אבן שתיה רסב

אינן רצופין עיי' כתובות ואו ארבעה לילות עד מוצאי שבת דיש סברא שם דעד מוצאי שבת אתי לאשמועינן דבעינן רצופין ע"ש בתוס' ד"ה מאי וכו' משמע מזה דהאי לישנא סתמא מפוזרין משמע וכן בריש ח"ה שלשה שנים שאמרו הוא שאכלן רצופין ופריך פשיטא מיום ליום קתני ומשני דלא תימא דאתי לאפוקי מקוטעות ולעולם אפילו מפוזרות הרי מבואר דסתם מספר ימים או שנים הנאמר בגמרא לא בעינן דוקא רצופין הא התם צריכין אנו להוציא מחזקת הבעלים ואפילו הכי אי לאו דגילה לן דכאן בעינן רצופין הו"א דדי אפילו במפוזרין אמנם במקום אחר מצינו להיפוך כמו בהא דאמרינן טלית שאולה אחר שלשים יום חייבת בציצית וכתב הנמו"י בהלכות ציצית הובא בש"ע סי' י"ד דהני שלשים יום בעינן דוקא רצופין מטעם דאי לאו הכי אין נראה כ"כ כשלו הרי דהעיקר דבטעמא תלי לפי"ז הכא נמי לפי טעם הרשב"ם והנמו"י בהני שלשים יום משום דכ"כ זמן אי אפשר לו לאדם לעמוד נפשו בשקרא חדא כמו שכתבו הראשונים לפי"ז אפשר אם הפסיק בנתיים אזי הפעם השני נעשה הרגל חדש וצריכין לזה עוד שלשים יום אחרים רצופין דוקא ועיי' מחצה"ש או"ח סי' קי"ד ס"ק י"ג ומכש"כ לטעם הרמב"ם פ' כ"ד מהלכות מלוה דהא דע"י שלשים הוחזק שמו הוא משום דאי אפשר בלאו הכי דאל"כ וכי אנשים הבאים ממקום אחר לא יתחזקו שמם לעולם לכתיבת שטרות וגיטין לכך סמכו על זמן של שלשים יום ע"ש לפי"ז רצופין כיון דהוא אפשר יכול להיות דבעינן דוקא ובסנהדרין ד' קי"ב לענין עיר הנדחת דכתיב הכה תכה את יושבי העיר וכן לענין הנודר מן יושבי העיר דאמרינן שאם נשתהה שם שלשים יום הרי הוא בכלל יושבי העיר וכתב ע"ז הב"ח יו"ד סי' רי"ז דלכן דקדק הגמרא וקאמר חמרים העוברים ממקום למקום וכו' אם נשתהה שם שלשים יום וכו' לרמז דלא בעינן רצופין דנשתהה משמע אף מפוזרין ואף דבקרא כתיב יושבי העיר האי יושב הוא ע"ד ותשבו בקדש דהיינו נשתהה ע"ש הרי דאף לחשוב מיתובא מתא די נמי בל' יום אפילו מפוזרים

והנה שיטת רש"י בתשובה הובא בב"י אה"ע סי' קכ"ט וכן הוא דעת כמה ראשונים דאדם יכול ליתן לו שם חדש ובעינן לזה ג"כ חזקת שלשים יום והיינו שהם מפרשים דהטעם הוא משום דע"י כן נקבע לו שם זה בעיר זו ונעשה זה שמו ממש כמו שהארכתי בזה לעיל עיי' תשובה ק' לפי"ז כיון דלכל מילי לענין שיהי' נקרא מיושבי העיר די אפילו במפוזרים הכא נמי לענין זה שיהי' נקרא שמו כן בעיר זו נמי לא בעינן שיהיו רצופין וקצת צ"ע על הב"ח מדברי תשובת הרמב"ן שם שנשאל במי שנדר שלא ידור בעיר לודירא אם מותר לדור שם פחות פתות משלשים יום בפ"א והיינו כי השואל היה מסתפק אולי הנודר מהדירה דמי כמו שנודר שלא יהי' מיושבי העיר דבשלשים יום נחשב ליושבי העיר כדאמרי' בגמרא וכיון שאינו דר שלשים יום רצופים לא איכפת לן בזה וגם הרמב"ן לא השיב לו אלא דלשון דירה לחוד ולשון יושב לחוד משמע דבזה מודה לו דהני שלשים יום בעינן דוקא רצופים ע"ש ואולי יפרש הב"ח דבזה לא חש להשיבו אבל באמת גם התם די אפילו במפוזרים ולענין כהן שיש בו מומין אמרינן במגילה כ"ד שאם דש בעירו רשאי לישא את כפיו ואינו מבואר שם בכמה זמן נקרא דש בעירו והנה לשון דש הנאמר בגמרא משמעותו טפי לישנא דרגילותא מחזקה הנאמר בגמרא כי דש פירושו ידוע ומפורסם וברור הרבה עיי' כתובות ס"ב ובערוך בערך דש משא"כ חזקה הוא רק בגדר אומד כמו דבר דמעמידין על חזקתו דמ"מ איכא בזה קצת ספק וכתבו הפוסקים והובא בא"ח סי' קכ"ח דבשלשים יום נקרא דש בעירו והוכיחו כן מהא דירושלמי פ"ק דתענית לענין הרגל הזכרת גשם דתלי בשלשים יום וכן מהא דיושבי העיר דסגי בשלשים יום עיי' בתה"ד סי' כ"ה וכיון שכן הרי מוכח דאפילו במפוזרים נמי נקרא דש בעירו וכן בש"ע ובפוסקים שם לענין מומי כהן נזכר ג"כ בלשון אם נשתהה שם שלשים יום דמשמע מזה אפילו מפוזרים כמו שהבאתי בסמוך הרי דחזינן דאפילו היכא דבעינן שיהי' דבר זה ידוע ומפורסם לרבים מ"מ אמרינן דע"י שלשים יום מפוזרים נתפרסם הדבר שהוא כן א"כ מכש"כ היכא דדי רק בחזקה בעלמא בודאי מהני אפילו ע"י מפוזרים הלכך נראה יותר דלא בעינן כאן רצופים ועדיין צ"ע

