אבן שתיה רסד

חשבו הראב"ד בכלל מצות עשה כדאי' ברמב"ם פי"ב מהלכות בכורים משא"כ שליח הקן הא מצוה היא

אמנם כוונת הרשב"א הוא ע"ד שכתב הרא"ש בריש כתובות והיוצא מדבריו הוא דמאחר דכל דין ברכות שצריכין לברך על כל מצוה וצונו וכו' הוא רק הכל מדרבנן לחוד וכיון שכן לא תיקנו חז"ל אלא דוקא אם הוא באופן שבקרא גופה נאמרה דרך ציווי ואזהרה לעשות כך וכך מטעמא דתקנת חז"ל בברכות היתה ע"ד קריאת הכתוב אף שאין זאת כוונת הכתוב ממש ומה"ט נמי מברכינן על מצות שחיטה אף שאין מצוה כלל לשחוט בהמת חולין בשביל אכילת הדיוט מ"מ כיון דבקרא נאמר בלשון אזהרה שתעשה כן כדכתיב וזבחת וכו' הלכך גם חז"ל תיקנו ברכה ע"ז מכש"כ היכא דהוא מצוה ממש משא"כ בנשואין אף דזאת מצוה היא בשביל פו"ר מ"מ כיון דגוף מצות הנשואין לא נאמרה בתורה בלשון מצוה דהא לא כתיב רק כי יקח איש אשה דהכתוב תלי הכל ברצונו משום הכי גם חז"ל לא תיקנו ברכה ע"ז עיי' היטב ברא"ש שם והיינו הכל מפני שעיקרו הוא רק מדרבנן וזה הוא ממש ג"כ כוונת הרשב"א רק שהוסיף עוד דאף דנאמר בקרא בלשון מצוה מ"מ כל דלא נכתבה רק אחר עשיית עבירה אף דבאמת מצוה היא דהא כן הוא רצון הבורא מ"מ כל כה"ג לא רצו חז"ל לתקן ע"ז ברכה כיון דלא נאמרה בתורה כמו שאר מצות כגון ציצית ותפילין דתקנתן בברכות לא היתה אלא היכא שע"פ פשט הכתוב לחוד אף בלי דרשת חז"ל מבואר בו המצוה וגם בלא עבירה הקודמת והלכך לא מברכינן על שילוח הקן אף דלפי האמת הוא מצוה מ"מ כיון דלפי פשטת הקרא מבואר דנעשה ע"י עבירה שקדמה וכן נשואין אף דאין כאן רק המצוה מ"מ כיון דעיקרה בשביל תכלית אחרת וגוף המצוה של נשואין לא הוזכרו בקרא ג"כ לא תיקנו ברכה ע"ז והכי נמי לענין מצות יבום אף דלפי הדרש והאמת הוא מצוה בפני עצמה אף היכא דליכא הקמת שם מ"מ כיון דלא הוזכרו בקרא דהא לא כתיב רק כי ישבו אחים יחדיו וכו' ובן אין לי להקים לאחיו שם וכו' וכיון דבקרא מבואר דעיקר מצוה זו היא רק בשביל תכלית אחר דמי ממש לנשואין דלא תיקנו חז"ל ברכה ע"ז וברור הוא שכן הוא כוונת הרשב"א אבל מ"מ מודה הוא שהיא מצוה והרוצה לפטור ממנה הרי הוא בכלל פורק ממנו המצוה ולא כמו שהוכיחו מדבריו דכל היכא דליכא משום הקמת שם לאו מצוה היא כלל דאינו כן ומש"כ הרשב"א הטעם דאין מברכין על יבום משום דעיקרה אינו רק בשביל פו"ר כוונתו כיון דתקנת הברכות היתה היכא דהוזכר גוף המצוה בקרא אבל כאן לא הוזכר בפירוש רק התכלית וע"ז לא מברכינן

