אבן שתיה רסז

של משי. בגד שנבלע בו איסור אפילו ע"י רותחין מ"מ יוצא ע"י כיבוס ולא דמי בזה לכלי סריקה במסרק יש לומר דדמי לכיבוס המהרי"ל דהחמיר מאד בכיס של הרחיים י"ל משום דאזיל לשיטתו שסובר שאפילו לח בלח נמי חוזר וניעור משא"כ לדידן. כוס של רחיים ספק אם הוא דומה לפשתן שטוה נדה או לחרסן של זב זבחים ע"ט בדין פירור חמץ שיש לו הכרה מ"מ אם הוא קטן מאד י"א דאינו חוזר וניעור

סימן יט בחולה שציוו עליו לשתות מי אורז שנקלה בתנור וממקום שניטלו האורז נמצאו שם גרגרים הרבה מחמשת המינין ומחמת שנקלה ונטחן אי אפשר להכיר אי מותר לשתות מזה בפסח. ב"מ ראיות ברורות מהירושלמי פ"ה דתרומות ומהר"ש שם לדברי המרדכי הארוך הובא מ"א סי' תס"ז ס"ק ד' דאפילו בדבר קטן כמו חטין נמי תלינן שאיסורא הוא שנאכל ומתורץ כל הקושיות שהקשה ע"ז המק"ח שם ביאור בפי' המשניות להרמב"ם בדין דהנבללין לפי חשבון ובדין אי יש בילה בדבר יבש ולח. וב"מ דברי הרמ"א בח"מ סי' רצ"ב בשנים שהפקידו אצל אחד ונגנבו אי אזלינן בזה בתר רובא יש חילוק לענין בילה בין תרומה לשאר איסורין מה דהחמירו בחרכו קודם זמנו הכל הוא משום דראוי לחמע בה עיסה אחרת משא"כ הכא אינו ראוי ומסיק להקל. (ד' כ"ג ע"ג נשמט. עיין לקמן ד' כ"ה ד"ה עוד)

סימן כ אי מותר להקטין ביו"ט האור של הלאמפען בבהכ"נ בכדי שיספיק האור על מחר ג"כ לפי מה דמשמע מזבחים דבכ"מ כיבוי במקצת שמו כיבוי לבד במזבח הכא נמי איכא כיבוי במקצת לכאורה דברי הט"ו בסי' קי"ד ס"ק ז' והמ"א שם ס"ק כ' הם היפוך הגמרא. ומתורץ בטוב ע"פ הרמב"ם פ"ד מהלכות יו"ט ה"ג. והיוצא מזה דלא התירה כיבוי אפילו לצורך הדלקה רק דומיא דהסרת פחם דנעשה כדי להנות מן האור תיכף וגם אין בזה כיבוי ממש. ובנידן דידן אפשר דלשיטת הרמב"ם איכא ג"כ חיוב מכות. מה שהיא בבהכ"נ חמור יותר והוא ע"פ דברי הרא"ש ביצה פ"ש סימן י"ט שכתב שכל שעיקר ההיתר הוא רק משום מתוך וכו' אסור בו כיבוי לפי"ז נר של בהכ"נ שלא התירו ג"כ רק משום מתוך אסור בו נמי כיבוי בכל אופן. חילוק בין זה לבישרא אגומרא ובדין עישון הפירות. תירוץ על קושית השער המלך פ"א מהלכות יו"ט מכתובות ז'. הפוסקים אזלי בזה כ"א לשיטתו כמבואר בארוכה. הוכחה דהרמ"א בסי' תק"ב סובר כשיטת התוס' בביצה כ"ה ד"ה המסתפק ולא כהרא"ש שם כמה חילוקי דינין בזה

סימן כא במי שהניח עירובי חצירות וזיכה זאת ע"י אחר בשביל כל החצר ואח"כ רוצה לעשות בזה העירוב עצמו עירובי תבשילין לכאורה י"ל דלא מהני מהא דביצה י"ט בההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוז לפלוני ולנסיב ברתי ע"פ פורש רש"י שם. מ"מ להלכה נראה דמהני וראי' מעירובין דף ס"ח

סימן כב בהולכי דרכים בסוכות או בכל אופן שפטור ע"פ דין מסוכה והוא רוצה להחמיר על עצמו ולברך אי רשאי ב"מ הפלוגתא של התוס' והרא"ש והנמוק"י בחולין ק"י ובהלכות ציצית בדין טלית שאולה ביאור יפה בדברי המ"א סי' י"ד ס"ק ה' דלא כהאחרונים בזה ותירוץ על קושיית רע"א שם יש לחלק דהתם בעל הטלית עצמו יש עליו חיוב משא"כ הכא תירוץ על קושית המנ"ח דאמאי אין המעיל חייב בציצית אליבא דהרמב"ם ביאור בירושלמי פ"ק דשבת בהא דקם רב שמואל להתפלל באמצע הסעודה וע"פ ביאור של ספר חרדים שם. דין זה תלי בפלוגתא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בחתן שרוצה להחמיר ולקרות ק"ש אי רשאי. מה שמחלק הגאון בשנות אליה בדין כל הפטור מן הדבר ועושה אימתי נקרא הדיוט ואימתי רשאי להחמיר כדבריו ממש מבואר בריטב"א קדושין ל"א אמנם מהרא"ש פ"ש דברכות לא משמע כן. חילוק נכון בדברי הרא"ש שפסק בטלית שאולה דהמברך לא הפסיד ואמאי במת לו מת פסק שהמחמיר וקורא נקרא הדיוט השגה על השו"מ ת"ד סי' י"א מה שכתב הגר"א דאכילת מצה יש בה מצוה כל שבעה והשו"מ השיג עליו נעלם ממנו לפי שעה דברי החזקוני שכתב ג"כ הכי חילוקי דינין בזה מבואר בפנים

