אבן שתיה רמז

וגם יש להבין דעת הרמ"א בסי' ל"ב שמביא שיש מכשירין שטר קדושין במחובר האיך יתרצו דברי הגמרא בגיטין דף יו"ד דמבואר שם להדיא דשטר קדושין במחובר פסול משום דילפינן מגיטין וע"ש ברש"י וכמו שהקשו כל המפרשים מסוגי' זו על הרשב"א והרמ"א וראיתי במקנה סי' ל"ב שכתב שדין זה תלי בפלוגתא אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא דלמאן דאית לו אוקי באתרא אז עדיפא לן לומר דמקשינן הויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי כסף כמו דבכסף מהני במחובר ה"ה בשטר אבל לדעתי ע"כ זה אינו דבקדושין דף ט' אמר התם ר"ל דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה פסול מטעמא דמקשינן ויצאה והיתה וכן פסקו כל הפוסקים בזה כר"ל בלי שום חולק והשתא אי נימא דדין זה תלי בדון מינה וכו' הא מצינו לומר דר"ל אזיל לשיטתו דאית לו ביבמות דף ע"ח דאמרינן דון מינה ומינה ומשום הכי יליף זאת מגט דפסול משא"כ לדידן דקי"ל דון מינה ואוקי באתרא מנ"ל דשטר אירוסין פסול הא יותר טוב לומר מקשינן הויות להדדי וכשר אבל באמת לא שייך כאן כלל להזכיר הדין של מינה ומינה וכו' דכל זאת לא נאמר אלא דוקא היכא דכל עיקרי הדינין נכתבין בגופא רק אנו צריכין ללמוד איזהו פרט ממקום אחר בהיקש או בג"ש כגון בהא דיבמות דף ע"ח דבעינן למילף דממזרים אסורים לעולם מעמוני ומואבי מה התם אסורים לעולם אף כאן אסורים לעולם ואח"כ באנו לומר אי מה התם נקבות מותרות אף בממזר כן בזה תלי אי אמרינן דון מיניה וכו' או לא משום דכיון דכל הדברים מבוארים הם בגופא רק פרט אחד כגון נקבות לאחר עשרה דורות זאת אינו מבואר כ"כ בזה יש פלוגתא בגמרא אי ילפינן אותה ממקום אחר או דוקא מגופא והיינו דלאו בגדר ילפותא הוא בהיקש או בג"ש אלא מעיקרא ומגופא דקרא דכיון דכתיב ממזר דרשינן מום זר דבין זכרים ובין נקבות משמע כמו שפירש רש"י להדיא הילכך בזה יש סברא בגמרא דאף דאיסור עולם ילפינן מעמוני מ"מ היתר נקבות לא ילפינן משום דגופא דקרא עדיפא וכן חולין דף ק"כ נמי בכה"ג מיירי דעיקר הדין אם אמרינן אוקי באתרא לא צריכין אנו לבוא לשום ילפותא אחריתא משא"כ בקדושי שטר דילפינן מויצאה והיתה מה שייך התם להזכיר מינה או באתרא אטו האי לימוד דהויות להדדי באתרא הוא הא לאו בגופא נאמר ואידי ואידי ילפותא הוא וכל כה"ג לא נמצא בגמרא דהיקש זה הוא יותר מינה מהיקש אחרינא