ולפי"ז ניחא נמי מה שכתב שם הרשב"א עוד טעם על הא דלא מברכינן על מצות כבוד אב ואם ומורא רבו או עמידה בפני רבו ותירץ משום דאמרינן בכתובות דף מ' דכל עשה דאי בעי הוי אמר לא בעינא ליכא שוב לעשה אז עשה כהאי לא דחי לל"ת אף היכא דלא אמר הלכך הכא נמי כיון דביד האב או רבו למחול להעשה לא נקרא עשה לברך עליה והקשה ע"ז בקצות סי' צ"ז דהא מבואר בב"מ דף ל"ב דעשה דכבוד אב דוחה לל"ת ואמאי הא בעשה דאי בעי אמר לא בעינא לא דחי לל"ת וע"ש מה שתירץ בדוחק גדול וגם תירוצו אינו מספיק כ"כ בהא דשבועות דף למד דאמרינן דעשה דכבוד תורה דותה אפילו לעשה של ועמדו שני האנשים ואם נאמר כהבנת הקצות בדברי הרשב"א דכ"ז הוי בכלל עשה דלא בעינא הא עשה כזו אינו דוחה אפילו לל"ת ומכש"כ לעשה אבל באמת כל כה"ג לא נקרא כלל עשה דלא בעינא כמו שכתבו המחברים והיינו משום דכל גדר דעשה דלא בעינא הוא דוקא דומי' דמאנס התם בכתובות דרשאין אנו לכתחלה ללמדה לומר אין רצוני בו אבל במקום דאסור ללמדו וליתן לו עצה לבטל ממנו מצוה זו כמו בכבוד אב ואם או קימה והידור דאסור לאחרים ליתן עצה לאב וללמדו לומר לבנו שאינו רוצה בכבודו דהא מונע חבירו מלעשות מצוה הלכך אף היכא דהאב מוחל מדעתו מ"מ ג"כ לא נקרא עשה דלא בעינא וכה"ג כתב שם הפנ"י ועיי' בשו"מ מהד"ד סי' ק"כ אע"כ דגם כאן אין כוונתו שזאת ממש הוא עשה דלא בעינא אלא דוקא לענין דיני ברכות כתב כן והיינו כיון שבפרט אחד אינו דומה זאת לשאר מצות דהתם אי אפשר לבטל המצוה ע"י מחילה והכא אפשר לא תיקנו בזה ברכה והא דהביא מכתובות הוא רק לשון המושאל וברור הוא ועיי' במחברים מה שחילקו בין זה להא דמברכין על עריפת עגלה אף שהוא ג"כ ע"י עבירה וכן מה שמברכין על קרבן חטאת ואשם ועיי' בגיטין פ"ג ע"א מעתה עכ"פ אין מדברי רשב"א שום ראי' שסובר שיבום וחליצה מצד עצמם היכא דליכא הקמת שם אין בהם מצוה גם הוכחתם מהטור אה"ע סי' קס"א וקס"ה אין מזה הכרע

ולענין מה שהאריך אם יש בזה איזה חשש סכנה הא כבר האריכו בזה המחברים טובא שאין בזה שום חשש אך מצאתי ברדב"ז ח"ד סי' ק"ח שכתב שיש קצת חשש בזה ויהיב ג"כ סימנא לשון חלוץ מכאן אכן לא מצאתי באחרונים שיביאו דבריו ואולי משום דסברי דהוא אזיל לשיטתו דסובר דמצות יבום קודם למצות חליצה וגם כמו דאמרינן בגמרא דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כ"כ הלכך לא שייכי כאן כ"כ שומר מצוה וכו' משא"כ לדידן דמצות חליצה קודם אין בזה שום חשש מטעם שומר מצוה וכו' כמו שכתבו המחברים וקצת יש לדקדק בזה מסנהדרין שם לענין מלך דאין חולצין לאשתו דר' יהודא סובר שאם רצה לחלוץ או ליבם זכור לטוב ופריך בגמרא והא מלך שמחל על כבודו אינו מחול ומשני מנוה שאני ולפי חילוק של המחברים דאם מצות יבום קודם אין מצוה בחליצה ולא הוי בכלל שומר מצוה וכו' לפי"ז האיך סובר כאן ר' יהודא אם חליצה קודמת ממילא יבום לאו מצוה היא כאן ואמאי דותה היא להמצוה של שום תשים עליך מלך ואם יבום קודם הא לסברתם חליצה לאו מצוה היא והיאך אמר ר"י דשניהם דוחין מצוה זו וא"כ לכאורה מוכח דלא כוותייהו רק דלכ"ע תרווייהו נקראין מצוה דהא מ"מ עכשיו מצוה עושה ולא משגחינן מה שאחד קודם הוא לחבירו במעלה והא דאמרינן ביבמות דף כ' דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא היינו דוקא לענין דחיה שתדחה מצות עשה דיבום לל"ת דאלמנה לכה"ג דקיי"ל דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא דחי בזה אמרינן דמה דאפשר לקיים ע"י חליצה לא נקרא אפשר מטעם דיבום עדיפא ודמיא זאת לכל דין עשה דדחי לל"ת דאף ההידור של המצוה נמי דותה עיי' שבת קל"ג ומכש"כ יבום לגבי חליצה כיון דהוא מצוה טפי אבל מ"מ מצוה בודאי הוי אך כעת מצאתי בש"מ ביצה דף ל"ז דפריך שם על הא דאין חולצין ואין מיבמין ביו"ט ואמאי והא מצוה היא ומשני דמיירי דליכ' כאן גדול האחין והקשה הש"מ לר"י דאית לו ביבמות דף ל"ט דדוקא ביבום הוי המצוה בגדול האחים אבל לא בחליצה א"כ מה משני דליכא כאן גדול האחין הא הכא חליצה קתני ובזה אין נפק"מ בגדול האחין ותירץ דבאמת גם מעיקרא עיקר הקושי' היתה רק מהא דאין מייבמין ביו"ט ואמאי והא מצוה היא אבל מהא דאין חולצין לא קשיא מידי דבאמת לא מצוה היא במקום יבום ע"ש משמע מדבריו דלאו מצוה היא כלל כסברת המחברים וממילא לא שייכי בה נמי שומר מצוה וכו' ובדברי ר' יהודא בסנהדרין ע"כ צ"ל דלצדדין קתני חולצות היינו באלו שמצותן בחליצה יותר כגון בהני דכופין אותן לחלוץ או בילדה וזקן עיי' באה"ע סי' קס"ה ואו מתייבמות מיירי במקום דיבום קודמת וצדקו דברי האחרונים דלדידן דמצות חליצה קודם ליכא בזה שום חשש ועיי' בצצה"ח סי' רי"ט

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.