סימן קד

לרב אחד מה שהאריך בחליצה אם היא ג"כ מצוה מצד עצמה או לא כבר דיברו בזה הרבה כמה מחברים הח"צ והח"ס ושאר מחברים והביאו מתשובת הרשב"א סי' י"ח שכתב בטעם דאין מברכין על חליצה משום דכל עיקר המצוה הוא רק בשביל פו"ר שלא תהא אגידא ביבם ולא תוכל להנשא וכל מצוה שעיקרה אינה רק בשביל תכלית אחר אין מברכין עליה ע"ש הרי מוכח שמצד עצמה אין בה שום מצוה והח"ס סי' פ"ה הוסיף דדמי לגירושין שאם רוצה מגרש ואם אינו רוצה אין בזה שום עבירה והכא נמי אם רצונה להשאר כך ושלא להנשא לא איכפת לן בזה ע"ש ויש לכאורה קצת סמוכין לזה מהתוס' ריש זבחים שהקשו מ"ש בזבחים דאמרינן סתמא לשמה קאי וכן לענין מילה נמי אמרינן כן ומ"ש בגירושין דלא אמרינן דסתמא לשמה הוא והמפרשים הביאו בשם הקדמונים שחילקו בין דבר שהוא מנוה כגון קדשים ומילה דבזה אנן סהדי דודאי ניחא לו כיון דמילי דמצוה הוא ובודאי כוונתו לשמה משא"כ גירושין כיון דמילתא דהדיוטא לחוד הוא הלכך כה"ג כל דלא שמענו בפירוש דלשמה הוא דעביד סתמא לאו לשמה הוא עיי' במפרשי הים בב"ק ממילא לפי"ז בחליצה דקי"ל ביבמות ק"ז ובאה"ע סי' קס"ט דסתמא לאו לשמה קאי משא"כ ביבום קי"ל דסתמא נמי כשירה וע"כ היינו נמי מטעמא דיבום מצוה וחליצה אינה מצוה וכיון דכן פסול בה סתמא משא"כ יבום מצוה היא בפ"ע ומה"ט באמת לא קי"ל בזה כהרשב"א שפסק שם שאין מברכין על מצות יבום רק קי"ל כבעהע"ט הובא בטור ובש"ע שם סי' קס"ז דמברכינן על יבום ועל חליצה לא מברכינן והיינו משום דזה מצוה וזה לאו מצוה

אמנם בעיקר הדבר שחידשו הפוסקים דחליצה לאו מצוה היא כלל רק הכנה למצוה לחוד וכתבו שכן מוכח בש"ס בכמה דוכתא לא מצאתי מקור נאמן לזה וגם לכאורה לדעתי איפכא משמע והוא דאמרינן ביבמות ד' י"ח בארבעה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ומפרש בגמרא הטעם אליבא דר"מ ולמאן דסובר אין זיקה דהטעם הוא משום דאסור לבטל מצות יבמין ודילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלית מצות יבמין ופירש רש"י ונפקא מהאי מחליצה ומיבום משום דהוי אחות אשה וכו' ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך ליבומי דהשתא מקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דילמא אתי ליבומי ברישא ע"כ. והשתא הא לשיטת הח"צ שר"ל שאף יבום עצמו נמי אין בי שום מצוה רק להתירה לעלמא ודאי קשה מכאן דהא הכא בלאו הכי תהיה אח"כ מותרת לעלמא משום דאף אם מיית אח"כ אידך ותפול לפני אחיו מ"מ הרי היא תצא משום אחות אשה ושריא לעלמא וא"כ מה איכפת לן בביטול של היבום שעיקרה אינו אלא בשביל היתר נשואין והכא הרי בלאו הכי היא מותרת לעלמא לפי"ז בודאי קשה מסוגי' זו אלא אפילו אי נימא דביבום באמת יש בזה משום מצוה רק בחליצה לחוד אין בה מצוה ג"כ קשה מכאן כי מה תועלת היא זו במה שאנו אומרין שהן חולצות ולא מתייבמות מטעם שמא אדמייבם חד מיית אידך ואז אי אפשר לו שוב ליבם השניה משום אחות אשה הלכך עקרו ממנו היבום לגמרי אפילו לבתר חליצה דקמא משום האי גזירה כמו שפירש שם רש"י והשתא אם נאמר דבחליצה אין בה שום מצוה רק להתירה לעלמא א"כ הכא נמי הרי יותר