונו לדמות גיטין לשבת בזה נעשה מעשה להלכה ג"כ משום דהא אפשר לחלק בין גיטין לשבת כמו שביארנו לעיל והלכך אף שלענין שבת הוי כתיבה מדאורייתא מ"מ לענין גיטין לא נחשב זאת לכתיבה וזה ברור לדעתי בכוונת התוס' רק מה שאני מסתפק בזה הוא מדברי התוס' לקמן דף י"ט ד"ה דיו שהקשו על הא דמשמע הכא בגמרא דדיו על גבי דיו לא הוי כתב לכולי עלמא לא לענין שבת ולא לענין גט ולקמן אמרינן כתבו לגט שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דלר' יהודא הוי כתב ותירצו דלקמן כיון שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני מחקנהו ועושהו לשמה הילכך תשיב כתב לר' יהודא אבל הכא בדיו על גבי דיו שהכתב השני אינו מתקן כלום להכתב הראשון התם אפילו ר' יהודא מודה דהכתב השני לא חשיב כתב והא דתנן בפ' הבונה דכתב ע"ג כתב פטור בשבת ואמר רב חסדא דזה דלא כר' יהודא לא בעי לאוקמי דמיירי שאין הכתב השני מתקן כלום דבזה אפילו ר' יהודא מודה דאינו כתב משום דמתניתין סתמא קתני ומשמע לי' דמיירי אפילו בכתב גט או ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה נמי לא מהני להכי לא מוקי לה כר' יהודא ע"כ והשתא אם נימא דרב חסדא