אבל לדעתי ניחא הכל ע"פ מה דמצינו שיש כאן חילוק בין ש"ס דילן להירושלמי דבגמרא דילן גיטין ד' כ"א אמרינן ורבנן ספר למה לן לספירת דברים הוא דקאתי אמנם בירושלמי אמרינן דחכמים סברי דהאי ספר אתי' לומר מה ספר בתלוש אף כל בתלוש וש"ס דילן יליף תלוש מוכתב ונתן עיי' רש"י בגיטין ד' כ"א והירושלמי יליף מהאי וכתב ונתן לענין הא דאמר רב חסדא לקמן דף ע"ח שאם היה משיחה בידו וגט בידה אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואנן ידעינן זאת מכריתות וזה אינו כריתות כדאיתא הכל לקמן בגמרא והנה בקדושין דף ט' בבעי דר"ל אי ילפינן הויות מהדדי או יציאה מהוי' ילפינן ומסיק הגמרא מסתברא יציאה להוי' מקשינן ולא קאמר בגמרא הטעם בזה במאי היקש זה מסתברא טפי כי לכאורה איפכא מסתברא דהאי היקשא דהוויות להדדי הוא בגופא וכמו שכתב המקנה שהבאתי בסמוך הלכך נראה דסברת הגמרא הוא מאחר דכל עיקר דיני שטר שהוא כשר לקידושין מגט ידעינן לי' וכיון שכן מסתברא להגמרא נמי דגם שארי פרטי הדינים של שטר קדושין נמי מגט ילפינן לה מהאי הקישא גופא ופשוט הוא ממילא לפי"ז לא שייכי לומר סברא זו אלא דוקא לענין מה דילפינן מהאי וכתב ונתן דזה מיירי לענין עיקר וגוף הכתיבה ונתינה זאת ילפינן מהאי היקשא דויצאה והיתה ששטר קדושין צריך להיות שוה לשטר של גיטין משא"כ מה דילפינן משאר התיבות הנאמר אצל גט דגם בגט גופא לא ידעינן זאת רק מדרשה בזה הא אין לנו ההכרח לומר דמסתברא יותר ההיקש של ויצאה יותר מהיקש של הוי' להדדי ואף דכתיבי בחד קרא מ"מ לא איכפת לן בזה ותדע דהא לריה"ג דדריש התם ספר לומר מה ספר אין בו רוח חיים אף כל דבר שאין בו רוח חיים וא"כ ע"כ לדידיה האי הקישא דהויות להדדי אף דדרשינן לו למילתא אחריתא כדאיתא בגמרא מ"מ על האי תיבה של ספר הנאמר בקרא עליו בודאי לא קאי האי הקישא דאל"כ וכי נאמר דלריה"ג אין מקדשין בדבר שיש בו רוח חיים אפילו בתורת כסף הלא משנה שלמה שנינו בקדושין המקדש בחלקו בין קדשי קדשים וכו' וכן במסכת מ"ש המקדש בבכור תם חי הלכך בש"ס דילן דילפינן פסול מחובר מוכתב ונתן לכן קאמרי בפשיטות בגיטין דף ט' דשטר קדושין פסול במחובר משום דכיון דכל עיקר הדין ששטר כשר הוא לקדושין מגופא דקרא וכתב ונתן ילפינן בהקישא דויצאה והיתה הלכך מסתברא דדומיא דידיה לגמרי בעינן מה התם פסול במחובר אף הכא נמי כן הוא משא"כ להירושלמי דילפינן פסול מחובר מספר אז ממילא אין לנו הכרח למי נדמה או דילפינן מהקישא דגיטין או קדושין להדדי מדמינן ואדרבא ע"פ סברא הקישא דגופא עדיפא ולפום כן אין לנו לימוד ששטר קדושין פסול הוא במחובר ולפי"ז ניחא נמי מה שמסתפק הרשב"א והריטב"א אי בשטר קדושין בעינן כתיבת שמו ושמה או לא אף דבגט כתיבת השמות הוא מן התורה ולא ילפינן בזה קדושין מויצאה והיתה היינו נמי מהאי טעמא מאחר דעיקר מה דבעינן בגט כתיבת שמו ושמה ילפינן זאת מהא דכתיב ספר הלכך שוב אמרינן דלענין זה האי הקישא דהויות להדדי עדיפא יותר מהקישא דויצאה והיתה משא"כ לענין פסול מחובר חזר בו הרשב"א ומסיק דמחובר פסול הוא בשטר קדושין היינו משום כיון דלש"ס דילן ילפינן פסול מחובר בגט מוכתב ונתן ועל זאת נתקבל כל ההיקש דאשה מתקדשת היא בשטר הילכך שוב איכא כאן סברת ר"ל דאמר מסתברא טפי ההיקש של קידושין לגיטין מהיקש דקדושין להדדי והשתא ניחא נמי היש מכשירין שהביא הרמ"א דשטר קדושין כשר הוא במחובר ואין זה היפוך הגמרא משום דלשיטת הירושלמי דפסול מחובר בגט ידעינן זאת מספר שוב אין לנו לימוד לפסול שטר קדושין במחובר מגט משום דמקשינן יותר הויות להדדי ומתורץ קושית הב"מ

ועיי' בפוסקים שמסתפקים בדעת הרא"ש האיך הוא דעתו אם לא כתב שמו ושמה בגט אם הוא פסול מן התורה או רק מדרבנן פסול ולפי מה שכתבתי יש לפשוט זאת מדברי הרא"ש בתשובה כלל מ"ה סי' כ"ז דלפי הנחת הריטב"א בקדושין דף ט' דאם נאמר דשמו ושמה בגט הוא מן התורה אז גם בשטר קדושין בעינן נמי שמו ושמה דהא ילפינן זאת מויצאה והיתה ואם בגט גופא הוא רק מדרבנן ממילא הא לא שייכי זאת אלא בגט אבל לא בקדושין וכן מוכח ג"כ מדברי חידושי הרשב"א שם לפי"ז כיון דהרא"ש בתשובה שם מצריך גם בשטר קדושין שמו ושמה דוקא ומשמע שם דאף בדיעבד נמי פסול אם לא כתב שמו ושמה א"כ מוכח דבגיטין שמו ושמה הוא מן התורה

עוד הקשה המחבר הנ"ל על סברא זו מקושיית רבינו יואל הובא במרדכי ובהג"א ריש פ' כל הגט על הא דאמרינן התם דמי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוות וכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה דהא לא נכתב לשמה הא גדולה מצי לגרש בגט זה ואמאי הא אין כאן שום היכר וסימן דהאי גיטא נכתב לשם הגדולה וממילא הא מחוסר כאן ג"כ הספירת דברים דהא אינו מבואר על איזה מהנשים הוא מספר לנו שגירשה וכיון שכן הא לא הושלם כאן הסיפור אלא ע"כ דהאי דרשה אינה עיקרית ע"כ ת"ד ולדעתי אין זה קושיא כי אין כוונת הראשונים במה שאמרו דבעינן ספירת דברים היינו שכל אחד הרואה את הגט יבין דאיש זה הידוע מגרש