סימן כג בדין שינוי השם ושינוי מעשה דמהני לענין טומאה אי מהני נמי לענין קנין ב"מ מה שהקשה לי אחד דאמאי בגזל עצים וסיכך בהם יוצא בזה אף לר"א ואמאי והא ר"א הוא מתלמידי ב"ש דלית להו תקנת מריש גיטין נ"ה תירוץ ע"ז ע"פ ירושלמי גיטין שם. מה שר"ל דלפי מש"כ התוס' שבת נ"ח דאיסור הנאה של ס"ה דאסורה להדיוט משוי ליה שינוי מעשה לפי"ז ה"ה נמי סוכה דאסורה ג"כ כל שבעה ז"א ומבואר בפנים באיסור הנאה דאין בו קנין הוא מטעם דאי עביד לא מהני ושמואל סובר דשינוי קונה ובתמורה מוכח דמאן דאית לו דשינוי קונה אית לו דעביד מהני לפי"ז לענין קנין להתחייב באחריות מהני אף באיסורי הנאה ודברי התוס' שם רק לענין טומאה נאמרו. התוס' שם לא אזלי אליבא דר"א

סימן כד אתרוג האסור שנתערב ברוב כשרים הפ"מ מצדד בזה להחמיר ונראה דהטעם הוא כיון דבר אכילה הוא הוי בכלל מבטל איסור כמו שנראה מדבריו אבל יש להבין דהא שרי לאחרינא. ואולי חושש לשיטת הרשב"א דבאיסור הנאה לא מהני מה דשרי לאחרינא. הוכחה מעירובין דף ל' דגם רש"י סובר חילוק זה תירוץ על קושית הכפות תמרים דלמה לן ולקחתם דבעינן לקיחה לכל אחד תיפוק לו דהא מצוה דעל גופו היא. יש להבין מאי שנא האי לכם דאתרוג מלכם דכתיב גבי יום טוב: ומתורץ הכל בטוב ויצא מזה דבאתרוג של תרומה שאינו אסור רק באכילה אם ביטלו ברוב יוצאין בו מיהו י"ל דתרומה שאני דבע"כ צריך ליתנה לכהן משא"כ בשאר איסורי אכילה דאי בעי לא יהיב כמבואר ברשב"א פ' מפנין. הוכחה דאתרוג של תרומה מיירי ע"כ שנתנן לכהן ואח"כ חזר הכהן ונתנן לישראל לשיטת הרשב"א אין מוכרחין לפרש כן. ב"מ הטעם של הרשב"א דאיסור הנאה נחשב כשלו. מסקנא דאם אין לו אתרוג אחר מהודר כזה נוטלו ומברך עליו (דף ל' ע"א ש' כ"ח צ"ל ותירוץ זה מבואר הוא בירושלמי פ"ק דערלה ה' א' ועיי' תוס' סוכה דף כ"ז ד"ה כל)

סימן כה בהדס של מצוה שנקטם ראשו בעודו מחובר ואח"כ נתגדל קצת ואינו ניכר כ"כ אם נתכסה היטב מקום הקטימה. אף דפסול חסר אינו פוסל במחובר מ"מ פסול נקטם פוסל אף במחובר וראי' מרש"י סוכה ל"ב אך הכא כיון דנתגדל קצת לא גרע עצי הדם מעלתה בו תמרה. הא דאמרינן בנזיר בשער הראש והגוף דמתתאי רבו הוא דוקא בשער אבל אילנות מוכח דמלמעלה הם רבו

סימן כו בדין הידור מצוה אם הוא מן התורה מהמרש"א שבת ק"ד מוכח שהוא רק מדרבנן ולכאורה גם מתוס' מנחות ל"ב מוכח כן. תירוץ על קושית הי"ש למה בציצין אין חוזרין עליהן בשבת ובשחט כתושה חוזרין. י"ל דהתוס' אזלי לשיטתן דפסול של ואנוהו אינו מעכב בדיעבד ונדחה הראי' מתוס' מנחות הנ"ל וגם לפי"ז אין ראי' ג"כ מהמהרש"א בהא דהמוצא שטר פרוע. יותר נראה בדעת המהרש"א דלכתחלה הידור מצוה הוא מן התורה שיטת הריטב"א מוכח שהוא רק מדרבנן יש להוכיח שגם רש"י סובר בזה כהתוס'. תירוץ על קושית הח"ס בחידושיו